המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 19

א׳ועל יסוד הנ"ל אפשר להגדיר בזה הגדרה קבועה, שהכלל ששלוחו של אדם כמותו לא יתכן רק במקום שהפעולה באה מכח וזכות הבעלות והיא פועלת איזה דבר בשטח הבעלות, ואם הפעולה לא מכח וזכות הבעלות, ואפילו אם היא כן באה מכח הבעלות, אבל אינה מחדשת שום דבר בשטח הבעלות, אז או שאינו מועיל בזה כלל שליחות כמו כל הציורים הנ"ל במקום שיש דין שרק אדם ידוע צריך לעשות את הפעולה, או שאיננו צריכים בזה כלל לשליחות במקום שהעיקר הוא בהפועל יוצא, כמו הציור של מעקה.

ב׳וככה כתב המג"א בסי' רסג¹²⁰ס"ק יא.: בעש"ק עם חשכה צריכים להגיד לעכו"ם שידליק את הנרות, והגאון בעל החו"ד¹²¹בסידור דרך החיים (הלכות הכנסת שבת סעיף ח). משיג דבין כך ובין כך לא יקיים את המצוה כיון דאין שליחות לעכו"ם. ומובן שלפי דברינו אין בזה שום השגה, כי אין המצוה קשורה בבעלות ואין המצוה בהפעולה אלא בהפועל יוצא¹²²ומיושבת נמי קושית הרע"א (שם) דאיך תאמר 'וציונו להדליק' בזמן האיסור, ולהנ"ל אתי שפיר דהמצוה היא בפועל יוצא. אכן יש להעיר, דהא לענין נר חנוכה נסתפקה הגמ' (שבת כג, א) אי הדלקה עושה מצוה או הנחה ופשיט לה מלשון הברכה ד'להדליק' משמע דהמצוה היא בהדלקה (ונפק"מ בהדליקו עכו"ם וחש"ו), ויש לחלק דבאמת בנר שבת אין המצוה לא בהדלקה ולא בהנחה וכמש"כ הפנ"י (שבת שם) ועיין נמי ט"ז (תרעה סק"א) ויש לפלפל, והאחרונים האריכו בזה טובא. ועיין עוד במה שנכתב בהערות לעיל (אות א ואות ב)..

ג׳ועל יסוד זה ג"כ חדושו של הפר"ח (בס' קכ) דגם בטבילת כלי ע"י גוי יכול לברך ישראל, וג"כ מפני שאין זה מענין של בעלות, ואם המצוה היתה בעצם בהפועל שבדבר שיהיה הוא הטובל, אז לא היה מועיל שאין בזה בכלל שליחות כנ"ל, ואם מועילה בזה שליחות זה סימן שהמצוה היא רק בהפועל יוצא שבדבר, וע"כ אין אנו צריכים בזה ל"כמותו" ורק לשלוחו של אדם בלבד, ובאופן שכזה מועיל ג"כ ע"י גוי כנ"ל¹²³אכן הט"ז (סי' קכ ס"ק יז) חולק וסובר שאין מברך כשגוי הטביל את הכלים, וראה לעיל (אות א בהערות) שהבאנו מש"כ בשו"ע הרב (קונטרס אחרון לסי' רסג סק"ג) לבאר דעת המג"א דלעיל, דלא דמי הדלקת הנר לטבילה, שהתם המצוה נגמרת עם הטבילה משא"כ בנר שבת שהמצוה היא ההנאה מהנר והיא נמשכת גם אחר כך..

ד׳אבל ס"ס עלינו להבדיל בין מצות שחיטה ובין מצות טבילת כלים, כי בשחיטה מאחר שכל המצוה היא בהפועל יוצא כנ"ל, הנה כששוחט אז לא שייך כלל לומר שיברכו הבעלים, משא"כ בטבילת כלים כנ"ל¹²⁴היה נראה שכוונתו בדומה לחילוק דלקמיה דיש דבר שהוא 'חובת הבעלים' וכן יש לומר גם במצוות כאלו שהמצוה היא הפועל יוצא אך עכ"פ הדבר מוטל על הבעלים (אכן בדבריו לקמיה לא משמע כן), אך גם זה טעון ביאור מ"ט נימא שטבילת כלים היא חובה המוטלת על הבעלים דוקא ולא על הרוצה לאכול. ואולי כוונתו בדרך אחרת, דבשחיטה אין נוגע כלל ענין הבעלות, דלא הבעלות מחייבת שחיטה אלא היתר הבשר, ואין זה נוגע כלל לבעלות ולא שייך לקשר את מעשה המצוה של השליח למשלח (ואמנם יש לבוא ממקום אחר, דבלא רשות המשלח אסור לשליח לשחוט, אבל זה אינו מדיני יורה דעה אלא מהל' ממון, ויל"ע בזה), משא"כ טבילת כלים, נהי שאין הבעלות של אותו פלוני בדוקא מחייבת את הטבילה, אבל עכ"פ בעלות הישראל היא שמחייבת את הטבילה ובכה"ג שייך לקשר את מעשה המצוה של השליח למשלח..

ה׳ועי' בשעה"מ פ"ו מה' חו"מ שמסופק אם אפשר ליה לקיים המצוה דתשביתו ע"י עכו"ם. והנה בודאי אם נימא שהמצוה דתשביתו היא בהפועל יוצא, שלא יהיה לו חמץ, בודאי שאין אנו צריכים בזה לגמרי את המושג שליחות, אלא אפי' אם נימא שהמצוה היא בעצם פעולת הביעור, בכ"ז נראה שלא בעינן בזה את ה"כמותו", כי אע"פ שתשביתו נאמר על הבעלים, הנה אין זה מכח זכות הבעלים אלא זהו רק חובה על הבעלים, ואין אנו צריכים בזה רק לשלוחו של אדם לבד. ואם היינו אומרים שלא מועיל בזה שליח עכו"ם, כי אז גם שליח ישראל לא היה מועיל¹²⁵לכאורה היה מקום לחלק כן גם במצוה שהיא 'פועל יוצא' בלבד, אבל הא גופא שהמצוה מוטלת על הבעלים זהו גופא סיבה שתועיל שליחות בשביל שיקיים את המצוה, ואף אם בכלל המצוה היא ה'העדר' ואין צריך לקנות חמץ, מ"מ זה פשוט ש'מעשה המצוה וקיומה' הוא דוקא בשיש לו חמץ והוא מבערו (ורק על זה יכול לברך), ויש לפלפל בזה וכפי שהאריכו האחרונים, ואכמ"ל..