המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ס׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 60
א׳ובזה מתורצת ממילא קושית הרשב"א שמקשה שם בקדושין1330סה, ב. מאי שנא זה משניהם מודים שאחד מכר את שדהו לשני, שג"כ חב לאחריני שאחרים לא יהיו יכולים לקנות מהמוכר את אותו השדה? כי שם באמת אנו באים מבחינת עצם והסתעפות כי בעצם המכירה לא פועל המוכר במישרים שאחרים כבר לא יכלו לקנות ממנו, אלא שזה בא ע"י הסתעפות ממילא, וכיון שבעיקר הדבר יש על המכירה הודאת בע"ד אין אנו מביטים על החב לאחריני המסתעף ממילא1331וכ"כ שם (באות מב).
1
ב׳וכיוצא בזה כתב הר"ן בגיטין1332יט, ב מדפי הרי"ף. על הא דאמרינן גבי פרוזבול שאם אין לו ללוה קרקע אז מזכה לו המלוה קרקע כל שהוא (ל"ז ע"א), שאע"ג שיש בזה חוב כלפי הלוה, אך כיון שעיקר הדבר הוא זכות, אין אנו מביטים על החוב הבא דרך ההסתעפות, וגם שם הלא הוא ג"כ כשאנו דנים על העצם כבר יש ההסתעפות, כי אנו מדברים שמזכה לו הקרקע ערב שביעית גופא1333וכן ביארו הסמ"ע (סי' קה סקמ"ד) והקצוה"ח (ששם סק"ו) שאין הזיכוי ללוה מקולי פרוזבול אלא מדינא, שכיון שעיקר הדבר הוא זכות לא אכפת לן שמסתעף ממנו איזה חוב. אמנם ראה בשעורי הלכה למהרי"ל בלוך (שיעור מקיף וניקף) שלאו בכל דוכתי אמרינן סברא זו, ודוקא בפרוזבול שעצם זיכוי הקרקע בודאי זכות היא אלא שנמשך ומתגלגל מזה חוב שמי שיש לו קרקע יכול המלוה לכתוב עליו פרוזבול, בכי האי גוונא אזלינן בתר העצם ולא בתר המסתעף, משא"כ בגוונא שיהא החוב נמשך ישירות מהזכות אפשר של"ש סברת הר"ן, ודן לפי"ז בגילה דעתו שניחא ליה בכותל דאם בעינן לקנין הכותל כדי לחייבו בכל הכתלים אפשר שלא רוצה לזכות בכותל ולא להתחייב. ועיין שם מה שהאריך ומה שכתב לבאר בדברי הר"ן מאי טעמא לא יהיה כאילו עומד וצווח, הלא כל ענין זכיה הוא מה שאנו יודעים שיהיה ניחא ליה לבסוף וכאן אנו יודעים שבסוף יעמוד ויצוו, עיין שם., וה"נ גם בנדון זה כנ"ל.
2
ג׳ועלינו להוסיף בזה, שאעפ"י שלענין פסולי עדות אין אנו מבדילים בין אם הפסול הוא בעצם העדות ובין אם הפסול הוא בהסתעפות, כדאמרינן בספ"ק דמכות (ז' ע"א) גבי אלעא וטוביה קרובים דערבא הוי וקא מסיק דפסולים הם אף למלוה, כיון דאי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא, אעפ"י שחיוב הערב הוא רק דבר המסתעף מחיובו של הלוה? ע"ז נשיב בחלוקם של הראשונים בין פלגינן דבוריה ובין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, שכפי שאנו מבארים את זה במדת "שלילה והעדר"1334מדה יג (אות ב)., יש נ"מ בין דבר השולל ובין העדר הדבר, שבכ"מ שיש דבר הפוסל בחלק העדות גורר הפסול הזה גם את החלק השני וזהו עדות שבטלה מקצתה, שעדות יש אלא שמתבטלת, אבל אי אפשר להגיד שהחלק של ההעדר יגרור את החלק שישנו - וה"נ אם העדים קרובים לערב שהוא פסול בעדות אז זה פוסל את כל העדות, ולא שייך לבוא בזה מצד עצם והסתעפות, כיון דגם העצם מתבטל מצד עדות שבטלה מקצתה, משא"כ במה שאינו נאמן בחב לאחריני אין זה בגדר דבר שלילי אלא בגדר העדר, כי אצל אחריני יש העדר עדות, כי הוא רק עד אחד בזה, וההעדר אי אפשר שיגרור את היש כנ"ל, וממילא כיון שנאמן על עצם הדבר שאינו חב לאחריני ונכנס זה לסוג הודאת בע"ד, ממילא הוא נאמן ג"כ על ההסתעפות כנ"ל.
3