המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 3

א׳ובאמת אותו ההסבר הוא בכל חצי שיעור שאסור מן התורה לפי ההלכה מטעם דחזי לאיצטרופי, שהוא ג"כ מצד זה, שבחצי שיעור יש איסור בעצם, אלא שבפועל אינו חייב על חצי שיעור, ובשביל כך שנצטרף עוד חצי שיעור הוא חייב, דאם נימא שבחצי שיעור אין איסור בעצם, והוא כאפס גמור, הנה גם משני אפסים לא יצא כלום¹⁰⁶⁷לכאורה הגדרת הגהמ"ח שיש איסור ואין עונש אינה מוכרחת כלל. לא מבעיא לדעת ריש לקיש החולק בהדיא וסובר דחצי שיעור מותר, אלא גם לר' יוחנן נמצאו דברים רבים אשר חצי שיעור מותר לכתחילה (עכ"פ מדאורייתא) ועכ"ז בהצטרף שני החלקים יעבור על איסור ולא נימא דמשני אפסים לא יצא דבר שלם, וכגון בהעברת ב' אמות דאף שכל משך הד' אמות הוא האיסור (ואמרינן קלב"מ על כל חלק), מכל מקום בב' אמות ליכא איסורא דחצי שיעור, וכן הוא בכותב אות אחת (לדעת הירושלמי שבת פי"ג ואכמ"ל) שאין בזה חצי שיעור.
ועל דרך הגהמ"ח יש לבאר שאף שאין איסור בחצי השיעור, מכל מקום אינו 'אפס' אלא 'עצם איסור' אלא שהעדר ה'כמות' יוצר גם חסרון ב'איכות' ואין איכותו של החפץ נשלמת עד שיהיה בגודל המסויים, נמצא שאם כי חצי שיעור הוא לא רק 'חצי כמות' אלא גם 'חצי איכות' ולכן 'בפועל' הדבר מותר, מכל מקום 'עצם האיסור' ישנו כאן, והוא כעין מה שכתב הגהמ"ח במדת 'סבה אריכתא' המובאת לקמיה. וע"ע צפנת פענח (כלאים עמ' כ)..

ב׳באופן ש"דחזי לאיצטרופי" אינו משמש כאן בתור סבה להאיסור של חצי שיעור, אלא בתור ראיה, שכל ההבדל בין שיעור ובין חצי שיעור אינו אלא לענין הבפועל של האיסור, לענין העונש שבזה, אבל לא לענין עצם האיסור¹⁰⁶⁸האחרונים חקרו בזה אם סברת 'חזי לאצטרופי' הוא 'סיבה' או 'סימן', ראה מש"כ הגרא"ו בקובץ שמועות (חולין אות מה), קובץ שיעורים בבא בתרא (אות שסו-שסז) וקובץ ביאורים (בכורות סי' ג). וע"ע בחקריה זו בשו"ת חלקת יואב (יו"ד סי' ט); שו"ת אריה דבי עילאי (סי' ה); מהר"ץ חיות (שבועות כא, ב)..

ג׳ובשביל כך אנו יוצרים אותו הציור של חצי שיעור גם בפיגול הנ"ל, אע"פ ששם לא שייך הטעם "דחזי לאיצטרופי" במציאות, כי אין זה דבר של מציאות אלא מחשבה גרידתא, וההסבר של "ויקץ כישן" מגלה לנו גם ההסבר של "דחזי לאיצטרופי".

ד׳וממילא מסולקות גם כל הקושיות שהקשו האחרונים¹⁰⁶⁹ראה: נודע ביהודה (או"ח תנינא סי' נג) וצל"ח (פסחים מד, א); שאגת אריה (סי' פא); פרי מגדים (יו"ד סי' סה משב"ז סק"ז); שו"ת רע"א (סי' קנד), שדנו אם שייך איסור חצי שיעור היכא של"ש חזי לאצטרופי, כגון בסוף היום, ובפשוטו לדעתם חזי לאיצטרופי הוי 'סיבה', והרבה כתבו דטעם איסור חצי שיעור הוא גזירה שמא ישלים וע"כ בעינן חזי לאצטרופי. וע"ע אבני מילואים (שו"ת סי' יד). ובשו"ת בנין עולם (יו"ד סי' נד בהגהה) כתב דאין להתיר מטעם זה דמסתבר דהתורה אסרה הכל מטעם לא פלוג, או דעכ"פ יהיה אסור מדרבנן. וע"ע באריכות בענין זה ד'חזי לאצטרופי' ובסברות האחרונים הנ"ל, וכן בסיקו של החכם צבי (שם) אם שייך חצי שיעור במלאכת שבת במה שהאריך בשו"ת דברי מרדכי (פרידבורג, סי' יח-כ). בחצי שיעור במקומות שלא שייך להגיד "דחזי לאיצטרופי" שכבר הבאנו את זה בחלק א' (במדה ד'¹⁰⁷⁰אות ג.) אלא ששם ביארנו את זה עפ"י מדת "סבה אריכתא", בעוד שבאמת יותר מתאים להשתמש בזה במדת "בעצם ובפועל" הנ"ל.

ה׳ועיין בראב"ד פ"ז מהל' בכורים (הלכה ט') שמשיג על הרמב"ם דפסק שם, שאם הוסיף כ"א על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה¹⁰⁷¹מיירי שם בשני ישראלים שעשו עיסה לחלק לכל אחד פחות משיעור חלה ואח"כ הוסיף כל אחד על חלקו.. ומקשה "ועוד הרי קי"ל אין דחוי אצל מצוות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלימו עליו חייב?" ולכאורה דקארי לה מאי קארי לה, הלא הדין הוא בחלה, דאם העיסה היתה פטורה בשעת חובה היא פטורה לעולם?¹⁰⁷²כוונת הגהמ"ח להקשות, דהנה הראב"ד שם מקשה ב' קושיות על הרמב"ם: א. מאי שנא מעושה עיסתו קבין שאם מוסיף פשיטא שחייב, ועוד דאין דיחוי אצל מצוות. והיינו דאף אם ניישב קושיא קמייתא דשאני על מנת לחלק מעיסה שתחילתה קבין, דבעל מנת לחלק חל פטור ולא רק שחסר בחיוב, עכ"פ הא אין דיחוי במצוות, ועל זה מקשה הגהמ"ח דאם אכן נפטר מצד דהוי על מנת לחלק שוב לא שייך לבוא מצד אין דיחוי במצוות דזה נאמר רק ב'העדר' ולא ב'שלילה', כגון בהדס שענביו מרובות שריבוי הענבים אינו חיובי בהדס אלא שאינו כשר, משא"כ כשחלה סיבה חיובית המפקיעה כגון בנד"ד בחלה (והא גופא החילוק בין מצוות לקדשים שהעדר הסיבה בהם הוי שלילה, ודו"ק). וכן הקשה הרדב"ז שם זה לשונו: ולא ירדתי לסוף דעתו בקושיא זו דלא אמרי' הכי אלא אם נראה בתחלה אבל הכא לא נראה שהרי כדי לחלק עשאוה בתחלה ודחוי מעיקרא הוא.

ו׳אבל הראב"ד הבדיל כאן בין חסרון בעצם ובין חסרון בשיעור, דאם יש פטור בעצם כמו עיסת נכרי, הקדש ותרומה, אז בודאי אע"פ שבטלה אח"כ סבת הפטור היא פטורה לעולם. אבל כאן הלא אין חסרון בעצם רק חסרון בהשיעור, אז בשלמא אם היה הדין דיש דחוי אצל מצוות, היינו באים בזה לא מצד הפטור שבה, אלא מצד דס"ס נדחתה כבר המצוה, ובשביל כך הוא מקשה מצד דאין דחוי אצל מצוות¹⁰⁷³עיין בזה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (לעיל שם בהל' בכורים פרק ו הלכה יט) שהאריך בדברי הראב"ד, ומתחילה רצה לומר שלדעת הראב"ד פטורא דעל מנת לחלק הוא משום דהוי כחלוק מעיקרא, אלא שהוכיח דאין לומר כן מהא דבירושלמי גופא איכא חילוק בין אם רוצה לחלקה בעודה עיסה או לאחר אפיה, ואי נימא דמקרי חלוק מעיקרא אין מקום לחלק בזה, ועוד הוכיח ממה שמתבאר בדעת הראב"ד שגם בכה"ג דליכא שיעור יש חיוב מדרבנן גזירה שמא ימלך להוסיף, ומבואר, שאם יקרא שם קודם שמוסיף מהני מדאורייתא גם ללאחר שהוסיף, אף שלא היה מחוייב מדאורייתא, וע"כ דגם הראב"ד סובר דפטור על מנת לחלק הוא כהרמב"ם ד'בשעת חובתה' היתה פטורה, אלא שלהראב"ד יש חילוק בין היכא שהפטור הוא 'בעצם' דאז חל על העיסה פטור ולא מהני השינוי שאחר כך, לבין היכא שהפטור הוא רק מצד שיעור ד'בעצם' איכא חפצא המחויבת בחלה אלא שחסר בשיעור, ועל כן אין ה'פטור' לעולם אלא רק כל זמן שיש בפועל החסרון של העדר השיעור, ומהני להוסיף אח"כ ומהני נמי לקרות שם קודם לכן. ואמנם גם לפי"ז היה מקום לומר, דנהי דלא שייך פטורא דשעת חובתה אך עכ"פ איכא פטורא ד'דיחוי' ועל זה מקשה הראב"ד דבמצוות ליכא סברת דיחוי, עיין שם בחי' ר' חיים הלוי בהרחבה.
ולפי זה מתפרשת קושייתו השניה של הראב"ד על הרמב"ם לא בתורת "ואפילו לדידך", אלא שבא לסתור שתי אפשרויות שונות בהבנת דברי הרמב"ם..