המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 32

א׳אולם מדברי רש"י שם במנחות בהסוגיא "דבשר עגל שנתפח" משמע דכל זה קאי לענין הטומאה שבנבילה ולא לענין האיסור שבנבילה, והראיה שפירש "ונתפח עד כביצה" וכן בבשר זקנה דייק רש"י שפרש "בהמה שיה בו כביצה" ולא פירש דקאי גם על כזית לענין איסור, ואמנם גם כל הסוגיא שם בגמרא מדברת רק על טומאה "ת"ר, בשר זקנה שהיה בו כשיעור ונצמק פחות מכשיעור טמא לשעבר וטחור מיכן ולהבא" ואע"פ דאמרינן אחרי כך "כי פליגי, כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח, מר סבר, יש דחוי באיסורא, ומר סבר, אין דיחוי באיסורא" גם שם הכוונה רק לענין טומאה כמו שפירש"י שם "כיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה דאורייתא אלא דרבנן", ואנו למדים מזה דאמנם האיסור של נבלה בא מפני שהיא מתה, כלומר, מצד עצם הדבר, אבל הטומאה באה מצד הפעול, מצד מה שנתנבלה⁹⁰⁰עיקר החילוק כתבו בשו"ת זכר יצחק (ח"ב סי' ד). והנה בסוגיא זו דנו הן לענין טומאת אוכלין והן לענין איסורי אכילה בכזית ואף דדחו שם דמיירי לענין טומאה היינו משום שרצתה הגמ' להעמיד בענין דרבנן ואין איסור פיגול ונותר בדרבנן, אכן לדרכו של הגהמ"ח היה מקום לומר דפיגול ונותר דמו לטומאת נבלה שהאיסור הוא מחמת מה שנתפגלו ולכן משערינן במה שהיה קודם, ועיי"ש בהמשך הסוגיא דדימתה הגמ' נדון זה למעשר מגרוגרות על תאנים ושם לכאורה הנדון הוא בכל רגע ורגע אם יש בו איסור טבל, ושמא יש לומר דהכל תלוי בשעה שנקבע לתרומה. עוד יש לציין מה שדנו האחרונים בדין נתפח השיעור לענין חיוב ברכה אחרונה וכתבו לדמות לסוגיא זו, ולכאורה התם בודאי הנדון הוא מצד השתא והנאת השביעה. וע"ע יד אברהם על גליון השו"ע (יו"ד סי' צט ס"ו) דהא דאין משערין אלא כמות שהוא לפנינו לא מיירי בבשר עגל שנתפח דהתם משערים כמות שהן מעיקרא וכבסוגיא דמנחות, הרי להדיא דגם באיסורים משערים כך.
ועיין עוד בקרן אורה (מנחות שם) וחת"ס סוגיות (סוגית בשר עגל שנתפח) שהנדון הוא אם הגשמים שגרמו לתפיחה מצטרפים לשיעור, ולכאורה הוא נדון בפני עצמו ולא שייך לחלק בזה בין הנדונים. ואדרבה כתבו בזה ליישב קושית התוס' משבת דלגבי הוצאה פשיטא שהמים מצטרפים, וע"ע בנדון הרשב"א והרא"ש (הובא בחת"ס שם) אם משערים לחלה לפי הקמח או לפי החטים ומ"ט אין משערים לפי העיסה שנוספו בה המים, ואכמ"ל. וע"ע בכל זה במה שנו"נ הקה"י (כתבי קה"י החדשים פסחים סי' קטז, והובאו הדברים בשלימות בספר חג האסיף סימן סה)..

ב׳ומקור הדבר הוא מהא דחולין (ט' ע"א) "לא בדק מאי וכו' טריפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבלה ומטמאה במשא מאי קמיפלגי בדרב הונא אמר רב דרב הונא וכו' מר סבר, בחזקת איסור קיימי והשתא מתה היא, ומר סבר בחזקת איסור קיימי אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן", ועי' ברש"י שנימק זאת "שהרי בשר מן החי אינה מטמאה", ולכאורה הדברים בלתי מובנים הם, דהא ס"ס איסור אבר מן החי בודאי שכבר איננו, ואע"פ שרש"י מפרש תמיד שהכוונה של חזקת איסור בבהמה הוא אבר מן החי ע"כ דהכוונה הוא מצד דמחזיקין מאיסור לאיסור, וס"ס יש עכשיו איסור נבילה ומדוע לא יטמא?

ג׳אכן כוונת רש"י הוא עפ"י דברי הרשב"א ביבמות (פרק ג') שהסביר את הא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אע"פ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור משום "דבהמה כל שלא מתה או שמתה אם לא נשחטה כהלכתה אסור, על כן כשאתה בא לומר שנתחדש ענין המכשירה עליך הראיה, ודכוותה הכא צרת ערוה תאסר ואילו מת בעלה הותרה לשוק והרי מת ואתה בא לומר שנתחדש בה ענין האוסרה עליך הראיה" כלומר, שתופס ג"כ שגדר חזקה הוא מפני שמעמידים על צד של העדר הסבה והשחיטה היא סבה להתיר באכילה אבל לא המיתה הוא סבה לאיסור, אלא מכיון שאין שחיטה המתרת ממילא היא נשארה באיסור, וממילא זהו גופא מסביר לנו רש"י בכאן, דיש הבדל בין איסור נבילה ובין הטומאה שבנבילה, דהאיסור בא כנ"ל מצד העצם שבדבר כלומר מה שהיא מתה, וממילא השחיטה באה בזה בתור מתיר, וכשנשאר הצד של העדר הסבה היא אסורה, אבל הטומאה באה כאמור מצד הפועל מצד מה שנתנבלה, ולענין זה לטהרה מידי נבלה, הנה השחיטה אינה פועלת באופן חיובי, אך באופן שלילי שבאופן שכזה אין סבה של טומאה, וכשנשאר הצד של העדר הסבה ממילא היא טהורה, ורש"י מנמק את זה מכיון דחזינן דאבר מן החי אינו מטמא אע"פ שהאבר הוא ס"ס אבר מת, וש"מ דלא מה שהוא מת הוא מטמא אלא פעולת המיתה, כלומר מה שנתנבלה⁹⁰¹כפי שנכתב לעיל עיקר החילוק איתא גם בזכר יצחק (ח"ב סי' ד) והביא כראיה את דברי רש"י הנ"ל, עיין שם נמי (בסימן מו סק"ו) דרך נוספת, אלא שהגהמ"ח מבאר כאן לפי דרכו דיש חזקה הבאה מסיבה ויש חזקה הבאה מהעדר סיבה, ראה בהרחבה במש"כ הגהמ"ח במדה ב (אות יט ואות ל)..

ד׳ובאופן שכזה עלינו להגיד דבזה גופא הוא המחלוקת, דאמנם שניהם סוברים דגדר חזקה הוא מצד העדר הסבה, אלא דיש מחלוקת אי מחלקינן בין גדר איסור שבנבילה ובין גדר הטומאה, או דשניהם הם מסוג אחד.

ה׳ואפשר ג"כ דאמנם שניהם סוברים דכן מחלקינן בין האיסור ובין הטומאה שבנבילה, אלא דהמחלוקת היא מעין המחלוקת שבכתובות (י"ג ב') אי "מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה" או "מאן דמכשיר בה פוסל בבתה", כלומר, מאחרי דס"ס שני הספיקות באים ממעשה אחד אם שייך בזה חלוקה מצד החזקות הסותרות⁹⁰²כעי"ז כתב בזכר יצחק שם (סי' מו אות ו), ושם העלה גם הסברות שדן בהם הגהמ"ח לעיל, ז"ל שם בתו"ד: דמספקינן על הבהמה שלא בדק בסימניה בשני דינים: א. אם ליתן לה הכשר שחיטה כי באמת הלא גם שחיטה צריכה הכשר ולא סגי במה שרק נקראת 'אינה מתה' רק דבעינן הכשר שחיטה, והראיה דאיכא תנאי דסברי דבעינן כוונה לשחיטה. ב. אם ליתן לה דין מתה. וא"כ כשמספקינן אם ליתן לה הכשר שחיטה אמרינן דמספק ודאי אין ליתן לה הכשר שחיטה. וגם כשמספקינן אם ליתן לה דין מתה אמרינן ג"כ שמספק אין ליתן לה דין מתה. אך בד"א דמחלקינן בין הדבקים ומוקמינן לכל דין ודין אחזקתו רק אם נוכל לומר דדין מיתה ודין אי הכשר שחיטה הם שני דברים נפרדים והם דינים בפני עצמם. אבל אם מיתה ודין אי הכשר שחיטה הם דין אחד אז לא נוכל לומר שנעמיד כל דין על חזקתו. והבחינה לזה היא אם מצינו באיזה אופן שמתחלקים הדינים זה מזה שיוכל היות במציאות שיהיה דבר בלא הכשר שחיטה ואעפ"כ לא יטמא וזה סימן ששני דינים נפרדים המה. ולכן הוסיף רש"י בלשונו הקדוש והטהור לומר דהרי בשר מן החי אינו מטמא ואסור באכילה. מפני שבזה חלוק בשר מן החי מאבר מן החי, דבאבר מן החי שייך דין מיתה כנבילה ממש ולכן הוא טמא כנבילה (חולין קכח, ב), משום דבאבר מן החי נחשב בשעה שהוא יחד עם הבהמה כחי ומשו"ה שייך גביה ג"כ מיתה כשנחתך, משא"כ בבשר מן החי דגם כשהוא על הבהמה אין לבשר חיות בפ"ע ואינו נחשב כאבר שלם בגידין ועצמות דמשו"ה בעינן שני פסוקים (חולין קב, ב) ומשו"ה אינו נחשב ג"כ מת כאבר, ואעפ"כ אינו נאכל כיוון דסוף סוף לא היה לבשר הכשר שחיטה. ולכן אמרינן (עיין חולין קכח, ב) דבשר מן החי אסור באכילה ואינו מטמא. אלמא מוכח מכאן, דאי הכשר שחיטה ומיתה הוו שני דינים נפרדים דיכול להיות אחד מבלי השני ולכן כשמספקינן על הכשר שחיטה מוקמינן כל דין אחזקתו..

ו׳והיוצא מזה בקצור, שמושג נבלה כולל שני דברים: א) העדר החיות שמזה בא האיסור אכילה. ב) פעולת ההתנבלות שמזה באה הטומאה.

ז׳וממילא גם מהות השחיטה כוללת שתי מדות א) מדת השלילה לשלול את איסור האכילה שבא מצד העדר החיות, וזה בא רק מצד הדין המתיר שיש בשחיטה, שזאת אומרת, שאע"פ שהמציאות היא מציאות איסור, כי ס"ס הלא גם בשחיטה יש העדר החיות, בכל זאת משמשת פעולת השחיטה בתור סבה תמידית להתיר את האיסור הזה.

ח׳ב) מדת העדר כלפי הטומאה, כי הטומאה כנ"ל באה רק מפעולת ההתנבלות ופעולת השחיטה איננה בכלל זה, וכשנשחטה אי אפשר להגיד שהשחיטה שללה את הטומאה, אלא שאין כלל סבה לטומאה, ז.א. העדר הסבה⁹⁰³אמנם ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ב אות ל) שגם טומאת נבלה היא העדר סיבה דלא המיתה היא המטמאת רק מציאות הנבלה, אלא שהשחיטה (שהיא מיתה מסויימת) היא הסיבה לטהר. ועיין שם לחלק בין איסור אכילה וטומאת נבלה שבאים מכח העדר סיבה לבין איסור הנאה בשחיטה לע"ז שבא מסיבה ולזה לא מהני חזקה. וכבר עמד בזה בזכר יצחק הנ"ל..