המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה ס״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 65
א׳ובאמת אנו מוצאים בזה שקלא וטריא בירושלמי בפ' מרובה (הלכה ד') "ר' יוסטא בר' מתיון שאיל, הפודה כלכלה מן הגזבר מהו שתטבל למעשרות, השיב רשב"ל מהא, תנינן, גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאתמר תמן, המקדיש אינו כמכר ודכוותיה הפודה אינו כלוקח" ואת הירושלמי הנ"ל מביא הרמב"ן בפ' הגוזל ומאכיל בתור ראיה לדעת הרי"ף, שג"כ אינו מחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית ושגם בקדשי בה"ב לא מחייב ד' וה' מצד ההקדש.
1
ב׳וברור, שהשקלא וטריא של הירושלמי סובבת על זה727ראה ביאורים נוספים בדברי הירושלמי בפני משה וגליון הש"ס שם, הובאו דבריהם באבן האזל (הל' גניבה פ"ב ה"ו) ודחה דבריהם וכתב ביאור אחר בדברי הירושלמי. וע"ע במש"כ הרידב"ז (בפירושו ובתוס' הרי"ד).. כי לכאורה קשה מאי ענין זה לזה? אך לפ"ז מובן דהא בהא תליא. דאם נימא כהצד הראשון, הנה הפדיון כשהמקדיש בעצמו הוא הפודה אינו כלוקח, כי בכל לקוח יש גם הוצאה מרשות המוכר והכנסה לרשות הלוקח, אך בזה, בפדיון, הנה לכתחילה עצם ההקדש לא הוקבע אלא על הפדיון, על השווי הממוני וגוף הדבר לא יצא מעולם מרשותו, והדין של לקוח למעשרות הלא הוא רק כשהלקוח הוא בגוף הדבר. אבל להצד השני יש בודאי בזה המושג של לקוח וכמו בכ"מ דגם כאן יוצא ע"י הפדיון הדבר מרשות ההקדש ונכנס לרשות המקדיש הפודה, וכמו בכ"מ דגם כאן יוצא ע"י הפדיון הדבר מרשות ההקדש ונכנס לרשות המקדיש הפודה, וכמו בכ"מ כשקונה המוכר את הדבר שוב מהלוקח, אלא שבכ"מ צריכים לזה מחדש דעת שניהם, וכאן דינא הוא שע"י הפדיון מתהוה הדבר ממילא, ומביא שפיר ראיה מהמשנה, שהאמת הוא כהצד הראשון ובשביל כך לא מחייב מצד ההקדש על ד' וה', וממילא ג"כ לא נחשב ע"י הפדיון כלקוח.
2
ג׳באופן שספיקא של הירושלמי הוא ספק השייך למדת חיוב ושלילה כלומר, הספק הוא אם פדיון זהו רק מושג שלילי שהפדיון שולל את ההקדש שלכתחילה הוקבע רק להפדיון ולא לגוף הדבר, או שזהו מושג חיובי ענין של מקח וממכר כמו בכל מקח וממכר דעלמא728זה לשון הצפנת פענח (הל' מאכ"א פ"ט הט"ו) עיין בירושלמי דמבעי שם אם פדיון הוי כמו גדר מקח או רק סילוק האיסור של הקדש, וציין לדברי התוס' בבב"ק )שם) ובתמורה (לב, א) שכתבו דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו, אבל קדשי בה"ב שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר בני אדם. והצ"פ שם העיר דבאמת בקדשי בדק הבית יש לחלק, שאם הבעלים עצמם פודים הוי רק סילוק האיסור וציין לירושלמי מעשרות (פ"א ה"א) דלא יצא מתחת יד הבעלים דאומרים לו פדה אתה ראשון. ויישב לפי"ז השגת הראב"ד על הרמב"ם בהל' מעשר (פ"ז הי"ח) דהפודה במה שלקח מדמי מעשר לשלמים מוסיף חומש והקשה הראב"ד מאי קמ"ל ומאי שנא מכל שלמים. ולהנ"ל אתי שפיר שכיון דמע"ש ממון גבוה היה מקום לומר שאין הבהמה שלו ולא הוא הבעלים הגם שהוא המקדיש, קמ"ל. וע"ע בדומה לזה בירושלמי באור שמח (הל' מעשר שם ה"ג). וראה כתבי הגרי"ז (בכורות לב, א) שחילק נמי בכעי"ז בין פדית האדון לפדית כל אדם, דפדית אדון שהוא היה הבעלים הוי מצות 'גאולה' ואין זה כמקח משא"כ פדית שאר אדם הוא גדר 'פדיון' והוי כמקח..
3