המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 19
א׳ועוד יסוד הגיוני: אם החסרון הוא בעצם הדבר, אז לא משפיע כלום מה שבעתיד יסולק החסרון הזה, מפני שאנו מתחשבים רק עם הדבר "באשר הוא שם"1147ראה לעיל אות (ה)., אבל אם כל החסרון הוא רק מצד הבפועל שבדבר, אז אם אפשר בעתיד לתקן שלא יהיה החסרון, אז גם בהוה לא נחשב זה לחסרון.
1
ב׳ואת היסוד הזה אנו מוצאים בדברי התוס' בעירובין (ל' ע"ב) שמחלקים בין הדין שמערבין לנזיר ביין, אע"פ שהיין אינו ראוי לו משום דאפשר למיתשל על נזירותיה, ובין הדין של אין מערבין בטבל, אע"פ שגם שם אפשר לו להפריש תרומה? משום דטבל אסור לכל העולם, והיין אסור רק לו, להנזיר, וההבדל הוא כנ"ל, דטבל הוא איסור בעצם ובזה, לא משפיע העתיד האפשרי, כיון שס"ס עכשיו איננו דבר הראוי, משא"כ בנזיר כיון שהדבר אסור רק לו, הנה גם לו אין הדבר אסור בעצם, אלא רק איסור בפועל, וכיון שיש עצה לתקן את הבפועל ע"י שאלה תו כבר אין חסרון כלל בדבר1148בספרו (דרך הקדש שם פרק ב) הביא הגהמ"ח מחלוקת רש"י ותוס' (זבחים פח, א) אם היתר לכהנים חשיב ממשקה ישראל כיון שמותר לכהנים (ועיין לפלגות ראובן הנ"ל דהתוס' מודו בקרבן ציבור דבעינן מותר לישראל), וביאר דעת התוס' כנ"ל, שכל שהוא מותר לאדם אחד אות הוא שאינו דבר אסור בעצם, ובמכתב הגר"ש שקופ (שם) תמה עליו שאם כן כל דבר איסור יהיה דבר אחר גרם לו שהרי נו"ט מותר לנכרים וביוה"כ מותר לקטנים שאינם במצות עינוי (ונראה כוונתו שהיתרם לא רק מצד פקוח נפש, ואכמ"ל).
והנה מה שהקשה ממה דמותר לנכרים, נראה לכאורה שכיון שגדר האיסור הוא מן המותר לישראל אות הוא שההגדרה של 'איסור עצמי' הוא כשהדבר אסור לישראל, אכן מה שהקשה עליו מיוה"כ הנה מצא לו הגהמ"ח חבר הלא הוא האור שמח (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז) שהביא דברי הרשב"א (יבמות קיד, א) גבי עירוב בדבר האסור, שאם הוא איסור התלוי בזמן ולא מצד עצמו וגם יש היתר לקטנים אפשר לערב בו, וביאר דבריו על פי סוגיא זו דלא חשיב ממשקה ישראל אם איסור דבר אחר גרם לו, וע"פ שיטת התוס' (בזבחים שם), והוסיף שאם היה איסורו מגופו לא היה מהני מה שחזי לקטנים משא"כ באיסור דבר אחר גרם לו מהני הצירוף שחזי לקטנים, עיין שם שילפינן כל זה מהא דביום הכפורים מקריבים את כל הקרבנות אף שאינם ראויים לאכילה (והוסיף דילפינן כן הגם שהיה אפשר לומר דשאני יוה"כ דמצוותו בכך).
והנה בדבריו כאן לענין 'ממשקה ישראל' תפס הגהמ"ח בפשיטות שאיסור התלוי בזמן הוא איסור דבר אחר ולא חילק הגהמ"ח בהכי שיהא מותר לאדם אחר, ולכאורה יקשה עליו מעירוב, אשר כאן נוקט הגהמ"ח ליסוד פשוט שזהו המבדיל בין איסור בעצם לאיסור דבר אחר גרם וכן הוא לכאורה להדיא בדברי הרשב"א הנ"ל.
ונראה שגם לדברי הגהמ"ח יש לחלק בין דין 'ממשקה ישראל' שסגי בזה מה שאין איסורו מגופו שנחשב 'דבר המותר לישראל' אף אם בפועל אי אפשר לו לישראל לאכולו, משא"כ לענין 'עירוב' דאיסור דבר אחר לא מועיל רק שיהיה לזה שם 'אוכל' אבל לענין עירוב לא סגי רק בזה אלא בענין שייחשב ששבת שם ואם אין המאכל ראוי לאכילה לשום אדם תהא הסיבה אשר תהא שוב לא מקרי 'שביתה', ולזה סגי מה שראוי לישראל אחד בעולם שיהא חשוב שביתה. וזהו שכתב הגהמ"ח כאן שבעינן גם שיהיה אפשר בשאלה דלענין עירוב בעינן שיהא גם ראוי בפועל על איזה צד. ובעיקר הענין דקרבנו ביוה"כ ראה קרבנות המזבח (שם אופן סט) אם מהני מצד ראוי לחולה, ומאי טעמא יועיל סברא זו דוקא ביוה"כ ולא בכל האיסורים..
והנה מה שהקשה ממה דמותר לנכרים, נראה לכאורה שכיון שגדר האיסור הוא מן המותר לישראל אות הוא שההגדרה של 'איסור עצמי' הוא כשהדבר אסור לישראל, אכן מה שהקשה עליו מיוה"כ הנה מצא לו הגהמ"ח חבר הלא הוא האור שמח (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז) שהביא דברי הרשב"א (יבמות קיד, א) גבי עירוב בדבר האסור, שאם הוא איסור התלוי בזמן ולא מצד עצמו וגם יש היתר לקטנים אפשר לערב בו, וביאר דבריו על פי סוגיא זו דלא חשיב ממשקה ישראל אם איסור דבר אחר גרם לו, וע"פ שיטת התוס' (בזבחים שם), והוסיף שאם היה איסורו מגופו לא היה מהני מה שחזי לקטנים משא"כ באיסור דבר אחר גרם לו מהני הצירוף שחזי לקטנים, עיין שם שילפינן כל זה מהא דביום הכפורים מקריבים את כל הקרבנות אף שאינם ראויים לאכילה (והוסיף דילפינן כן הגם שהיה אפשר לומר דשאני יוה"כ דמצוותו בכך).
והנה בדבריו כאן לענין 'ממשקה ישראל' תפס הגהמ"ח בפשיטות שאיסור התלוי בזמן הוא איסור דבר אחר ולא חילק הגהמ"ח בהכי שיהא מותר לאדם אחר, ולכאורה יקשה עליו מעירוב, אשר כאן נוקט הגהמ"ח ליסוד פשוט שזהו המבדיל בין איסור בעצם לאיסור דבר אחר גרם וכן הוא לכאורה להדיא בדברי הרשב"א הנ"ל.
ונראה שגם לדברי הגהמ"ח יש לחלק בין דין 'ממשקה ישראל' שסגי בזה מה שאין איסורו מגופו שנחשב 'דבר המותר לישראל' אף אם בפועל אי אפשר לו לישראל לאכולו, משא"כ לענין 'עירוב' דאיסור דבר אחר לא מועיל רק שיהיה לזה שם 'אוכל' אבל לענין עירוב לא סגי רק בזה אלא בענין שייחשב ששבת שם ואם אין המאכל ראוי לאכילה לשום אדם תהא הסיבה אשר תהא שוב לא מקרי 'שביתה', ולזה סגי מה שראוי לישראל אחד בעולם שיהא חשוב שביתה. וזהו שכתב הגהמ"ח כאן שבעינן גם שיהיה אפשר בשאלה דלענין עירוב בעינן שיהא גם ראוי בפועל על איזה צד. ובעיקר הענין דקרבנו ביוה"כ ראה קרבנות המזבח (שם אופן סט) אם מהני מצד ראוי לחולה, ומאי טעמא יועיל סברא זו דוקא ביוה"כ ולא בכל האיסורים..
2