המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן י״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 11
א׳ועלינו להוסיף, שמחלוקת זו נובעת ממחלוקת יותר עמוקה בעצם המושג זמן384חקירה זו חקרו הראשונים, ראה רמב"ם מורה נבוכים (ח"א פע"ג) ששלל את שיטת ה'מדברים' הסוברים שחומר אינו יכול להתחלק לאין סוף, וממילא סוברים שכן הוא גם בזמן, זה לשונו: 'ההקדמה השלישית הוא אמרם (של המדברים הנ"ל) שהזמן מחובר מעתות, רוצים בזה שהם זמנים רבים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדותם, וזאת ההקדמה ג"כ הכרחית להם מפני ההקדמה הראשונה, וזה שהם ראו בלא ספק מופתי אריסט"ו אשר הביא ראיה בהם, שהדרך והזמן והתנועה המקומית, שלשתם שוים במציאות, ר"ל שערך קצתם אל קצתם ערך אחד הוא, ובהחלק אחד מהם יחלק האחר על ערכו. וידענו בהכרח שאם היה הזמן נדבק ויקבל החלוקה אל לא תכלית, יתחייב בהכרח שיתחלק החלק אשר שמוהו בלתי מתחלק. וכן כשתשים הדרך מדבקת, יתחייב בהכרח התחלק העתה מן הזמן אשר הושם בלתי מתחלק, כמו שבאר אריסט"ו בספר הנקרא השמע הטבעי, ולזה חייבו שהדרך בלתי מתדבק אבל מחובר מחלקים אליהם תכלה החלוקה, וכן הזמן יגיע אל עתות לא יקבלו החלוקה, והמשל בו שהשעה האחת אל דרך המשל ששים דקים, והדק ששים שניים, והשניי ששים שלשיים, ויגיע באחרונה הענין אצלם אל החלקים, אם עשיריים על דרך משל או יותר דקים מהם, לא יחלקו כלל ולא יקבלו החלוקה, כמו הדרך, הנה שב הזמן א"כ בעל הנחה וסדר, ולא יאמתו מהות הזמן כל עיקר. ובדין להם זה, שאם מהירי הפילוסופים כבר בלבלם ענין הזמן, וקצתם לא השכילו ענינו, עד שגאלינו"ס אמר שהוא ענין אלהי לא תושג אמתתו, כל שכן אלה אשר לא יביטו לטבע דבר מן הדברים. ושמע מה שיתחייב להם לפי אלו הג' הקדמות והאמינוהו, אמרו התנועה היא העתק עצם פרדי מן החלקים ההם מעצם הפרדי אל עצם פרדי סמוך לו, ויתחייב שלא תהיה תנועה ממהרת מתנועע'. עכ"ל הרמב"ם.
הרלב"ג בספר מלחמת ה' (מאמר ו פרק י-יא) האריך גם הוא בענין הזמן, וחקר שם בין יתר החקירות אם הזמן יכול להתחלק לאין סוף ואם הוא אחד או מורכב, ומסקנתו גם היא שהזמן יכול להתחלק עד אין סוף, ראה שם בהרחבה חקירות נוספות בענין הזמן.
מאידך, יש שנקטו שהזמן הוא מודבק ואינו מתחלק, ראה: רמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מעמר העתים סי' יד) "לא כמחשבת אנשי המחקר המגדירים את הזמן שהוא כמות מתפרד ואינו אלא מתדבק באמת", וע"ע בכל זה בדעת ר"י קרשקש בספרו אור השם (מאמר א פרק א-ג ופרק יג-טז; כלל ב פרק א והלאה; מאמר ב כלל א, ועוד מקומות) ובמש"כ במבוא לספר הנ"ל (מהדורת צילום דפו"ר פירארה שט"ו). ועוד בדומה לזה כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק מ) "והזמן הוא מודבק ורגע שהוא סוף יום השישי הוא התחלת היום השביעי, כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מודבק", ע"ע לעיל שם (פרק כה) "כי הזמן הוא מדובק ומחובר", אלא שהמהר"ל עצמו שם מחלק בין זמן שהוא ג' חדשים שהוא מחובר ליותר מג' חדשים שהוא נפרד (עיי"ש מדוע הורחקה קבלת התורה מיציאת מצרים ג' חדשים.
וראה בספר מפענח צפונות להגר"מ כשר (פרק ג – הזמן, סי' ב) שדעת הצ"פ שיש בכל זה מחלוקת בגמ' נזיר (ז, א) כמו שמביא הגהמ"ח לקמיה (אות יב), וזה לשונו בצ"פ בהשלמות (דף ג, א, ציינו גם הגרש"י זוין בסקירתו 'סופרים וספרים' וציין גם לתנינא דף כ"ו ודף נ"א) "עכ"פ זמן אם הוא מחובר מפרטים או עצם פשוט הוי מחלוקת ועי' נזיר" וכו', וכ"כ בעוד מקומות, לעומת זאת במקומות רבים נקט הצ"פ שזמן הוא 'מחובר'. וראה מש"נ בהערות הבאות מח' הגר"מ כשר והגהמ"ח בהבנת דעת הצפנת פענח.: אם זמן זהו צירוף מחלקים זמניים, וכמו שכל דבר ניתן להתחלק, מפני שכל דבר באמת בא מצירוף חלקים המתחלקים גם הם לאין שיעור, ככה ג"כ מושג הזמן הוא צירוף של רגעים, והרגעים ג"כ מתחלקים לחלקים עוד יותר קטנים; או שהזמן הוא עצם בלתי ניתן להתחלק, והחלוקה שלנו היא רק חלוקה דמיונית385כיו"ב כתב הגהמ"ח ב'מבוא' לספרו זה (פרק ז 'הנתוח ההגיוני' אות יב) "יש לחקור אם הזמן הוא בכלל עצם בלתי ניתן להתחלק והחלוקה שלנו רק דמיונית, או להיפך: שהזמן אינו לכשעצמו רק צירוף מרגעים הבאים זה אחרי זה, ולא רק שהוא ניתן להתחלק אלא כל עיקרו הוא צירוף מחלקים, חלקי הזמן השונים". וראה בהערות להלן שהגהמ"ח שם תלה בחקירה זו את המחלוקת דידן אם קנין לזמן הוא קנין הגוף או קנין פירות.
והנה הגם שהגהמ"ח נוקט את שני הצדדים באופן החלטי, נראה כי כי כוונת הגהמ"ח היא רק ביחס למושגים ההלכתיים, שהרי בהכרח ישנה מציאות של חלוקת זמן הלכתית לענין דינים שונים, ואין צד לומר שכיון שהזמן הוא אחד ע"כ כשחל על חלק ממנו חל לעולם, וקדושת הזמן והל' נזירות וכדומה יוכיחו. וחקירת הגהמ"ח והגדרתו הם מנקודת המבט ההלכתית המסויימת.
ובזה יתיישב מה שהשיג הגר"מ כשר בספר מפענח צפונות (שם) על הגהמ"ח שכאילו השגותיו של הגהמ"ח על הצפנת פענח (במבוא פרק ד, הובא בהערה לקמיה אות יב) נובעות מהבנה לא נכונה של הצ"פ, משום שאין כוונת הצ"פ לדמות לגמרי את הנדון הפילוסופי בהגדרת הזמן ואת מחלוקת הראשונים הנ"ל, אלא שהוא משתמש בזה בתורת דוגמה ומשל לנדונים ההלכתיים.
והגר"מ כשר שם מאריך בכל דברי הגהמ"ח וטורח להשיב ולהשיג עליו שמעולם לא עלתה על דעת הצ"פ לדמות את המחלוקת בענין הזמן הטבעי למחלוקתם לענין הזמן ההלכתי. ומביא שם הוכחות רבות לכך, ראה למשל: מש"כ בצפנת פענח (שו"ת צ"פ ח"ב סי' לב), זה לשונו: "גם בשל תורה יש נ"מ בין שבת ליוה"כ בגדר הזמן, דשבת הוה הזמן דבר מצטרף וכל רגע ורגע זמן פרטי וזה נקרא הרכבה שכנית, ומרבים במכילתא מחלליה כל רגע ורגע, ונ"מ, קטן שהגדיל בסוף שבת רגע אחת הביא ב' שערות חייב מיתה על רגע וכו'. אבל יוה"כ הוא הזמן עצם ואין מתחלק כלל ונקודה אחת כל היום, ואם קטן נתגדל באמצע יוה"כ אין צריך מן התורה להתענות דעצם אין מתחלק, וגדר הרכבה מזגית. ולכן יש כרת פרטי על הלילה והיום, עי' יומא (דף פ"א) ע"ש בתוס' ישנים. ובאמת נעלם מהם דברי המכילתא פר' יתרו ותשא רק גמרא דילן לא הביאו, זה רק דגבי שבת כל רגע ורגע מציאות בפ"ע א"צ קרא, אבל ביוה"כ דהוה נקודה בלא חלוקה צריך לחלוק בין לילה ליום". וע"ע הרחבה בשיטתו בצ"פ כללי התורה והמצוות (ח"א אות ז ס"ק טו והלאה). וראה מש"כ הגהמ"ח לקמן (אות יג) ובהערות שם. הרי לנו שאפשר לתפוס גם בהלכה עצמה את שתי הגישות יחדיו.
אכן, גם מלשונו של הגהמ"ח מוכח שלא נתכוין לדמות ענין זה לגמרי, וכאילו ישנה רק הגדרה אחת למושג זמן. וע"ע במש"כ הגהמ"ח ב'מבוא' שם לעיל מיניה (פרק ד ההרכבה ההפרדה וההגדרה אות ד, והביאה גם הגר"מ כשר שם) שם נקט הגהמ"ח חקירה זו בסגנון שונה, זה לשונו: איך להביט על הזמן, אם מתוך הפרט אל הכלל או מתוך הכלל אל הפרט, זאת אומרת: אם לתפוס כל רגע בתור עצם מיוחד אלא שמצירוף כל הרגעים האלה מתהווה הזמן בתור מושג מופשט, או להיפך, שהזמן הוא ראשית כל מושג מופשט, אין סופי, וכל רגע הוא חלק ממנו.
וכמובן שמנקודת מבט זו אפשר להפריד בין הלכות שונות אשר בחלק מהם יש לתפוס את הזמן כך ובאחרים יש לתפוס את הזמן אחרת.
ועם כל זה נראה שישנו חילוק בין הבנת הגהמ"ח להבנת הגר"מ כשר, להבנת הגר"מ כשר אין הדמיון למחלוקת הטבעית באה רק בתורת משל בעלמא, ואילו להבנת הגהמ"ח גם המחלוקת הטבעית אם כי בסופו של דבר היא מחלוקת במציאות (האם יש 'אטום' של מקום וזמן), מכל מקום ב'דעת' היא מחלוקת בתפיסה ובהגדרה והם שתי נקודות מבט על אותה מציאות וביחס למציאות ההלכתית היא אינה מוחלטת וכנ"ל.
ובהדגשת נקודה נוספת, כי הנה הראשונים שהובאו לעיל (וכן הוא במש"כ הגהמ"ח כאן) דנו על ה'רגע' עצמו האם הוא ניתן לחלוקה אין סופית (ואז הזמן הוא אחד וממילא א"א לדון את הרגע המסויים כיחידה אלא כחלק מדבר שלם) או שהוא מורכב ממספר מסויים של רגעים, וזו גם המחלוקת הטבעית הן בחלוקת החומר עצמו והן בחלוקת הזמן, ואילו שם דן הגהמ"ח מצד אינסופיות משך הזמן כלפי העתיד ומנדון זה הוא בא לדון על כל רגע ורגע ממנו, נקודה זו היא ענין של הגדרה בלבד (מהכלל אל הפרט או מהפרט אל הכלל), וניתן להשליך ממנה גם על חלוקת הרגע עצמו שוב ושוב (עד אותו חלק שאולי בלתי ניתן לחלוקה ושם היא כבר מחלוקת במציאות), דו"ק.. כי הנה אם נימא כהצד הראשון, אז כמו שאפשר איכות עצמית בחלק מן הדבר, ככה יכול להיות איכות עצמית בחלק מן הזמן, ואם מכר, למשל, קרקע גם קנין הגוף ופירות לזמן ידוע, הנה, כמו שיכול למכור חלק מן הקרקע בתור קנין הגוף, ככה יכול ג"כ למכור לחלק מן הזמן, שבחלק זמני זה יהיה קנין הגוף ממש להלוקח, ואין בזה שום סתירה מה שלאחר זמן כבר לא יהיה לו קנין הגוף, כמו שאין סתירה בדבר אם מוכר רק חלק אחד מן הקרקע ומשייר את החלק השני לעצמו. אבל אם נימא כהצד השני, שהוא עצם בלתי ניתן להתחלק, הנה ממילא, מכיון שאחרי איזה זמן ידוע יחזור הדבר אל הנותן, זהו סימן שגם בזמן ששייך זה להמקבל אין זה קנין עצמי אלא קנין מקרי, כנ"ל386וזה לשונו במבוא (פרק ז שם): ובמחלוקת בולטת הנקודה הנ"ל, דבודאי יכול כל אחד למכור לא רק את שדהו אך גם כן חלק משדהו, מפני שגם ה'כל' בא מחלקים שונים וכל חלק הוא שוב סך הכל מחלקים עוד יותר קטנים עד לאין סוף, ובכן אם אנחנו אומרים שגם הזמן הוא צירוף חלקים, הנה כמו שיכול למכור חלק במקום כך יכול למכור חלק בזמן, וזהו ההסבר של אלה הסוברים שאפשר למכור קנין הגוף לזמן. אבל אם אנחנו אומרים שהזמן הוא עצם הבלתי ניתן להתחלק, הנה כשמתחלק זהו סימן שאיננו עצם כלל, כלומר אם יש הגבלה בזמן שאחרי הזמן חוזר הדבר מאליו לרשות המוכר ש"מ שגם בזמן שיצא מרשותו לא יצא הדבר לגמרי ויצא רק בנוגע קנין הפירות אבל קנין בגוף עדיין נשאר רשותו. עכ"ל.
חידוש זה שניתן לחלק את הבעלות על החפץ לזמנים, כתבו גם אחרונים נוספים בסגנונות שונים, ראה: הגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סימן ח והלאה) זה לשונו: "דכמו דאפשר כל חפץ להתחלק בתשמישים שתשמיש זה יהיה לאחד ותשמיש אחר לשני, כ"כ ודאי דאפשר לחלקו לזמנים שיהיה תשמיש זמן זה קנוי לזה וזמן השני לאחר, ועיי"ש שהאריך באיזה אופן הוי רק קנין פירות ובאיזה אופן ייתכן שיהיה גם קנין הגוף", ושם (בפרק י) דן גם בדברי הר"ן והרא"ה ולדרכו שם אין סתירה מדברי הר"ן לרא"ה. וכיוצא בזה כתב גם בקובץ הערות הנ"ל ובאבן האזל (הל' אישות פ"ה הכ"ד).
וראה מה שנכתב לעיל שהגדרת הגהמ"ח וחקירתו אינם מוחלטים, והדבר תלוי בכל נושא ונושא בשני נדונים: א. אם עכ"פ הזמן המוגבל והמסויים הינו אחד וניתן לחלוקת זמן אם לאו, דוגמה לדבר, מה שהובא לעיל מהצ"פ על קדושת שבת וקדושת יוה"כ, שאף שהקדושה היא רק לזמן אך יש לדון זמן זה גופא אם הוא אחד וממילא הלכה הנוגעת לחלקו מחייבת נפק"מ בכולו או שניתן לחלק את הזמן עצמו לרגעים. ב. המציאות הדינית אם היא ניתנת לחלוקה או שהיא אחידה, ולמשל ענין אישות, שאף אם ניתן היה לחלק את הקנין לזמן אך עכ"פ 'אישות' היא מציאות שלא ניתנת לחלוקה ולכן אמרינן כיון דפסקה פסקה. והגהמ"ח יוצא מנקודת הנחה שבזה חלוק קנין מטלטלין מקנין אישות, כי האישות היא מוחלטת וא"א שיהיה לאדם קנין באשה לזמן, משא"כ החפץ שהרי אפשר לחלק את החפץ עצמו חציו לראובן וחציו לשמעון (זוהי דוגמת הגהמ"ח) וכן אפשר לחלק את החפץ לתשמישים (דוגמת הגר"ש שקופ דלעיל), וע"כ אפשר לחלק את החפץ גם לזמנים, ובתנאי שאנו דנים את הזמן כחלק ממשי מהחפץ שאל"כ אין זה אלא 'מקרה' ואינו ניתן לחלוקה. וראה מה שנכתב לעיל בשיטת הגהמ"ח..
הרלב"ג בספר מלחמת ה' (מאמר ו פרק י-יא) האריך גם הוא בענין הזמן, וחקר שם בין יתר החקירות אם הזמן יכול להתחלק לאין סוף ואם הוא אחד או מורכב, ומסקנתו גם היא שהזמן יכול להתחלק עד אין סוף, ראה שם בהרחבה חקירות נוספות בענין הזמן.
מאידך, יש שנקטו שהזמן הוא מודבק ואינו מתחלק, ראה: רמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מעמר העתים סי' יד) "לא כמחשבת אנשי המחקר המגדירים את הזמן שהוא כמות מתפרד ואינו אלא מתדבק באמת", וע"ע בכל זה בדעת ר"י קרשקש בספרו אור השם (מאמר א פרק א-ג ופרק יג-טז; כלל ב פרק א והלאה; מאמר ב כלל א, ועוד מקומות) ובמש"כ במבוא לספר הנ"ל (מהדורת צילום דפו"ר פירארה שט"ו). ועוד בדומה לזה כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק מ) "והזמן הוא מודבק ורגע שהוא סוף יום השישי הוא התחלת היום השביעי, כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מודבק", ע"ע לעיל שם (פרק כה) "כי הזמן הוא מדובק ומחובר", אלא שהמהר"ל עצמו שם מחלק בין זמן שהוא ג' חדשים שהוא מחובר ליותר מג' חדשים שהוא נפרד (עיי"ש מדוע הורחקה קבלת התורה מיציאת מצרים ג' חדשים.
וראה בספר מפענח צפונות להגר"מ כשר (פרק ג – הזמן, סי' ב) שדעת הצ"פ שיש בכל זה מחלוקת בגמ' נזיר (ז, א) כמו שמביא הגהמ"ח לקמיה (אות יב), וזה לשונו בצ"פ בהשלמות (דף ג, א, ציינו גם הגרש"י זוין בסקירתו 'סופרים וספרים' וציין גם לתנינא דף כ"ו ודף נ"א) "עכ"פ זמן אם הוא מחובר מפרטים או עצם פשוט הוי מחלוקת ועי' נזיר" וכו', וכ"כ בעוד מקומות, לעומת זאת במקומות רבים נקט הצ"פ שזמן הוא 'מחובר'. וראה מש"נ בהערות הבאות מח' הגר"מ כשר והגהמ"ח בהבנת דעת הצפנת פענח.: אם זמן זהו צירוף מחלקים זמניים, וכמו שכל דבר ניתן להתחלק, מפני שכל דבר באמת בא מצירוף חלקים המתחלקים גם הם לאין שיעור, ככה ג"כ מושג הזמן הוא צירוף של רגעים, והרגעים ג"כ מתחלקים לחלקים עוד יותר קטנים; או שהזמן הוא עצם בלתי ניתן להתחלק, והחלוקה שלנו היא רק חלוקה דמיונית385כיו"ב כתב הגהמ"ח ב'מבוא' לספרו זה (פרק ז 'הנתוח ההגיוני' אות יב) "יש לחקור אם הזמן הוא בכלל עצם בלתי ניתן להתחלק והחלוקה שלנו רק דמיונית, או להיפך: שהזמן אינו לכשעצמו רק צירוף מרגעים הבאים זה אחרי זה, ולא רק שהוא ניתן להתחלק אלא כל עיקרו הוא צירוף מחלקים, חלקי הזמן השונים". וראה בהערות להלן שהגהמ"ח שם תלה בחקירה זו את המחלוקת דידן אם קנין לזמן הוא קנין הגוף או קנין פירות.
והנה הגם שהגהמ"ח נוקט את שני הצדדים באופן החלטי, נראה כי כי כוונת הגהמ"ח היא רק ביחס למושגים ההלכתיים, שהרי בהכרח ישנה מציאות של חלוקת זמן הלכתית לענין דינים שונים, ואין צד לומר שכיון שהזמן הוא אחד ע"כ כשחל על חלק ממנו חל לעולם, וקדושת הזמן והל' נזירות וכדומה יוכיחו. וחקירת הגהמ"ח והגדרתו הם מנקודת המבט ההלכתית המסויימת.
ובזה יתיישב מה שהשיג הגר"מ כשר בספר מפענח צפונות (שם) על הגהמ"ח שכאילו השגותיו של הגהמ"ח על הצפנת פענח (במבוא פרק ד, הובא בהערה לקמיה אות יב) נובעות מהבנה לא נכונה של הצ"פ, משום שאין כוונת הצ"פ לדמות לגמרי את הנדון הפילוסופי בהגדרת הזמן ואת מחלוקת הראשונים הנ"ל, אלא שהוא משתמש בזה בתורת דוגמה ומשל לנדונים ההלכתיים.
והגר"מ כשר שם מאריך בכל דברי הגהמ"ח וטורח להשיב ולהשיג עליו שמעולם לא עלתה על דעת הצ"פ לדמות את המחלוקת בענין הזמן הטבעי למחלוקתם לענין הזמן ההלכתי. ומביא שם הוכחות רבות לכך, ראה למשל: מש"כ בצפנת פענח (שו"ת צ"פ ח"ב סי' לב), זה לשונו: "גם בשל תורה יש נ"מ בין שבת ליוה"כ בגדר הזמן, דשבת הוה הזמן דבר מצטרף וכל רגע ורגע זמן פרטי וזה נקרא הרכבה שכנית, ומרבים במכילתא מחלליה כל רגע ורגע, ונ"מ, קטן שהגדיל בסוף שבת רגע אחת הביא ב' שערות חייב מיתה על רגע וכו'. אבל יוה"כ הוא הזמן עצם ואין מתחלק כלל ונקודה אחת כל היום, ואם קטן נתגדל באמצע יוה"כ אין צריך מן התורה להתענות דעצם אין מתחלק, וגדר הרכבה מזגית. ולכן יש כרת פרטי על הלילה והיום, עי' יומא (דף פ"א) ע"ש בתוס' ישנים. ובאמת נעלם מהם דברי המכילתא פר' יתרו ותשא רק גמרא דילן לא הביאו, זה רק דגבי שבת כל רגע ורגע מציאות בפ"ע א"צ קרא, אבל ביוה"כ דהוה נקודה בלא חלוקה צריך לחלוק בין לילה ליום". וע"ע הרחבה בשיטתו בצ"פ כללי התורה והמצוות (ח"א אות ז ס"ק טו והלאה). וראה מש"כ הגהמ"ח לקמן (אות יג) ובהערות שם. הרי לנו שאפשר לתפוס גם בהלכה עצמה את שתי הגישות יחדיו.
אכן, גם מלשונו של הגהמ"ח מוכח שלא נתכוין לדמות ענין זה לגמרי, וכאילו ישנה רק הגדרה אחת למושג זמן. וע"ע במש"כ הגהמ"ח ב'מבוא' שם לעיל מיניה (פרק ד ההרכבה ההפרדה וההגדרה אות ד, והביאה גם הגר"מ כשר שם) שם נקט הגהמ"ח חקירה זו בסגנון שונה, זה לשונו: איך להביט על הזמן, אם מתוך הפרט אל הכלל או מתוך הכלל אל הפרט, זאת אומרת: אם לתפוס כל רגע בתור עצם מיוחד אלא שמצירוף כל הרגעים האלה מתהווה הזמן בתור מושג מופשט, או להיפך, שהזמן הוא ראשית כל מושג מופשט, אין סופי, וכל רגע הוא חלק ממנו.
וכמובן שמנקודת מבט זו אפשר להפריד בין הלכות שונות אשר בחלק מהם יש לתפוס את הזמן כך ובאחרים יש לתפוס את הזמן אחרת.
ועם כל זה נראה שישנו חילוק בין הבנת הגהמ"ח להבנת הגר"מ כשר, להבנת הגר"מ כשר אין הדמיון למחלוקת הטבעית באה רק בתורת משל בעלמא, ואילו להבנת הגהמ"ח גם המחלוקת הטבעית אם כי בסופו של דבר היא מחלוקת במציאות (האם יש 'אטום' של מקום וזמן), מכל מקום ב'דעת' היא מחלוקת בתפיסה ובהגדרה והם שתי נקודות מבט על אותה מציאות וביחס למציאות ההלכתית היא אינה מוחלטת וכנ"ל.
ובהדגשת נקודה נוספת, כי הנה הראשונים שהובאו לעיל (וכן הוא במש"כ הגהמ"ח כאן) דנו על ה'רגע' עצמו האם הוא ניתן לחלוקה אין סופית (ואז הזמן הוא אחד וממילא א"א לדון את הרגע המסויים כיחידה אלא כחלק מדבר שלם) או שהוא מורכב ממספר מסויים של רגעים, וזו גם המחלוקת הטבעית הן בחלוקת החומר עצמו והן בחלוקת הזמן, ואילו שם דן הגהמ"ח מצד אינסופיות משך הזמן כלפי העתיד ומנדון זה הוא בא לדון על כל רגע ורגע ממנו, נקודה זו היא ענין של הגדרה בלבד (מהכלל אל הפרט או מהפרט אל הכלל), וניתן להשליך ממנה גם על חלוקת הרגע עצמו שוב ושוב (עד אותו חלק שאולי בלתי ניתן לחלוקה ושם היא כבר מחלוקת במציאות), דו"ק.. כי הנה אם נימא כהצד הראשון, אז כמו שאפשר איכות עצמית בחלק מן הדבר, ככה יכול להיות איכות עצמית בחלק מן הזמן, ואם מכר, למשל, קרקע גם קנין הגוף ופירות לזמן ידוע, הנה, כמו שיכול למכור חלק מן הקרקע בתור קנין הגוף, ככה יכול ג"כ למכור לחלק מן הזמן, שבחלק זמני זה יהיה קנין הגוף ממש להלוקח, ואין בזה שום סתירה מה שלאחר זמן כבר לא יהיה לו קנין הגוף, כמו שאין סתירה בדבר אם מוכר רק חלק אחד מן הקרקע ומשייר את החלק השני לעצמו. אבל אם נימא כהצד השני, שהוא עצם בלתי ניתן להתחלק, הנה ממילא, מכיון שאחרי איזה זמן ידוע יחזור הדבר אל הנותן, זהו סימן שגם בזמן ששייך זה להמקבל אין זה קנין עצמי אלא קנין מקרי, כנ"ל386וזה לשונו במבוא (פרק ז שם): ובמחלוקת בולטת הנקודה הנ"ל, דבודאי יכול כל אחד למכור לא רק את שדהו אך גם כן חלק משדהו, מפני שגם ה'כל' בא מחלקים שונים וכל חלק הוא שוב סך הכל מחלקים עוד יותר קטנים עד לאין סוף, ובכן אם אנחנו אומרים שגם הזמן הוא צירוף חלקים, הנה כמו שיכול למכור חלק במקום כך יכול למכור חלק בזמן, וזהו ההסבר של אלה הסוברים שאפשר למכור קנין הגוף לזמן. אבל אם אנחנו אומרים שהזמן הוא עצם הבלתי ניתן להתחלק, הנה כשמתחלק זהו סימן שאיננו עצם כלל, כלומר אם יש הגבלה בזמן שאחרי הזמן חוזר הדבר מאליו לרשות המוכר ש"מ שגם בזמן שיצא מרשותו לא יצא הדבר לגמרי ויצא רק בנוגע קנין הפירות אבל קנין בגוף עדיין נשאר רשותו. עכ"ל.
חידוש זה שניתן לחלק את הבעלות על החפץ לזמנים, כתבו גם אחרונים נוספים בסגנונות שונים, ראה: הגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סימן ח והלאה) זה לשונו: "דכמו דאפשר כל חפץ להתחלק בתשמישים שתשמיש זה יהיה לאחד ותשמיש אחר לשני, כ"כ ודאי דאפשר לחלקו לזמנים שיהיה תשמיש זמן זה קנוי לזה וזמן השני לאחר, ועיי"ש שהאריך באיזה אופן הוי רק קנין פירות ובאיזה אופן ייתכן שיהיה גם קנין הגוף", ושם (בפרק י) דן גם בדברי הר"ן והרא"ה ולדרכו שם אין סתירה מדברי הר"ן לרא"ה. וכיוצא בזה כתב גם בקובץ הערות הנ"ל ובאבן האזל (הל' אישות פ"ה הכ"ד).
וראה מה שנכתב לעיל שהגדרת הגהמ"ח וחקירתו אינם מוחלטים, והדבר תלוי בכל נושא ונושא בשני נדונים: א. אם עכ"פ הזמן המוגבל והמסויים הינו אחד וניתן לחלוקת זמן אם לאו, דוגמה לדבר, מה שהובא לעיל מהצ"פ על קדושת שבת וקדושת יוה"כ, שאף שהקדושה היא רק לזמן אך יש לדון זמן זה גופא אם הוא אחד וממילא הלכה הנוגעת לחלקו מחייבת נפק"מ בכולו או שניתן לחלק את הזמן עצמו לרגעים. ב. המציאות הדינית אם היא ניתנת לחלוקה או שהיא אחידה, ולמשל ענין אישות, שאף אם ניתן היה לחלק את הקנין לזמן אך עכ"פ 'אישות' היא מציאות שלא ניתנת לחלוקה ולכן אמרינן כיון דפסקה פסקה. והגהמ"ח יוצא מנקודת הנחה שבזה חלוק קנין מטלטלין מקנין אישות, כי האישות היא מוחלטת וא"א שיהיה לאדם קנין באשה לזמן, משא"כ החפץ שהרי אפשר לחלק את החפץ עצמו חציו לראובן וחציו לשמעון (זוהי דוגמת הגהמ"ח) וכן אפשר לחלק את החפץ לתשמישים (דוגמת הגר"ש שקופ דלעיל), וע"כ אפשר לחלק את החפץ גם לזמנים, ובתנאי שאנו דנים את הזמן כחלק ממשי מהחפץ שאל"כ אין זה אלא 'מקרה' ואינו ניתן לחלוקה. וראה מה שנכתב לעיל בשיטת הגהמ"ח..
1