המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל מ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 40
א׳וזהו ג"כ הטעם שהמקדש באיסור הנאה דרבנן חוששין לקדושין, כמבואר, משום דבאמת מסתפק הר"ן בקדושין (פ"ק), במקדש פחות משוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה לי - דמועיל, כמו שאנו מוצאים ברב כהנא, שקיל סודרא בתור חמשה סלעים של פדיון הבן מטעם שאמר "לדידי שוה לי", אלא שמחלק בזה משום דגם פחות מחמשה סלעים הוא כסף, אלא שחסר המספר, וע"ז מועיל מה שלמקבל שוה, אבל בפחות משוה פרוטה לא הוה כלל כסף, ויש מאין לא יכול ליצור. והנה בכל איסורי הנאה, כשהיא מרוצה לקבל זאת מפני שאינה מביטה על האיסור, הרי זהו בכלל של "לדידי שוה לי", משא"כ באיסור הנאה דרבנן שבין כך ובין כך אין חסרון בעצם אלא רק חסרון בפועל, וע"ז מועיל שפיר מה שהיא בכלל ואמרת "לדידי שוה שלי"1240וראה: בינת ראובן (לר' ראובן טרופ, סי' ג).
1
ב׳ועי' בירושלמי ריש קדושין, לענין שטר של איסור הנאה: "ר' יעקב בר אחא, מאן דאמר מגורשת, מקודשת איסור הנייה מדבריהם, ומאן דאמר אינה מגורשת - מקודשת, איסור הנייה מדבר תורה, הא באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן, לית הדא פליגא על רב, דרב אמר דברי ר' מאיר; המקדש בחמץ משש שעות ומעלן לא עשה ולא כלום תמן בגופו קידש, וחמץ משש שעות ולמעלן טב הוא כלום, ברם הכא בתניים שבו קידש, מעתה אפילו באיסור הנייה דבר תורה תהא מקודשת? מה בינה לשטר שאינו יפה שוה פרוטה? תמן אינו ראוי להשלים עליו, ברם הכא ראוי הוא להשלים עליו".
2
ג׳וכל דברינו הנ"ל באמת כלולים בירושלמי הנ"ל, וזהו שמבדיל בין קדושי כסף לקדושי שטר, אלא שהוא סובר דבאיסור הנאה לא שייך לומר "לדידי שוה לי", וכנראה משום דאי אפשר לו לברוא "יש מאין", כלומר: דפחות מחמש סלעים שיש שווי בין כך ובין כך ע"ז שייך לומר שלדידיה שוה יותר, אבל לא באיסורי הנאה שאין לזה שום שווי. אבל ס"ס בשטר הוא מבדיל בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן, וההבדל הוא כנ"ל: דבאיסור דאורייתא חסרה הבעלות בעצם, ואם בעינן גם קנין בשטר גירושין וקדושין, ממילא לא שייך זה באיסור הנאה דאוריתא, משא"כ באיסור הנאה דרבנן, דבעצם יש ע"ז בעלות, ואי משום חסרון בעלות בפועל, הא כיון דלא בעינן בזה שוה פרוטה הרי די בזה רק בעלות בעצם, כנ"ל1241ועיין בכל זה במה שחקר הגרא"ו בקונטרס דברי סופרים (סי' א) אם הא דאיסורי הנאה אינם ממון הוא משום דבפועל אינו שוה כלום שאינו ראוי להשתמש בו (ואף שהעכו"ם יתן דמים, הא גם למכור לעכו"ם אסור), או שדין תורה הוא שאיסור הנאה אין בו חשיבות ממון ודין האיסור משוי ליה כעפרא בעלמא. ולפי הטעם השני אתי שפיר החילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. וראה מה שכתב הגר"ש רוזובסקי (חי' הגרש"ר פסחים סי' ח) בשם הגר"ח; שערי יושר (שער א פרק ט ופרק י); אבן האזל (אישות פ"ה ה"א), ועיין שם בדברי סופרים שכתב לחלק בין שיטת רש"י בזה לסברת הירושלמי הנ"ל, דלרש"י רק טעם הב' ישנו ואילו הירושלמי סובר שב' הטעמים נכונים, אלא שהטעם הראשון שייך גם באיסור דרבנן והטעם השני שייך רק באיסור דאורייתא ובזה הוא החילוק בין מקדש בכסף למקדש בשטר, דמקדש בכסף בעינן שוה כסף 'בפועל' משא"כ קידושי שטר לא בעינן 'שוה כסף' רק בעינן 'דין ממון' ולזה סגי השווי 'בעצם' ולא בעינן ל'בפועל'..
3