המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה נ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 52

א׳אע"פ שאנו מניחים שדעת רוב הראשונים הוא שבהפקר יש בעלות של כל העולם, שזאת אומרת, שהפקר הוא מושג חיובי, אבל יאוש בודאי אינו רק מושג שלילי⁶⁷²וכן כתב לעיל (אות יד וראה גם אות מ). כלומר, שהוא מתיאש מן הדבר ואינו חושב את זה לממונו, שזהו מורה הלשון "וי לחסרון כיס", וזהו ההבדל בין הפקר שאינו מועיל רק בדבר שברשותו, ודבר שאינו ברשותו כמו שלא יכול להקדיש ולמכור כך לא יכול להפקיר כמבואר בב"ק (ס"ט ע"א), ואילו יאוש כל עיקרו הוא דוקא בדבר שאינו ברשותו כמו באבדה גניבה וגזילה, מפני שהפקר הוא מושג חיובי כנ"ל, שמקנה את הדבר לכל העולם⁶⁷³הגהמ"ח הצריך שתהא הקנאה לכל העולם, ובזה חילק בין הפקר ליאוש לענין 'ברשותו'. אך יעויין בחזו"א (חו"מ סי' יח סק"א) וזה לשונו: הפקר הוא עושה מרצונו הטוב והוא אחד מהענינים שהתורה השליטה את הבעלים על ממונו, וכמו שהוא יכול למכור וליתן ולהקדיש - יכול להפקיר, ובזה צריך שיהיה הממון תחת כחו ושליטתו, ולפיכך גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הבעלים יכול להקדיש ולא למכור ולא להפקיר וכו', אבל יאוש היא הפקעה בעל כרחו נגד רצונו, וכעין הפקר דשטפה נהר (ב"מ כב, א) ותרנגולים שמרדו (חולין קלט, א) אלא דהתם אפילו לא ידעו הבעלים, אבל בגנוב וגזול שאין אבוד מוחלט וצפויה לו הצלה, בעינן שידע ויתייאש ואז פקע בעל כרחו, וכן באבידה שאין בה סימן, ועיקר היאוש הוא בזמן ששליטתו נתורעעה, אבל לא שייך יאוש בממון שהוא שליט עליו, עכ"ל החזון איש עיין שם בכל דבריו., ולזה צריכים את כל הפרטים של הקנאה, שיהיה הדבר גם שלו וגם ברשותו, בעוד שיאוש שכאמור הוא רק מושג שלילי להסתלק מן הדבר. הזה יותר קל הוא להסתלק דוקא מדבר שאינו ברשותו, שהסילוק התחיל מאליו ע"י זה שהדבר אינו ברשותו⁶⁷⁴וראה לעיל (אות יד) בהערה מה שצויין בסברא זו מהאחרונים. ובעיקר הענין דיאוש הוי רק סילוק ולא הפקר ממש, ע"ע בקצוה"ח (סי' שסב ס"ק א), וכתב שם שאפילו לדעת רש"י שכתב דיאוש הוי הפקר, אין הכוונה שהוי הפקר ממש רק שהוא מסלק רשותו וממילא נקנה החפץ לזוכה כמו בזכיה מהפקר, וראה: מחנ"א (זכיה מהפקר סי' ז); נתיה"מ (סי' לז סק"ג, רסב סק"ג); שערי יושר (שער ה פרק יב), וחידושי הגר"ש שקופ (ב"ק סי' לח וב"מ סי' כ), ושם אם יש לחלק בזה בין גניבה לגזילה; קה"י (בבא קמא סי' לז); משנת ר' אהרן (ב"מ סי' יג)..

ב׳וזהו אנו רואים גם מהסוגיא דב"מ בענין יאוש שלא מדעת שמביא שם (דף כ"ב ע"א) ראיה שיאוש שלא מדעת הוי יאוש מתרומה בתורם שלא לדעת שתרומתו תרומה וכו' "הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו, כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע? תרגמא רבא אליבא דאביי, דשויה שליח" ואומר שם הגמרא "הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה, והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם? אלא הכא במאי עסקינן, כגון דשויה שליח".

ג׳ונראה שב"הכי נמי מסתברא" הוא בא להוכיח, שאפילו מי שסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מוכרח להגיד, שכאן מיירי דשויה שליח מטעם דבעינן בתרומה "לדעתכם" ולכאורה הלא מאן דסובר, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש הוא משום "דלכי ידע דנפל מיניה מיאש וכו' מהשתא הוא דמיאש" ה"נ נימא בתרומה שמכיון שמגלי דעתיה אח"כ שניחא ליה בזה כבר מהשתא יש בזה משום "לדעתכם"? אלא שפשיטא ליה שאפילו מי שסובר יאוש לא מדעת הוה יאוש, לא יכול לסבר את זה גבי תרומה, מפני שביאוש הדעת הוא רק בשלילה שלא יקפיד בדבר, משא"כ בתרומה דבעינן דעת בחיוב, ויסוד ההבדל הוא גם בזה, שיאוש פועל רק בשלילה כנ"ל, משא"כ תרומה שיש בזה חלות החיובית ואם היאוש מועיל למפרע זהו מפני ששמה בעינן רק "ניחא ליה" ולא כן בתרומה דבעינן "לדעתכם ממש"⁶⁷⁵וכעין זה כתבו הגר"ש שקופ (שערי יושר שער ה פרק יב, ושער ז פרק יב), ובחידושיו לבבא מציעא (סי' כ); קובץ שיעורים (ח"ב סי' יז אות ד והלאה); חידושי הגרנ"ט (סי' קנא); שיעורי הגרש"ר (בבא מציעא סי' ז). וע"ע חידושי ושיעורי מרן הגרב"ב (בבא מציעא סי' לו); קונטרסי שיעורים (ב"מ סי' טז ונדרים סי' א)..