המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא כ״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 24

א׳גם בנותר שיש בזה הלאו של "לא תותירו ממנו עד בקר" והעשה של "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו", ג"כ יש להסתפק, אם האיסור של אכילת נותר ודין השריפה בא מצד הפועל שבדבר, מצד מה שעבר והותיר את הבשר, שזאת אומרת, מה שלא אכל את הבשר בזמנו, או מצד הפעולה והפועל יוצא שבדבר, מה שנעשה לנותר.

ב׳ובחקירה זו נכנסת ספיקתם של האחרונים בדברים שאסורים מדרבנן לאכול, אם יוקבע על זה השם נותר. והספק הוא לפ"מ שביארנו באריכות במדת "בעצם ובפועל"¹³⁵לעיל (מדה יד אות לה), וראה מה שצויין שם בהערות הגבלות שונות בכלל זה. דכל איסור מדרבנן, הנה כשאנו דנים על הדבר מצד עצמו, הוא נקרא ראוי מדאורייתא, אבל אם אנו דנים על הבפועל שבדבר, הנה ס"ס בפועל אי אפשר באכילה - וממילא אם נגיד שכל האיסור בהדין של נותר שהוא בשריפה בא מצד הפועל שבדבר, שעבר והותיר, הנה ס"ס בפועל לא עבר כלום. אבל אם נימא שהוא מצד הפועל יוצא שנעשה לנותר, הנה כבר נוגע זה להדבר כשהוא לעצמו, שזהו נכנס למדת "בעצם" כמובן, ונקרא ראוי מדאורייתא וממילא כן הוקבע על זה שם נותר¹³⁶ראה במדה הנ"ל (אות ו) שכתב לתלות נדון זה במדת 'סבה ומסובב ועצם והסתעפות' (מדה ח), והיינו אם שריפת נותר מסתעפת מאיסור ההותרה או שהם שני מסובבים מסיבה אחת. ואמנם אין בזה סתירה לנאמר כאן, משום שביחס לנדון זה - שתי המדות הללו הן שני צדדי הגיון לאותה המטבע..

ג׳ועי' בס' מנחת חינוך¹³⁷מצוה ח אות יח. ועיין מה שדן בזה ובכיוצא בזה בספר עשר נטיעות (פסחים צח, א) אימתי דין דרבנן חשיב מופקע בעצם. שמביא ראי' מהרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק (הל' כב) שכתב שם: "האוכל מבשר גידים ועצמות אינו חייב כרת", ומכיון שלא חשב אלא דברים שאינם ראויים לאכילה כלל, ודברים שאסורים רק מדרבנן כמו שומנו של גיד לא חשב, נראה שבזה הוא כן חייב כרת, אע"פ שבודאי לא עבר על זה הלאו של לא תותירו, דהוא אנוס בתקנתא דרבנן, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה, מ"מ שם נותר יש על זה. וראיה מכאן שאין האיסור של נותר בא מצד הפועל שבדבר, מצד האדם העובר, אלא מצד הפועל יוצא שבדבר, שנעשה נותר¹³⁸והנה בעיקר הדבר הרי זו משנה מפורשת בפסחים (פג, א) דהעצמות והגידין ישרפו בששה עשר, והיינו גידין האסורין מדרבנן כמבואר בגמ' שם. ומה דמבואר שם דגם איסור דאורייתא לא מפקיע שם נותר דהא המוח שבעצמות אסור משום שבירת עצם, אינו דומה לכאן, דהתם המח עצמו מותר וחייב באכילה ולו יהא שיגיע למוח (באיסור או ע"י גומרתא) חייב לאכלו ושפיר יש על זה שם נותר, והאריך בזה בחמדת ישראל (תורה אור אות נה ס"ק ג), עיין שם שאפילו איסור מחמת ספק דאורייתא לא מפקיע שם נותר..