המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ל״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 36
א׳אולם לכאורה יש להעיר על זה מהא דבעי אילפא "הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן, מהו, מי מצטרף סימן ראשון לשני לטהרה מידי נבילה או לא" (חולין ס"ט א') וזה כמובן שייך רק אם נימא דהשחיטה באה בתור מתיר ומטהר, להתיר באכילה ולטהר הבהמה מידי טומאה, דאם נימא דהשחיטה משמשת בזה, כאמור, רק בתור העדר לבד איך יתכן בזה אפילו הוה אמינא שלא יצטרפו?913ע"ע אתוון דאורייתא (כלל טז) בגדר שחיטת טריפה דהוא חסרון בעצם השחיטה ולכן בעינן קרא דעכ"פ מטהר מידי נבלה. וראה חי' הגרי"ז לזבחים (סט, א) שהאריך בזה וכתב ג"כ בשם הגר"ח דכל תורת שחיטה שיש בטריפה הוא רק כדי לטהר מידי נבלה אבל עצם השחיטה אינה מתרת באכילה כלל. ולפי"ז אתי שפיר נדון הש"ס שלא יצטרף דהם ב' מיני שחיטה.
1
ב׳אך באמת יש שלשה דברים הגורמים לסילוק טומאת נבילה. א) עצם פעולת השחיטה אפי' אם לא באה בתור מתיר, כמו שחיטת עכו"ם להרמב"ם הנ"ל ואפילו במקום שאין כלל דין שחיטה כמו, למשל, כששחט עגלה ערופה שמבואר להדיא בזבחים (ע' ע"ב) דטהורה מידי נבילה, ועי' ברש"י שם ד"ה "ותיהני ליה שחיטה לטהרה מידי נבלה" שהסביר את הדברים "אע"פ שאינה מתרתה לא באכילה ולא בהנאה תטהרנה מלטמא דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה", והוא הוא כדברינו הנ"ל, דעצם פעולת השחיטה אע"פ שאיננה באה לא בתור מתיר ולא בתור דין, כי אין בזה כלל דין שחיטה, בכ"ז מטהרת מידי נבילה.
2
ג׳ב) הדין שבשחיטה, כלומר דזוהי מצותה "וזבחת" וממילא כבר אי אפשר שתהיה בה טומאה, והנ"מ הוא שאפילו במקום שאין פעולת השחיטה, אך יש פעולה אחרת למיתת הבהמה שזו היא דינה כמו, למשל, העריפה בעגלה, והדחיה בשעיר המשתלח, שאע"פ שאלו אינן כלל פעולות של שחיטה, בכ"ז מטהרות מידי נבלה, כיון שאלו הן מצותיהם, כמבואר שם בזבחים הנ"ל וביומא (דף ס"ד), ואמנם בתוס' מנחות (ק"א ע"ב) מסתפקין בזה ומקודם חפצו לומר דבזה נאסרה משום נבלה, אך לבסוף מסיק ג"כ כנ"ל914מקום היה לומר שבכל שחיטה זהו המתיר מידי נבלה מה שמקיים מצות וזבחת ואף במקום שאין חיוב לשחוט. ובזה יש ליישב מה שהקשה המרכבת המשנה על הראב"ד שחולק על הרמב"ם (פ"ב ה"י) הסובר ששחיטת עכו"ם אינה מטהרת מידי נבלה דשחיטת עכו"ם לאו כלום היא ודמיא לשחיטת בעלי חיים, דלפי דבריו היאך יוכשר קרבן עכו"ם הא אין שחיטתו כלום. אך להנ"ל אתי שפיר דשחיטת קרבן שהעכו"ם מצווה בה תו לא הוי נבלה. ועיין לקמן (אות מ מה שהובא מהתורת חיים). ובזה חולק הרמב"ם וסובר שאפילו שחיטה שאינה פועלת כלום יש בכחה לטהר מידי נבלה אם שם שחיטה עלה (אך דלפי"ז אזדא ראית המרכה"מ להרמב"ם דהא גם הרמב"ם מודה ששחיטה מצד הדין בכחה לטהר מידי נבלה).
ואכן כך מבואר בתורת חיים (סנהדרין קיב, א) ספק הגמ' דשחיטה של עיר הנדחת לא תטהר מידי נבלה וז"ל שם: וטעמא דמלתא דשחיטה מטהרת מידי נבילה נראה משום דלא אסרה רחמנא נבלה באכילה וטומאה אלא משום דשלטה בה סטרא אחרא רוח הטומאה שכל מיתה נעשה ע"י מלאך המות אפילו מיתת בהמה כדאי' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וכו' ולכך צוה הכתוב לשחוט בהמה חיה ועוף כדי שתצא נשמתן 'במצות שחיטה' ולא ע"י מלאך המות שע"י ששוחטין כהוגן 'במצות השם' אין למלאך המות חלק ביציאת נשמתה כי מצות ה' טהורות וקדושות ולעולם הטומאה בורחת מן הקדושה וכו' וזה טעם טומאת המת דמלאך המות מטיל בו זוהמא ולכך אמרו כשמת רבי בטלה כהונה לפי שמיתת צדיקים גדולים היא בנשיקה ולא ע"י מלאך המות, ולכך אין מטמאין במותן והיינו מה שאמרו בר"פ השוחט ושחט במקום ששחט חטהו פירש"י ז"ל טהרהו נקט לישנא דטהרה משום דעיקר שחיטה הוא כדי שתצא נשמתה בטהרה שלא יטמאנה מלאך המות.
והיינו טעמא דרב הונא דאמר בפ"ק דחולין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא אף על גב דלא הוי רובא בשחיטה מ"מ יציאת נשמתה בטהרה ולא שלטה בה סטרא אחרא ומהאי טעמא נמי אית ליה דבשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דטריפה כיון דיצתה נשמתה בטומאה, ולכך שחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כיון דיציאת נשמתה הוי בטהרה, והא דאסור באכילה לאו משום דחשובה כמתה כיון דסופה למות דהא איכא מ"ד טרפה חיה אלא גזירת הכתוב והלכה למשה מסיני הוא דכל בהמה חיה ועוף שנלקו באותן אברים הראשיים שמנו חכמים ז"ל דטרפה ואסורין באכילה ולהכי מסוכנת שריא בשחיטה אף על גב דברי לן שתמות מיד מכל מקום כיון דנשמתה יוצאה בטהרה מצות שחיטה שריא, עכ"ל.
ועיין שם שביאר הא דלעתיד לבוא יאכלו הצדיקים משחיטת שור ולויתן שדין שחיטתם כנבלה (וכל מי שלא אכל נבלות בעוה"ז יבוא ויאכלם) משום דטעמא דנבלה אסורה ומטמאה משום דשלטא בה סיטרא אחרא ולכך לעתיד שיבער הקדוש ברוך הוא את הטומאה כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כיון דלא שייך האי טעמא בהמות מותרות בלא שחיטה דלא איצטריך ליה שחיטה כלל כיון דבטלה טומאה וסטרא אחרא ליתא..
ואכן כך מבואר בתורת חיים (סנהדרין קיב, א) ספק הגמ' דשחיטה של עיר הנדחת לא תטהר מידי נבלה וז"ל שם: וטעמא דמלתא דשחיטה מטהרת מידי נבילה נראה משום דלא אסרה רחמנא נבלה באכילה וטומאה אלא משום דשלטה בה סטרא אחרא רוח הטומאה שכל מיתה נעשה ע"י מלאך המות אפילו מיתת בהמה כדאי' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וכו' ולכך צוה הכתוב לשחוט בהמה חיה ועוף כדי שתצא נשמתן 'במצות שחיטה' ולא ע"י מלאך המות שע"י ששוחטין כהוגן 'במצות השם' אין למלאך המות חלק ביציאת נשמתה כי מצות ה' טהורות וקדושות ולעולם הטומאה בורחת מן הקדושה וכו' וזה טעם טומאת המת דמלאך המות מטיל בו זוהמא ולכך אמרו כשמת רבי בטלה כהונה לפי שמיתת צדיקים גדולים היא בנשיקה ולא ע"י מלאך המות, ולכך אין מטמאין במותן והיינו מה שאמרו בר"פ השוחט ושחט במקום ששחט חטהו פירש"י ז"ל טהרהו נקט לישנא דטהרה משום דעיקר שחיטה הוא כדי שתצא נשמתה בטהרה שלא יטמאנה מלאך המות.
והיינו טעמא דרב הונא דאמר בפ"ק דחולין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא אף על גב דלא הוי רובא בשחיטה מ"מ יציאת נשמתה בטהרה ולא שלטה בה סטרא אחרא ומהאי טעמא נמי אית ליה דבשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דטריפה כיון דיצתה נשמתה בטומאה, ולכך שחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כיון דיציאת נשמתה הוי בטהרה, והא דאסור באכילה לאו משום דחשובה כמתה כיון דסופה למות דהא איכא מ"ד טרפה חיה אלא גזירת הכתוב והלכה למשה מסיני הוא דכל בהמה חיה ועוף שנלקו באותן אברים הראשיים שמנו חכמים ז"ל דטרפה ואסורין באכילה ולהכי מסוכנת שריא בשחיטה אף על גב דברי לן שתמות מיד מכל מקום כיון דנשמתה יוצאה בטהרה מצות שחיטה שריא, עכ"ל.
ועיין שם שביאר הא דלעתיד לבוא יאכלו הצדיקים משחיטת שור ולויתן שדין שחיטתם כנבלה (וכל מי שלא אכל נבלות בעוה"ז יבוא ויאכלם) משום דטעמא דנבלה אסורה ומטמאה משום דשלטא בה סיטרא אחרא ולכך לעתיד שיבער הקדוש ברוך הוא את הטומאה כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כיון דלא שייך האי טעמא בהמות מותרות בלא שחיטה דלא איצטריך ליה שחיטה כלל כיון דבטלה טומאה וסטרא אחרא ליתא..
3
ד׳ג) כשהשחיטה מתרת באכילה, אז אין אנחנו צריכים כלל להיתר מיוחד מידי נבלה, שזהו כבר בא ממילא כי אי אפשר לדין נבלה בדבר שהוא מותר באכילה915נראה לסייע לזה מהא דאיתא בחולין (עד, ב) לגבי שליל דלא הלכו בו אלא לענין אכילה, אבל החורש בו והרובעו חייב, והיינו דהיתר שחיטה לא עשאו ל'מת' רק לגבי איסורי אכילה אבל בפועל הרי הוא חי לכל דבריו, ואכתי צ"ע בשלמא איסור אינו זבוח פקע בשחיטת אמו, ובאיסור נבלה יש לפלפל דכל שחל עליו תורת 'שחוט' לא אכפת לן שהוא גם 'מת מאליו', אבל איסור אבר מן החי מהיכן יותר אם הוא חי לכל דבר, אמנם להנ"ל אתי שפיר שכל איסורים אלו לא שייכים במה שהוכשר לאכילה ואין אלו איסורים שניתרים בשחיטה, אלא שבאופן שהוכשר והועמד לאכילה ממילא לא שייכים איסורים אלו, ודו"ק..
4
ה׳והא דמסתפקינן ב"הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן" הוא משום דעל היד של העובר אין פעולת השחיטה ואנו זקוקים לזה מצד המתיר שבשחיטה, ממילא שייך הספק אם שייך בזה צירוף.
5
ו׳ומכאן גופא מוכח מה שהנחנו כנ"ל, דכשיש היתר אכילה אז לא בעינן כלל שהשחיטה תשמש בתור דבר המטהר לטהרה מידי נבלה, דאל"כ מאי מספקינן מי מצטרף, הלא "יש בכלל מאתים מנה" והסימן הראשון הלא שימש ג"כ לטהרה מידי נבלה, אלא כנ"ל. ובכן, הסימן הראשון ששמש בתור מתיר לאכילה לא היה בו כלל משום מטהר מידי נבלה כי לא היינו זקוקים לזה כלל916ביאור כוונתו, דחלוק היתר הנבלה בסימן שני שהוא מצד 'מתיר' משא"כ בסימן ראשון דלא בעינן כלל להיתר דכל שמתיר באכילה ממילא לא שייך נבלה. וביתר ביאור שאין היתר שבא על ידי 'שלילה' מצטרף עם 'העדר' האיסור.
ולפי"ז יש ליתן טעם למה שכתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סי' קו) כתב דמגמ' זו סייעתא לסברא דומה שכתב הרא"ה (הובא בשטמ"ק ביצה יז, א) דמעין ומקוה אין מצטרפין משום דמעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר רק באשבורן, ותמה עליו החת"ס (יו"ד סי' ריב ועוד) דהא גם מעין מטהר באשבורן ומאי גריעותא דמטהר נמי בזוחלין. ולכאורה מה הרויח דכאן וגם התם קשיא הא בכלל מאתים מנה. אבל לפמש"כ הגהמ"ח יש לומר דגם טהרת אשבורן במעין אינה בחיוב, דמעין שהוקווה באשבורן לא חל עליו גדר 'מקוה', וטהרתו גם באופן זה היא ב'העדר' במה שמימיו מטהרין בכל אופן, משא"כ טהרת מקוה שנעשית ב'שלילה' דהאשבורן מבטל פסול זוחלין, וע"כ א"א לצרף גדר 'העדר' עם גדר 'שלילה'. וצ"ת..
ולפי"ז יש ליתן טעם למה שכתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סי' קו) כתב דמגמ' זו סייעתא לסברא דומה שכתב הרא"ה (הובא בשטמ"ק ביצה יז, א) דמעין ומקוה אין מצטרפין משום דמעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר רק באשבורן, ותמה עליו החת"ס (יו"ד סי' ריב ועוד) דהא גם מעין מטהר באשבורן ומאי גריעותא דמטהר נמי בזוחלין. ולכאורה מה הרויח דכאן וגם התם קשיא הא בכלל מאתים מנה. אבל לפמש"כ הגהמ"ח יש לומר דגם טהרת אשבורן במעין אינה בחיוב, דמעין שהוקווה באשבורן לא חל עליו גדר 'מקוה', וטהרתו גם באופן זה היא ב'העדר' במה שמימיו מטהרין בכל אופן, משא"כ טהרת מקוה שנעשית ב'שלילה' דהאשבורן מבטל פסול זוחלין, וע"כ א"א לצרף גדר 'העדר' עם גדר 'שלילה'. וצ"ת..
6