המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ע׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 70

א׳ובזה יש ג"כ חומר לישב את קושית התוס' בב"ב (ל"א ע"ב) שמקשים בהמחלוקת בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו אם "כי באה בפני ומעידה" או לא, ש"נהיימנו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא?"

ב׳אכן מובן שלפי דברינו להקושיה הזו אין מקום, כיון דאין כחו של המיגו בחיוב אז בכל האופנים המיגו לא נותן נאמנות לבתראי אלא לכל היותר יועיל המיגו לשלול את דברי העדים שמוכחשים על ידם, והלא בין כך ובין כך גם בלי מיגו נשאר בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו הצד השלילי, ולא עבדינן עובדא, ובכן המיגו בזה לא מעלה ולא מוריד.¹⁰⁵³עיין שיטה מקובצת (כתובות כ, ב) שכתב ליישב דלא אמרינן מיגו אלא בבעל דין, וביאר בקה"י (בבא בתרא סי' כה) דעל ידי מיגו לא נתוסף כח 'עדות' אלא כח טענה בעלמא, וציין לנתיה"מ (כללי מיגו כלל ג). וע"ע בחי' הגר"ח טעלז (יבמות, סוגית פלגינן דיבורא).

ג׳ואותו התירוץ יהיה גם כן על קושיתם בכתובות (י"ח ע"ב) על מה שאנו אומרים שם שאם העדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות הרי הם נאמנים ואם אומרים אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים, ומקשים שגם באנוסים מחמת ממון יהיו נאמנים במיגו? שגם כאן התירוץ מובן מאליו כי כדי לבטל את השטר אנו דרושים לנאמנות באופן חיובי כי בלי זה הרי נשאר השטר בתקפו וזה כאמור אין בכחו של המיגו כנ"ל¹⁰⁵⁴ראה שערי יושר (שער ו פרק יא); אבן האזל (הל' חובל ומזיק פ"ה ה"ז)..

ד׳אלא שלכאורה היה אפשר לבוא בזה מצד הפה שאסר הפה שהתיר כיון שאין כתב אדם יוצא ממקום אחר שיהיה כמו מודה בשטר שכתבו שצריך לקיים ואם לאו נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי אמר מזויף?

ה׳אך לפי הגדרתנו הנ"ל שהפה שאסר הוא מטעם הגבלת ההודאה, הנה גם ההגבלה צריכה להיות בשטח של הודאת בע"ד, אבל באנוסים היינו מחמת ממון כיון ש"אין אדם משים עצמו רשע" ולא שייך בזה המושג של הודאת בע"ד, ממילא אי אפשר לבוא בזה ג"כ מצד הפה שאסר.

ו׳ובכל האופנים מיושבת ע"י כך קושית התוס' בקדושין (מ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה "והשתא דתקון רבנן שבועת היסת" שמקשים הא בעדים לא שייך מיגו? אבל שם המיגו מועיל רק כדי לבטל את הפסלנות שיש בזה, ושם הוא שוב רק ענין שלילי כדי לבטל את טענת המשלח, וממילא אם אי אפשר לבוא בזה בטענה מצד המשלח הלא אינם נוגעים והכשרות שלהם נשארה בתקפה¹⁰⁵⁵ועיין היטב בכל מה שהאריך הגהמ"ח בגדרי מגו והפה שאסר בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ג פרק ז) ושם עמד נמי בקושיות אלו וכתב ליישב דגדר מיגו אינו בירור אלא זכות נאמנות, ונראה שגם כאן מבוססת דרכו של הגהמ"ח על הנחה זו, וזו כוונתו שמיגו מסלק רק טענת התובע, היינו שאין המיגו מברר את טענת הנתבע וכל כחו אינו אלא לחזק את טענת הנתבע באופן כזה ששולל את כח התובע, ודו"ק..