המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 22
א׳וגם באיסורים עלינו לעמוד על זה במה היא הנקודה העיקרית של האיסור, אם מצד הפועל, או מצד הפעולה או מצד הפועל יוצא.
1
ב׳למשל איסור חמץ בהנאה לאחר הפסח לר' שמעון (פסחים כח א, כט א), בודאי שהאיסור הוא מצד הפועל, מצד האדם שעבר על זה בבל יראה ובבל ימצא - ואע"פ שזה אסור לכל אדם ולאו דוקא להעובר בלבד, אבל בודאי מקור האיסור הוא האדם העובר כנ"ל130ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ב אות י-יב), ושם שהדבר תלוי באם חמץ שעבר עליו הפסח הוא קנס בעלמא כר"ש לבין אם הוא דין תורה כר' יהודה שאז איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא איסור 'מצד עצמו' כמו חמץ בפסח גופא..
2
ג׳ויש לנו ג"כ ציור כזה באיסורי התורה, כמו למשל, האיסור של מעשה שבת לר' יוחנן הסנדלר, שסובר שמעשה שבת דאורייתא, שדריש את הפסוק131שמות לא, יד. "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה כמבואר בב"ק (עא, א). או למשל בשר בחלב לרב אשי שאומר שהאיסור מצד שנאמר "לא תאכל כל תועבה" כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (חולין קלד, ב), שג"כ העבירה היא מצד הפועל שעבר בזה עבירה - וזו היא באמת המחלוקת בין רב אשי, שלפי דבריו האיסור הוא מצד הפועל העובר, ובין דבי ר' ישמעאל למשל, שמלמד את האיסור הנ"ל משום שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול". ואע"פ שכו"ע מודים שרק דרך בישול אסרה תורה, אבל מובן שס"ס לפ"ז אין האיסור בא מצד האדם הפועל, אלא מצד הפעולה שנתבשל בשר בחלב132ראה מש"כ הגהמ"ח במדת 'סבה ומסובב' (מדה א אות כא) לדון לאור מחלוקת זו אם איסור אכילה 'מסתעף' מאיסור בישול, דאם מה שנאסר באכילה הוא מצד כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פשיטא שהוא איסור מסתעף, משא"כ להלימוד דתנא דבי ר' ישמעאל הוא איסור בפני עצמו, ואז יש לפרש בב' דרכים, או דאדרבה, איסור בישול הוא המסתעף מאיסור אכילה, או דלמא דהם שני איסורים נפרדים, עיי"ש..
3
ד׳אכן לפעמים נופל הספק במה היא נקודת האיסור, כמו למשל, איסור נבילה וטריפה שיש להסתפק אם האיסור הוא בהפעולה, בפעולת הסבה המטרפת והמנבלת, כלומר, דהרגע שנטרפה הבהמה - בין ע"י אדם בין ע"י שמים - זהו הגורם של האיסור, ואח"כ זהו המשכת האיסור, או שהאיסור הוא מצד הפועל יוצא שבדבר, כלומר, בהמציאות של טרפה ונבלה, שזהו דבר תמידי, ואין אנו צריכים בזה מצד המשכת האיסור, אלא שתמיד יש גוף האיסור.
4
ה׳והארכנו בזה כבר הרבה במדה "שלילה והעדר"133ראה שם (מדה יג אות כט) וזה לשון הגהמ"ח: יש לחקור במהות האיסור נבלה, אם האיסור בא מצד העדר החיות, שכל בעל חי שנעדרה ממנה החיות הוא בכלל נבלה, או שזה מצד פעולת הנבול, כי הנבול הלא בא מאיזו פעולה, אם ביד אדם ואם בידי שמים, שגרמה למיתה, ופעולה זו היא הקובעת את השם נבלה, חוץ מפעולת השחיטה שעל זה אין איסור. ומספק זה מסתעפת החקירה הנ"ל במהותו של שחיטה, שאם נימא במהות הנבלה כהצד הראשון, שזהו העדר החיות, הרי גם בשחיטה יש המציאות הזו, וע"כ אנו צריכים לומר שדין השחיטה הוא המתיר את האיסור ויהיה בשחיטה אותו הציור של עירובין בשבת, שכפי שאמרנו שבכל השבת יש האיסור של שבת, אלא שבכל השבת ג"כ נמשך ההיתר של העירוב, וככה אנו נוקטים ג"כ הציור בשחיטה, שתמיד יש בה המציאות של נבלה, אלא שהמתיר שבשחיטה פועלת תמיד להתיר אותה, אבל אם נימא כהצד השני במהותה של נבלה, הנה מהותה של השחיטה היא בודאי מהות של העדר, כי רק פעולת הנבול אוסרת ושחיטה לא נקראת פעולת הנבול ממילא לא צריכים בזה להתיר את האיסור, אך האיסור נעדר מעיקרו, וכמו שכלפי איסור אבר מן החי השחיטה היא בבחינת העדר האיסור כנ"ל, ככה הדבר כלפי איסור נבלה כמובן וכו' דכל האיסור הוא מפני הרגע שנטרפה ואחר כך הוא רק המשכת האיסור (ובזה חילק בין איסור הבהמה עצמה שאינה ניתרת לעולם לבין איסור העובר שאין איסורו ממשיך לאחר שנולד, עיי"ש)..
5