המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ט״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 15
א׳ובוא וראה דבר פלא, כי בשני המקומות שהתורה מדברת על דבר "עפ"י שנים עדים יקום דבר"827ויחד עמו הכתוב "כי מצא בה ערות דבר". "ולנערה לא תעשה דבר"828מבחינה דקדוקית יש להעיר כי ה'לא תעשה דבר' מתייחס ל'עונש' המוטל על העבירה ולא ל'מעשה' שקרה ולהגדרת ענין אונס. ואולם מהמשכו של הכתוב יש למצוא סימוכין למש"כ הגהמ"ח, "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", ולאור פירושו של הגהמ"ח יש לבאר כך, כי לנערה לא תעשה דבר משום שהיא לא עשתה דבר, ו'הדבר' כולו (כלומר מעשה הביאה) מתייחס לבועל ואין הנבעלת שותפה למעשה, כשם שה'דבר' ברציחה מתייחס לגמרי לרוצח ואין הנרצח שותף ב'דבר' רציחתו., גדר אחד להם, שאין הבדל בין דבר שלילי ובין דבר חיובי.
1
ב׳אלא שיש הבדל בין הדבר ובין העדר הדבר, באונס שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" אין לנו בזה אלא חדושו על העדר הדבר כנ"ל, אבל לא שהאונס ישמש אפילו בתור דבר שלילי כנ"ל, ובעדות שנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר" גם דבר שלילי בכלל, אלא שאין בכלל זה העדר הדבר כנ"ל. בקצור, בשני המקומות הללו אנו מגדירים, שגם דבר שלילי נקרא דבר.
2
ג׳ואם כי שני הענינים הללו עדות ואונס המה כל כך רחוקים זה מזה, אבל יש בהם נקודה הגיונית אחת משותפת, עד אחד לא יכול להקים דבר, לא דבר חיובי ולא דבר שלילי לפטור איזה חיוב שכבר נתהוה ואין המכוון ב"כבר" דוקא על הזמן, אם להחיוב יש קדימה בזמן, אלא המכוון הוא על הסבה, אם להחיוב יש סבה אחרת שאינה קשורה עם הגדת העד, והציור הזה יש לנו בדברי הרא"ש הנ"ל בשומר שמסר לשומר, שהשומר השני לא יכול לשמש בתור עד המסייע מפני שכבר יש חיוב ממון כי מתוך שאינו יכול לשבע משלם, אע"פ שבודאי אי אפשר להגיד שכבר מזמן התחייב ממון, כי השאלה היא שע"י העד לא יהיה כלל עליו חיוב ממון מעיקרא, אלא מפני שהסבה של החיוב ישנה ממקור אחר, וה"נ גם באונס כנ"ל829וע"ע בספרו של הגהמ"ח דרכי הקנינים (שמעתתא א פרק טז) שכתב ביישוב שיטת המהרי"ק, דשאני ממון שבכל צד הוא להוציא מ'חזקה' שכיון שהדין נותן שנימא מתוך שאינו יכול לישבע, שוב הוי העד להוציא מחזקת ממון, ואדרבה, משם הוא מקורו של המהרי"ק, דדון מינה ומינה, דהיינו דבממון בכל ענין הוא 'להוציא מחזקה' משא"כ בדבר שבערוה, עיי"ש היטב.
ובעיקר קושית הרא"ש ותירוצו, וטעם החולקים על דין עד המסייע מכח קושיה זו, ראה מש"כ הגהמ"ח (לעיל מדה ג אות יב ומדה ה אות ו, ומקורו בדרכי הקנינים שמעתתא ג פרק ד) בגדר ה'סיבה' וה'מסובב' אם יש כאן חיוב ממון או חיוב שבועה, עיין שם באריכות ובמש"כ הגהמ"ח להלן (אות סח)..
ובעיקר קושית הרא"ש ותירוצו, וטעם החולקים על דין עד המסייע מכח קושיה זו, ראה מש"כ הגהמ"ח (לעיל מדה ג אות יב ומדה ה אות ו, ומקורו בדרכי הקנינים שמעתתא ג פרק ד) בגדר ה'סיבה' וה'מסובב' אם יש כאן חיוב ממון או חיוב שבועה, עיין שם באריכות ובמש"כ הגהמ"ח להלן (אות סח)..
3
ד׳ואמנם באונס מובן הדבר מפני שאי אפשר ללמוד דבר שלילי מהעדר הדבר, וכיון שהתורה מדברת באונס באופן האחרון, בהעדר הדבר כנ"ל, אי אפשר לנו ללמוד מזה את הראשון, כנ"ל אבל בעדות לכאורה מנין אנו יודעים, שגם לדבר שלילי אנו צריכים לשני עדים ולא אומרים "שיקום דבר" נקרא רק דבר חיובי?
4
ה׳אך כנראה מפני שכל ענין נאמנות העדות גזירת הכתוב הוא כאשר מאריך הרמב"ם בפ' ח' מהלכות עדות (הל' ג'), ובכל גזירת הכתוב אנו ממעטינן את הגזירה עד כמה שאפשר, זאת אומרת, לבלי להאמין פחות משני עדים לא לדבר חיובי ולא לדבר שלילי, ואין אנו ממעטים מזה רק העדר דבר שזה בודאי איננו בכלל של "יקום דבר"830נראה כי לפמש"נ לעיל יש לבאר בפשיטות יותר. כי כפי שנתבאר שם צריך לומר לדרכו של הגהמ"ח שעיקר הלימוד לפטור אונס הוא מהסיפא של הפסוק כי כאשר יקום איש ורצחו נפש כן הדבר הזה, והיינו שה'דבר' קרה רק על ידי הרוצח ולא על ידי הנאנסת, ולכן לא תעשה לה דבר משום היא לא עשתה דבר, אם כן דיני עדות ודיני אונסים מקבילים 'דבר' נקרא כל 'חידוש' וכל 'שינוי מציאות' בין אם הוא בחיוב ובין אם הוא בשלילה, ו'לא דבר' הינו 'העדר' בלבד.
ולהשלמת הענין מן הראוי לצטט כאן את דבריו של הגהמ"ח (דרכי הקנינים שמעתתא ו פרק יג), זה לשונו: דהנה אנו רואים דבדיני ממונות ודיני נפשות אנו צריכים לעדות של שנים ובאיסורים אף עד אחד נאמן, ואם כי גזירת הכתוב הוא ואין אנו מחוייבים לבקש בזה טעמים, בכ"ז הרי מובן שאנו צריכים לקבוע בזה איזה גדר המבדיל ביניהם, וע"כ דבזה הוא דבדיני ממונות ודיני נפשות העדות באה להקמת דבר חדש למשל כשהעדים מעידים שראובן לוה איזה סכום משמעון או שראובן הרג את שמעון וכדומה הרי המה באים בזה להקים חיוב חדש, ואם אמנם שהמה מספרים רק מציאות המעשה אכן התוצאות הבאות מזה אינן עצמיות המעשה גופא אלא הקמת דברים חדשים. למשל, החיוב הנעשה ע"י ההלואה איננו מונח בעצם ההלואה ומכש"כ החיוב מיתה הבא ע"י הרציחה וכדומה שאין זה מונח בעצם העברה אלא הוא חיוב חדש שרק סיבתו באה מהמעשה שראו, וזה שכוונה התורה בהמלות 'יקום דבר' היינו דכל מה שנכנס בסוג של הקמת דבר בעינן שני עדים, אכן לא כן הסוג בהאיסורים דכשמעידים על איסור והיתר אינם מעידים בזה על הקמת דבר חדש אלא רק על תוארו ואיכותו של הדבר, משום דמובן דכל איסור והיתר מונח בעצמותו של הדבר אם חלב הוא אסור ואם שומן הוא מותר וכדומה בכל הענינים האלו. עכ"ל, עיין שם היטב..
ולהשלמת הענין מן הראוי לצטט כאן את דבריו של הגהמ"ח (דרכי הקנינים שמעתתא ו פרק יג), זה לשונו: דהנה אנו רואים דבדיני ממונות ודיני נפשות אנו צריכים לעדות של שנים ובאיסורים אף עד אחד נאמן, ואם כי גזירת הכתוב הוא ואין אנו מחוייבים לבקש בזה טעמים, בכ"ז הרי מובן שאנו צריכים לקבוע בזה איזה גדר המבדיל ביניהם, וע"כ דבזה הוא דבדיני ממונות ודיני נפשות העדות באה להקמת דבר חדש למשל כשהעדים מעידים שראובן לוה איזה סכום משמעון או שראובן הרג את שמעון וכדומה הרי המה באים בזה להקים חיוב חדש, ואם אמנם שהמה מספרים רק מציאות המעשה אכן התוצאות הבאות מזה אינן עצמיות המעשה גופא אלא הקמת דברים חדשים. למשל, החיוב הנעשה ע"י ההלואה איננו מונח בעצם ההלואה ומכש"כ החיוב מיתה הבא ע"י הרציחה וכדומה שאין זה מונח בעצם העברה אלא הוא חיוב חדש שרק סיבתו באה מהמעשה שראו, וזה שכוונה התורה בהמלות 'יקום דבר' היינו דכל מה שנכנס בסוג של הקמת דבר בעינן שני עדים, אכן לא כן הסוג בהאיסורים דכשמעידים על איסור והיתר אינם מעידים בזה על הקמת דבר חדש אלא רק על תוארו ואיכותו של הדבר, משום דמובן דכל איסור והיתר מונח בעצמותו של הדבר אם חלב הוא אסור ואם שומן הוא מותר וכדומה בכל הענינים האלו. עכ"ל, עיין שם היטב..
5