המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל כ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 21
א׳הנה האחרונים1151כפות תמרים (יומא עג, א); בית שערים (או"ח סי' קצט); בית יצחק (ח"א סי' טז וצד, וקכד אות ז); חלקת יואב (תניינא סי' כ); אתוון דאורייתא (כלל י) ובית האוצר (א-י כלל קכה); צפנת פענח (יסודי התורה פ"ו ה"ז ד"ה ועי' בהך) ומכתבי תורה (מכתב כח); אור שמח הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז); זכר יצחק (סי' ז); אבן האזל (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ז), ואחרונים רבים נוספים. האריכו להוכיח דכל האיסורים שנאסרים רק לזמן קצוב ואחרי שעבר הזמן חוזרים להיתרם, או שאסורים רק לחוג ידוע ולשאר המה מותרים, שכל האיסורים ממין זה לכו"ע נחשבים רק לאיסורי גברא, כי באיסורי חפצא אי אפשר שתהיה הגבלה לא אישית ולא זמנית, וככה רוצים ג"כ להגיד באיסורים מקומיים שאסורים רק במקום ידוע, שג"כ א"א שיהיה בזה איסור חפצא1152בית האוצר (שם כלל קכו), ושם אם תלוי במחלוקת רש"י ותוס' (סוכה ט-י) אם סכך למעלה מכ' הוי סכך פסול. וראה במכתבי תורה (שם) שכל דבר שהוא רק לפרטים הוי איסור גברא.
1
ב׳אך באמת זהו נסתר מנדרים גופא, שתמיד נחשבים לאיסורי חפצא אף שיש שכל הנדר הוא רק לאיש אחד ולזמן ידוע, ואף למקום ידוע1153ראייתו זו צריכה עיון, דהא לא נאמר הכלל באופן גורף שלא שייך איסור חפצא שהוא לזמן (וחלק מהאחרונים שהובאו לעיל חקרו באיסורי חמץ וחדש וכיוצא בזה אם הוי איסור חפצא אף שהוא אסור לזמן), רק שהוא דבר המסתבר שחפץ שאין איסורו החלטי והוא תלוי באישים בזמן או במקום - מסתבר שאיסורו הוא על הגברא בלבד. מעתה, בנדרים אשר כל מהותם היא רק איסור החפץ, היאך שייך לומר שזה שהוגבל החפץ למקום או לזמן שייהפך על ידי זה לאיסור גברא. ועל דרך זו ניתן לשאת ולתת גם בראיות הבאות.
ועיקר ההבדל בזה תלוי בהגדרותיו של הגהמ"ח עצמו שכתב בכמה מקומות שאיסורים התלויים בזמן (וכן יש לדון באיסורים התלויים במקום או באנשים מסויימים) גדר האיסור הוא שהזמן הוא סיבת האיסור ונמצא שכל רגע ורגע הוא סיבה מחודשת לאיסור, וזהו גופא מה שמגדיר אותו ל'איסור גברא' כיון שסיבת האיסור אינה ב'עצם' אלא ב'זמן' או ב'מקום' וכדומה, משא"כ בנדרים מסתבר לומר שלא הזמן הוא גורם האיסור אלא שהזמן הוא רק מגביל את האיסור וכפי שהאריך בזה הגהמ"ח בספרו דרך הקודש (שמעתתא ג פי"ח), ודו"ק. ועיין שיעורי בית אהרן (סימן מה) שנקט שאיסור נדר הוא לכל רגע (וכתב נמי שמטעם זה איסור קונם פרטי פקע בכדי, ראה מש"כ בזה הגהמ"ח לקמיה)..
ועיקר ההבדל בזה תלוי בהגדרותיו של הגהמ"ח עצמו שכתב בכמה מקומות שאיסורים התלויים בזמן (וכן יש לדון באיסורים התלויים במקום או באנשים מסויימים) גדר האיסור הוא שהזמן הוא סיבת האיסור ונמצא שכל רגע ורגע הוא סיבה מחודשת לאיסור, וזהו גופא מה שמגדיר אותו ל'איסור גברא' כיון שסיבת האיסור אינה ב'עצם' אלא ב'זמן' או ב'מקום' וכדומה, משא"כ בנדרים מסתבר לומר שלא הזמן הוא גורם האיסור אלא שהזמן הוא רק מגביל את האיסור וכפי שהאריך בזה הגהמ"ח בספרו דרך הקודש (שמעתתא ג פי"ח), ודו"ק. ועיין שיעורי בית אהרן (סימן מה) שנקט שאיסור נדר הוא לכל רגע (וכתב נמי שמטעם זה איסור קונם פרטי פקע בכדי, ראה מש"כ בזה הגהמ"ח לקמיה)..
2
ג׳ועי' בראשונים בנדרים (י"ב ע"א) שנתנו טעמים בהא דחלת אהרן ותרומתו מותר", משום שזה לא נקרא "דבר הנדור אלא דבר האסור", אע"פ שאסורים לזרים, ומדוע לא נתנו טעם פשוט, מפני שהתפסה צריכה להיות רק באיסור חפצא ולא באיסור גברא?
3
ד׳ועי' בר"ן נדרים (י"א ע"ב) שמקשה ג"כ, מדוע אין התפסה בקרבן לאחר זריקת דמים שעדיין המה אסורים לטמאים? ולא מתרץ, שכיון שאסורים רק לטמאים ממילא אין זה איסור חפצא אלא איסור גברא?
4
ה׳ומזה ג"כ ראיה, דאיסור חפצא ואיסור גברא, ואיסור גופא ואיסור דבר אחר המה שתי הגדרות נפרדות, וכמו שכל האיסורים שבתורה שנחשבים לאיסורי גברא, אע"פ שבודאי המה בכלל "איסור גופו", ככה יש ג"כ להיפך איסורי חפצא שהמה בכלל "איסור דבר אחר גרם לו" וככה, למשל, איסור קדשים אחר זריקה לטמאים, שבודאי איסורם הוא איסור דבר אחר, מחמת שהאדם הוא טמא, בכ"ז נחשבים לאיסורי חפצא מחמת ההקדש שיש בהם, ועלינו להוסיף, כי אנו מקפידים בהתפסה בנדר על איסור חפצא ולאו על איסור גופו דוקא.
5
ו׳ואמנם את עצם היסוד, דכל דבר שאסור רק באופן זמני או שהאיסור הוא מוגבל רק לחוג ידוע, שזה לא נחשב איסור בעצם ולא רק איסור בפועל, את זה אפשר ללמוד מדברי הריטב"א בנדרים (כ"ט ע"א) שכבר הביאנו את זה במדה ה' (אות י"ג) שמאריך להראות, שאע"פ שאנו אומרים קדושת הגוף לא פקע בכדי, וקונמות הלא זהו קדושת הגוף, אבל במה דברים אמורים בקונמות שאסורים על כל העולם, אבל במקום שהאיסור מיוחד רק לחלק מבני אדם, שם ג"כ אפשר לאסור רק על זמן ידוע, וזה אותו ההסבר, שקדושת הגוף נקראת קדושה בעצם, וכיון שמיוחד האיסור רק לחלק ידוע של בני אדם אין זה בכלל קדושה בעצם, וגם מזה ראיה להנחתנו הנ"ל שהגדרת איסור חפצא ואיסור גברא והגדרת בעצם ובפועל המה שני דברים, כי בודאי קונמות גם לחוג ידוע של בני אדם ג"כ איסור חפצא הוא1154הגר"ש שקופ (נדרים סי' כב) עמד סתירת הדברים שלענין קדושה לא פקעה בכדי ותפיסת פדיון אמרינן דוקא בקונם כללי ולא בקונם פרטי, ואילו לענין הפקעת שעבוד מצינו להיפך דדוקא קונם פרטי מפקיע מידי שעבוד (ר"ן פו, ב) וכתב זה לשונו: נראה דהנה מה דקונם פרטי אין לו פדיון וקונם כללי יש לו פדיון הוא משום דקונם פרטי הוא רק איסור גרידא, היינו שנעשה איסור חפצא על הזמן ההוא, וכל איסור לא שייך בו תורת פדיון, דרק בקדושה שייך פדיון, אבל בקונם כללי הענין הוא שנעשה כהקדש שמיחדו לגבוה, שיהיה רשות הגבוה עליו רק שאינו כשאר הקדשות שיחדו להשתמשות לגבוה, וכאן אינו מיחדו לגבוה רק לענין זה להפרישו מבני אדם (וכתב שם לחדש דהא דאיכא מעילה בקונם פרטי בע"כ שעשה איסור כזה שיהיה האיסור כאיסור של דבר המקודש. ומשו"ה מועלין משום דדמיא איסורו לאיסור של הקדש), ומשו"ה לענין אם פקעה בכדי לא שייך רק בקונם כללי דהוה כהקדש ממש, היינו שרשות הגבוה עליו וכל קדושה אינה נפקעת בכדי אף אם עשאה רק לזמן ותלוי אם אמרינן בקדושת דמים דיש לו פדיון פקעה בכדי או לא. אבל בקונם פרטי דהוה רק איסור גרידא וליכא בו תורת קדושה דכל דבר שמותר לבני אדם אף אם לא לכו"ע לא שייך לאמר שהוא קדוש, ומשו"ה לא שייך לדון שלא יופקע בכדי, דעל זמן שנעשה האיסור הוא אסור ולא יותר, דאיסור אינו נעשה ממילא. עיין שם..
6