המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל י״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 17
א׳לכאורה ההגדרה התלמודית1136נדרים (ב, ב) הבאה לחלק בין נדר לשבועה. וראה גם מש"כ הגהמ"ח ב'מבוא' (פרק ה סוף אות ז). איסור חפצא ואיסור גברא באה להגדיר את ההבדל בין איסור בעצם - איסור חפצא, ובין איסור בפועל - איסור גברא, אבל באמת אי אפשר להגדיר ככה, כי הלא הראשונים1137נדרים (יח, ב). שהניחו דכל האיסורים שבתורה איסורי גברא הם, וכלום אפשר להגיד, שאיסורים כמו נבלה, טריפה חלב וכדומה אין האיסור שלהם איסור בעצם? אך ברור הדבר שאיסור חפצא ואיסור גברא בא רק להגדיר את הנושא והנשוא של האיסור, כי אמנם אין איסור בלי דבר הנאסר, ואין דבר הנאסר בלי אדם שיהא אסור בו, אלא שהשאלה היא מהו כאן הנושא, ומה כאן הנשוא, אם האדם אסור בחפצא, שזאת אומרת, שהאדם הוא נושא האיסור, והדבר הנאסר הוא הנשוא, או להיפך, שהדבר אסור על האדם, ואז נושא האיסור הוא הדבר בעצמו והאדם הוא רק הנשוא, שאליו רק מתיחס האיסור1138ראה להלן (אות כב) שישנם דברים אשר הנושא והנשוא הינם בגברא בלבד. וראה חידושי הגר"ש שקופ (נדרים סי' א) שנתקשה בהא דנדרים איסור חפצא מאי שנא מכל איסורי תורה דהוי איסור גברא, ואיך שייך איסור חפצא, דאם נימא משום דע"י הנדר משתנה החפץ שנתפס בו איזו קדושה הלא כל איסורי תורה חלב ובשר חזיר יש בחפץ איזה השתנות משאר חפצים שמותרים, אם לא בחפצים שאסורים לזמן כיוה"כ וחמץ, ואם נימא דיש איזה השתנות בחפץ כמו טומאה וכיוצא בו שאינו מורגש ההשתנות למה לא נימא דגם בחלב יש איזה השתנות שאינה נראית, ומניין לנו לבדות זאת. למה לא די לנו השתנות העצמית. ועיין שם מה שכתב לחדש בחילוק שבין איסורי תורה לנדרים..
1
ב׳ויש ג"כ הבדל בתכלית האיסור, באיסור חפצא כמו הקדש הנה תכלית האיסור הוא הדבר גופא שישאר דבר ההקדש שלם, בעוד שכל האיסורים התכלית הוא הגברא, שלא תגעל נפשו בהדברים הנאסרים1139כן דן שם הגר"ש שקופ בסוף דבריו, שמטרת האיסור עבור האדם שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש, ויש תשמיש איסור שהוא למטרה אחרת כמו בדברים המקודשים שאסרה תורה לזרים ונכרים שלא יתחלל הקודש, והוא גם בשערי יושר (שער ג פרק כו) זה לשונו שם: דיסוד הענין הוא לענ"ד, דכל איסורים מה דאסר לן רחמנא כונת התורה הוא למנוע אותנו מליהנות מאיסורי חלב ודם וכיוצא בזה, ואין הכונה משום המאכלות האסורות, ובאיסורי קדושה כקונמות והקדשות כונת התורה גם בשביל דבר המקודש שלא יתחלל ע"י השתמשות של הזר והנאסר ממנו, והוא יסוד גדול לכמה דינים לחלק איסור קונמות משאר איסורים (עיי"ש לבאר שיטת הראשונים שהובאה באותיות הקודמות דקונמות חלים על איסורים), וע"ע אבני נזר (או"ח סי' לז סק"ד) שכתב כעין זה, ז"ל: איסורי גברא נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם כמו שקצים ורמשים כמ"ש ולא תשקצו את נפשותיכם, ואנשי קודש וגו', ובשר בשדה וגו'. כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם - זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו, כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים - זה איסור חפצא שפוגם בחפצא, עיין שם. וראה גם אתוון דאורייתא (כלל י). וראה היטב בהערה לקמיה על החילוק בין תפיסת הגהמ"ח לתפיסת האחרונים הנ"ל..
2
ג׳אבל על ההבדל בין איסור בעצם ובין איסור בפועל יש הגדרה תלמודית אחרת1140וראה מאורי אש (להגרשז"א, פרק ב) שהעיר אכן מהגמ' שם על מה שכתבו הראשונים שכל איסורי תורה איסורי גברא, ולהגהמ"ח לא קשיא מידי כי לדעתו אלו שני נושאים שונים., זהו ההבדל בין "איסור גופו גרם לו" ובין "איסור דבר אחר גרם לו" המבוארים בפסחים (מ"ז ע"ב) שמבדיל שם בין טבל ובין מוקצה לענין ממשקה ישראל מן המותר לישראל "מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו, אף כל דבר שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה, שאין, איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו", כלומר, כי מוקצה אפילו אם נימא שהוא איסור מדאורייתא, סוף סוף אין זה איסור בעצם הדבר אלא זהו רק איסור בפועל, שאי אפשר לו להאדם להשתמש בפועל בזה בשבת, מטעם אריה דרביע ליה על האדם שמוזהר ב"לא תעשה כל מלאכה" לפי מה שרצה לומר מקודם דאזהרה של איסור מוקצה הוא מצד הלאו הזה1141ולתוספת חידוד. הנה דברי האחרונים וההגדרות שנכתבו לעיל באו להשוות את הגדרת הגמרא להגדרות האחרונים בענין 'חפצא וגברא'. אמנם לדרכו של הגהמ"ח אין שייכות בין הדברים. נדון האחרונים הכללי הוא הנדון במדה זו והוא האם האיסור חל 'בעצם' הדבר הן מצד החסרון שיש בו כנבלות ושקצים והן מצד מעלתו כתרומה וקדשים וכל זה נכלל תחת הכותרת 'איסור גופו גרם לו', זאת לעומת איסורי פעולה כמו בים אם באים מחמת קדושת הזמן כמו מלאכה בשבת ואכילה ביוה"כ ובין אם באים מצד המנעות מפחיתות כמו השתחואה לעבודה זרה, מכל מקום הם איסורים שלא חלים על החפץ הרי אלו - 'איסור דבר אחר גרם לו'.
לא כן הגדרת הגמרא שלא באה אלא לדון מי הוא הנושא ומי הוא הנשוא, ובענין זה כל האיסורים שבעולם הם איסורי 'גברא' כלומר שהנושא הוא האדם הפועל את האיסור למעט איסורי נדרים (ובהקדש יש לדון בזה) שהנושא הוא החפץ הנאסר (ואמנם גם בזה יש לדון שאיסור 'בל יחל' לכשעצמו הוא איסור גברא וכבר דשו בזה האחרונים, אכמ"ל.
וזה לשון הגהמ"ח לעיל (מדה ה אות טו) "הנה ההבדל בין איסור חפצא ובין כל איסורי גברא כנבלות וטריפות וכדומה הוא רק הבדל במהות האיסור, או אחר יותר נכון להגיד בנושא האיסור, שבאיסור חפצא נושא האיסור הוא החפצא ובאיסור גברא נושא האיסור הוא האדם, אבל סוף סוף סיבת האיסור גם בנבילות וטריפות היא סבה עצמאית בגוף החפצא". וראה גם לשונו בספרו דרך הקודש (שמעתתא א פרק א) "דלא רק הבדל לשונות יש בכאן, אך גם הבדל המושגים, דבמס' נדרים הגבלנו את מהות האיסורים, ובכאן את סיבתם. כלומר דבכל איסור צריכים אנו להגביל את מהותו אם דהאדם אסור עליה דחפצא או דהחפצא אסור עליה דהאדם - זהו המושג איסור חפצא ואיסור גברא, דהלשון מוכיח דמדבר בכאן על ההבדל שיש בעצמותם של האיסורים גופא, אבל גם במקום דהאיסור הוי במהותו איסור גברא עדיין יש לחקור בסבתו אם הוא בגופו או בדבר אחר, דבודאי רוב האיסורים שבתורה כמו למשל נבילה וטריפה אם דמהות האיסור לדעת הר"ן והראשונים הנ"ל הוא איסור גברא, אך עכ"פ הסבה לאיסורם נמצא בגוף הדבר האסור יען שהוא נבילה או טריפה וכדומה, אבל יש גם איסורים כאלה שלא רק מהותם הוא בגברא אך גם סבתם היא לא בהחפצא אך בדבר אחר, וזהו שמשתמש בכאן בההבדל בין איסור גופו גרם לו ובין איסור דבר אחר גרם לו להראות כי לא בעצם האיסור הוא דן בכאן אך על הגורם לו, עכ"ל. עיין שם עוד בהרחבה..
לא כן הגדרת הגמרא שלא באה אלא לדון מי הוא הנושא ומי הוא הנשוא, ובענין זה כל האיסורים שבעולם הם איסורי 'גברא' כלומר שהנושא הוא האדם הפועל את האיסור למעט איסורי נדרים (ובהקדש יש לדון בזה) שהנושא הוא החפץ הנאסר (ואמנם גם בזה יש לדון שאיסור 'בל יחל' לכשעצמו הוא איסור גברא וכבר דשו בזה האחרונים, אכמ"ל.
וזה לשון הגהמ"ח לעיל (מדה ה אות טו) "הנה ההבדל בין איסור חפצא ובין כל איסורי גברא כנבלות וטריפות וכדומה הוא רק הבדל במהות האיסור, או אחר יותר נכון להגיד בנושא האיסור, שבאיסור חפצא נושא האיסור הוא החפצא ובאיסור גברא נושא האיסור הוא האדם, אבל סוף סוף סיבת האיסור גם בנבילות וטריפות היא סבה עצמאית בגוף החפצא". וראה גם לשונו בספרו דרך הקודש (שמעתתא א פרק א) "דלא רק הבדל לשונות יש בכאן, אך גם הבדל המושגים, דבמס' נדרים הגבלנו את מהות האיסורים, ובכאן את סיבתם. כלומר דבכל איסור צריכים אנו להגביל את מהותו אם דהאדם אסור עליה דחפצא או דהחפצא אסור עליה דהאדם - זהו המושג איסור חפצא ואיסור גברא, דהלשון מוכיח דמדבר בכאן על ההבדל שיש בעצמותם של האיסורים גופא, אבל גם במקום דהאיסור הוי במהותו איסור גברא עדיין יש לחקור בסבתו אם הוא בגופו או בדבר אחר, דבודאי רוב האיסורים שבתורה כמו למשל נבילה וטריפה אם דמהות האיסור לדעת הר"ן והראשונים הנ"ל הוא איסור גברא, אך עכ"פ הסבה לאיסורם נמצא בגוף הדבר האסור יען שהוא נבילה או טריפה וכדומה, אבל יש גם איסורים כאלה שלא רק מהותם הוא בגברא אך גם סבתם היא לא בהחפצא אך בדבר אחר, וזהו שמשתמש בכאן בההבדל בין איסור גופו גרם לו ובין איסור דבר אחר גרם לו להראות כי לא בעצם האיסור הוא דן בכאן אך על הגורם לו, עכ"ל. עיין שם עוד בהרחבה..
3
ד׳ויוצא לנו, שאע"פ שגם כל איסורים שבתורה הם איסור גברא כמו שבועה, בכ"ז יש הבדל בין איסור נבילה וטריפה למשל, ובין איסור שבועה, ששבועה מלבד שהאיסור הוא איסור גברא, הנה כשנשבע, למשל, שלא יאכל ככר זה, אין כאן איסור בעצם על הככר אפילו בתור נשוא האיסור, אלא רק אריה הוא דרביע עליה כל האדם שלא יכול לאכלו מצד הבל יחל דברו, וזהו איסור בפועל ולא בעצם1142וכן להיפך באיסורים שהם בעצם אף שהם 'איסור גברא' וכפי שכתב הגהמ"ח להלן (מדה יח אות ס) שאפילו לאלה הראשונים הסוברים שכל האיסורים הם איסורי גברא, הנה כל זה במהות האיסור שאין החפץ אסור על הגברא אלא שהגברא אסור בחפץ, אבל ס"ס סיבת האיסור היא בגופם 'איסור גופו גרם לו'..
4
ה׳וככה יהיה ההבדל בין איסור אכילת נבלה ובין איסור אכילת יום הכפורים, שהראשון, איסור נבילה, הוא איסור בעצם, בעוד שהאיסור של יוהכ"פ הוא רק איסור בפועל על האדם מצד עינוי הגוף המוטל עליו1143בספרו של הרב זוין 'סופרים וספרים' (על הספר קובץ הרצאות תורניות) עמדו שם המבקרים על כך שהגהמ"ח לא משתמש בהגדרות של חפצא וגברא אלא על ההגדרות התלמודיות של 'איסור גופו גרם לו' ו'איסור דבר אחר גרם לו'. ראה שם בסקירתם שכאילו במתכוון השתמט הרב עמיאל מלהזכיר השמות 'איסור הפצא' ו'איסור גברא', ולא מפני שאיננו רוצה להשתמש בשיגרא, אלא מפני שבאמת אין המונחים הללו הולמים את הגדרתו של הרב עמיאל, הוא מתכוון לנתח את איסור ה'חפצא' עצמו לשני הלקים לסיבת-איסור עצמית ולסיבה מן החוץ, ולפיכך הוא משתמש במונחים אחרים "איסור גופו גרם לו" ו"איסור דבר אחר גרם לו". מנקודת ההבדלה של 'חפצא וגברא' יהיו האיסורים "אבר מן החי" ו"אינו זבוח" שניהם מסוג אחד - 'איסור חפצא', ואילו הרב עמיאל מבדיל ביניהם: "אבר מד החי" הוא איסור גופו, ו"אינו זבוח" סיבתו, לדעתו, מחמת דבר אחר.
ובספרו דרך הקודש (שמעתתא א פרק א) סיכם הגהמ"ח את דבריו וכתב: ונמצא לפ"ז דהאיסורים בכלל מתחלקים לארבע חלוקות או יותר נכון לשתים שהן ארבע: א. איסור חפצא; ב. איסור גברא; ג. איסור גופו גרם לו; ד. איסור דבר אחר גרם לו. והגר"ש שקופ (במכתב ברכה להגהמ"ח) כתב לו כדלהלן: הנה בעיקר יסוד חלוקי השמות לד' סוגים יודה כל צורב מבין דבר בגמרא וסברא, אבל לדעתי מובן הסוגים הוא ע"ד אחר עיי"ש שהאריך לחלוק על הגהמ"ח באיזהו מקומן, ראה גם באות הבאה..
ובספרו דרך הקודש (שמעתתא א פרק א) סיכם הגהמ"ח את דבריו וכתב: ונמצא לפ"ז דהאיסורים בכלל מתחלקים לארבע חלוקות או יותר נכון לשתים שהן ארבע: א. איסור חפצא; ב. איסור גברא; ג. איסור גופו גרם לו; ד. איסור דבר אחר גרם לו. והגר"ש שקופ (במכתב ברכה להגהמ"ח) כתב לו כדלהלן: הנה בעיקר יסוד חלוקי השמות לד' סוגים יודה כל צורב מבין דבר בגמרא וסברא, אבל לדעתי מובן הסוגים הוא ע"ד אחר עיי"ש שהאריך לחלוק על הגהמ"ח באיזהו מקומן, ראה גם באות הבאה..
5