המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן י״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 12
א׳וכבר הבאנו ב"המבוא" לספרנו זה (פרק ד) שבזה היא ג"כ המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' שבועות (הלכה י) אם הוספת זמן בשבועה על שבועה, אם זה נקרא איסור כולל כמו תמיד בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, שהרמב"ם סובר דזה לא נקרא כולל; והראב"ד חולק על זה387זה לשון הרמב"ם שם: "שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכו' שאין שבועה חלה על שבועה", ובהשגות הראב"ד: "גם זה שיבוש הוא שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם".. - כי גם שמה המחלוקת סובבת על ציר זה. כי כולל, כאמור, נקרא כשכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, ואם נימא שמושג הזמן הוא כהצד הראשון, שזהו צירוף מחלקים זמניים, הנה כל רגע ורגע הוא דבר בפני עצמו, וכשמוסיף בשבועה השניה על הזמן של השבועה הראשונה, הוא כולל דברים המותרים עם דברים האסורים - וזהו דעת הראב"ד388אכן ראה מש"כ הגהמ"ח בסוף המדה (אות עח), סברא שאם נימא שהזמן נפרד לחלקים, א"כ הקושיא מעיקרא ליתא, כי בכה"ג לא שייך כלל איסור מוסיף, עיי"ש באריכות ובמצויין שם.. אבל אם אנו סוברים כהצד השני, לא שייך כלל בזה כולל, כי כל "כולל" פירושו שכולל פרטים שונים, והזמן לפ"ז הוא רק עצם פשוט, אין סופי, שאינו ניתן להתחלק ואינו ניתן לפירוט389ואף שסו"ס בשבועתו הראשונה הגביל את הזמן אין זה 'עצם' האיסור אלא 'נבדל' ממנו (ראה להלן בהערות בשם הרלב"ג) ולענין איסור כולל בעינן שיוסיף על עצם האיסור. ועיין כסף משנה (שם) שכתב ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם דגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת, עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים וכפי שתמה גם בשו"ת אבני מילואים (סי' טו) דבודאי כל כה"ג הו"ל איסור כולל או מוסיף. ובדרכו של הגהמ"ח מבוארת כוונת הכס"מ, שכיון שאין חלוקת ה'זמן' מציאות בפני עצמה על כן לגבי היום אין כאן תוספת, ודו"ק.
ובאבני מילואים שם תירץ דלענין כולל להתחייב שתים בעינן שיוכל לעבור על שני האיסורים באותו הזמן, וכאן לא יוכל לעבור על האיסור של מחר רק אחרי עבור האיסור של אתמול (עיי"ש דלכך אם הוסיף חליצה על יבום לא מקרי כולל דאי אפשר גם לחליצה וגם ליבום), וכתב דבשער המלך (הל' איסורי ביאה פי"ז) תי' כעין זה בשם הרדב"ז (והוא בשו"ת ללשונות הרמב"ם). ויש לדייק כתי' זה ממה שהוסיף הכס"מ דלפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת, דלכאורה הוא פטומי מילי, אך לדרך זו אתי שפיר, דהיא עיקר הנקודה מה שלא שייך להתחייב בבת אחת בשני האיסורים. ועיי"ש ברדב"ז בהרחבה.
והנה בשו"ת אבני מילואים (שם) הקשה מנשבע שלא אחרוש כלל דחל עליו איסור שבועה גם ביו"ט במיגו דחול, וכן מנשבע שלא יאכל מצה כלל דמקרי כולל כלפי ליל פסח ומ"ש מכיכר (וראה באור שמח מה שיישב). ולמה שנתבאר יש ליישב דאיסור יו"ט ומצות אכילת מצה בודאי שהם בזמן בעצם וזהו כל ענינם ובכה"ג שפיר הוי כולל. וצ"ת. וראה חי' הגר"ח מטעלז (נדרים טז, א)..
ובאבני מילואים שם תירץ דלענין כולל להתחייב שתים בעינן שיוכל לעבור על שני האיסורים באותו הזמן, וכאן לא יוכל לעבור על האיסור של מחר רק אחרי עבור האיסור של אתמול (עיי"ש דלכך אם הוסיף חליצה על יבום לא מקרי כולל דאי אפשר גם לחליצה וגם ליבום), וכתב דבשער המלך (הל' איסורי ביאה פי"ז) תי' כעין זה בשם הרדב"ז (והוא בשו"ת ללשונות הרמב"ם). ויש לדייק כתי' זה ממה שהוסיף הכס"מ דלפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת, דלכאורה הוא פטומי מילי, אך לדרך זו אתי שפיר, דהיא עיקר הנקודה מה שלא שייך להתחייב בבת אחת בשני האיסורים. ועיי"ש ברדב"ז בהרחבה.
והנה בשו"ת אבני מילואים (שם) הקשה מנשבע שלא אחרוש כלל דחל עליו איסור שבועה גם ביו"ט במיגו דחול, וכן מנשבע שלא יאכל מצה כלל דמקרי כולל כלפי ליל פסח ומ"ש מכיכר (וראה באור שמח מה שיישב). ולמה שנתבאר יש ליישב דאיסור יו"ט ומצות אכילת מצה בודאי שהם בזמן בעצם וזהו כל ענינם ובכה"ג שפיר הוי כולל. וצ"ת. וראה חי' הגר"ח מטעלז (נדרים טז, א)..
1
ב׳ושם הבאנו גם כן את דברי הגמרא בנזיר (ז, א), שמחלקים בין "האומר הריני נזיר כעפר הארץ, כשער ראשי וכו' הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלושים יום" ובין "האומר הריני נזיר כל ימי חיי וכו' אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם" - וההבדל ביניהם הוא "שאני שערות, הואיל ומובדלות זו מזו, התם גבי זמן לאו דמיפסקי מהדדי הוא"390ראה להלן (אות כז). וב'מבוא' שם כתב לדחות דברי הצפנת פענח שמביא ראיה מרש"י סוכה (מו, א) שמשמע דאף אם לא יצא מסוכה כל החג בכ"ז צריך לברך בכל יום, וע"כ דסובר דהזמן הוא דבר מצורף ובסוכה שהמצוה היא לשבת שבעה ימים הנה כל יום ויום הוא חיוב חדש, דאם נסבור דהזמן הוא בבחינת עצם הנה כל השבעה ימים הוא רק חיוב אחד, ומביא ג"כ ראיה מהגמ' ב"ב (סו, א) דהגמ' מדמה שם שכירות פועל למאה יום לכור בשלשים סאה בסלע, דאם שם ראשון ראשון קנה ה"נ כאן "כל יום ויום חשובה שכירות בפני עצמה", כך הוא לשון הרמב"ם, וחזינן גם מזה דהזמן הוא בבחינת דבר המצטרף - לא בחינת עצם. עכ"ד הצפנת פענח.
והגהמ"ח דחה דבריו, זה לשונו: אך באמת אין הנדון דומה לראיה, דבשני המקומות הללו אנו מדברים לא על עצם הזמן אלא על פעולות ידועות בזמן ידוע כמו ישיבת סוכה במשך של ז' ימים או פעולות הפועל במשך של מאה יום, דאז בודאי אנו מביטים על זה בתור דבר המצטרף מהפרטים של הפעולות הנ"ל, וכל חקירתנו בזמן הוא רק כשאנו מדברים בשב ואל תעשה כמו למשל בשבועה שלא יאכל ככר היום וחזר ונשבע שלא יאכלנו לעולם שיש לנו עסק רק עם מושג שלילי שמהותו הוא רק הזמן לבד וזהו הזמן המופשט, שפיר בבחינת עצם ולא בבחינת דבר המצטרף. ועיין לקמן (אות כד ולה) שגם כאשר מתייחסים לזמן עצמו (ולא לפעולות שנעשות בו), יש לחלק בין הזמן לכשעצמו לשינויים על פני ציר הזמן., שג"כ נראה כדעת הרמב"ם ושאר הראשונים הנ"ל, הרא"ש, הרא"ה והר"ן שהזמן הוא עצם פשוט שאינו ניתן להתחלק391כן תלה גם בצ"פ המצויין לעיל (אות יא). והנה זה לבד לא מהני, שהרי אף אם הזמן ניתן להתחלק אך מהיכי תיתי שיתחלק לימים ולא לחלקים הקטנים יותר שבזמן יהיה נזיר עולם ומגלח כל ל' יום. ואיך שיהיה החלוקה לימים הוא משום שכך היא מדידת המרחק והרי הוא לא אמר אלא הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני (או עד סוף העולם) אלא שספק הגמ' דלמא כוונתו להיות נזיר כמנין הימים שלוקח ללכת מכאן עד מקום פלוני (כפרש"י, ולהתוס' כמנין הפרסאות עד סוף העולם, ראה משל"מ הל' נזירות פ"ג ה"ה). אך יש לומר בדעת הגהמ"ח שאם ניתן להפריד את הזמן לחלקים, ממילא ניתן גם ליצור יחידות גדולות יותר של זמן, משא"כ אם הזמן הוא אחד, כשם שאי אפשר לחלקו לזמנים קטנים כך אי אפשר לחלקו ליחידות של ימים.
והנה פשוט שאם יאמר הריני נזיר כימי השבת שיהיה נזיר ז' פעמים ומגלח כל ל' יום, וכן הוא להדיא בתוספתא (פ"א ה"ג) "הריני נזיר כשעות יום כחדשי שנה - הרי זה נזיר שתים עשרה, כימות השבת כשני שבוע וכשמיטי יובל - הרי זה נזיר שבע", ולא אמרינן דלא מפלגי שעות או ימים או שנים מהדדי ויהיה נזיר אחת (ועיי"ש ובגירסת המשנה דף ח, א וברייתא בערכין ט, ב לענין נזיר כימות החמה, ואכמ"ל), ובהכרח שאנו דנים את הימים או את השעות כמופרדים לענין מניינם, ורק בסוגיין שלא תלה נזירותו במספר השעות אלא שאמר מכאן ועד מקום פלוני ואנו רוצים להפריד את המרחק האחד לחלקים כמנין הימים שצריכים בשביל לעבור אותו, ס"ל לגמ' שהלא גם סדנא דארעא רצופה היא ומה מעלת הימים בזה להפוך אותה ליחידות, ודו"ק.
ובעיקר ביאור הגמ', ראה מהר"ץ חיות (שם) שכתב שהימים גופא אינם מופרדים אחד מהשני דבבחינת הכדור כולו תמיד ערב ובקר יחד בלי הפסק, ערב ליושבי חצי הכדור הזה ובוקר ליושבי חצי הכדור השני וכן יתמיד הדבר בתנועת הגלגל על פני כל הארץ בכ"ד שעות שכל רגע מהם הוא בקר במקום זה וערב במקום שכנגדו, ובחינת כל הכדור אין הפסק מאומה בין ערב ובקר, וזהו כוונת הש"ס כאן יום ולילה חד יומא ולא מפסקי מהדדי, דבכל רגע ורגע הוא אור וחושך וזה אמת, עכ"ל., באופן שיש לנו מחלוקת בזה בין הרמב"ם, הר"ן, הרא"ש והרא"ה מצד אחד, ובין הראב"ד ור' אביגדור כהן מצד השני392בצ"פ בכמה מקומות ציין לגמ' נזיר הנ"ל, אכן מה שכותב הגהמ"ח שמגמ' זו מוכח דלא כהראב"ד, ראה שו"ת צפנת פענח (החדשות סי' ל) שכתב דהראב"ד עצמו גם הוא סובר כחילוק הנ"ל, וכדמוכח מדבריו (בהשגותיו על בעל המאור סוף פסחים) לענין שבועה שלא אוכל מצה שתלוי אם נשבע קודם פסח או לאחר שכבר חל פסח, ולכאורה הראב"ד סותר דבריו ממש"כ (בהל' שבועות הנ"ל) דזמן הוי כולל (וראה אבני נזר יו"ד סי' שט מה שתירץ), ועיין שם בצ"פ שהזמן עצמו אם הוא מחובר או צירוף תלוי באיסורי התורה עצמם ובגדרם.
וע"ע אבני נזר (יו"ד סי' שצה) שהביא את סברת הגמ' הזו לומר שכיון שכל הימים הם רצף אחד לא חשיב מעביר על המצוות אלא שהדבר תלוי במצוה עצמה, שאם אין זמנים חלוקים למצוה כמו בפדיון הבן לא חשיב מעביר על המצוות משא"כ אם יש חילוקי זמנים כבמגילה באדר ראשון ואדר שני (ועיין מש"כ האבני נזר לחלקת יואב באו"ח סי' תנט לענין אין מעבירין בבנית סוכה כשיש שבת בין יוה"כ לסוכות), ובמה שהשיג הגהמ"ח (במבוא פרק ד שם) על הצ"פ לענין מפסקי לילות מימים גבי סוכה, ואכמ"ל. וע"ע שדה צופים (נזיר שם) מח' האחרונים בהתחיל לצום במקום פלוני ועבר למקום אחר בו שוקעת החמה מאוחר יותר אם אזלינן בתר מקום שיצא משם או דלמא דהצום הוא ל'יום אחד' והוא עד שקיעת החמה..
והגהמ"ח דחה דבריו, זה לשונו: אך באמת אין הנדון דומה לראיה, דבשני המקומות הללו אנו מדברים לא על עצם הזמן אלא על פעולות ידועות בזמן ידוע כמו ישיבת סוכה במשך של ז' ימים או פעולות הפועל במשך של מאה יום, דאז בודאי אנו מביטים על זה בתור דבר המצטרף מהפרטים של הפעולות הנ"ל, וכל חקירתנו בזמן הוא רק כשאנו מדברים בשב ואל תעשה כמו למשל בשבועה שלא יאכל ככר היום וחזר ונשבע שלא יאכלנו לעולם שיש לנו עסק רק עם מושג שלילי שמהותו הוא רק הזמן לבד וזהו הזמן המופשט, שפיר בבחינת עצם ולא בבחינת דבר המצטרף. ועיין לקמן (אות כד ולה) שגם כאשר מתייחסים לזמן עצמו (ולא לפעולות שנעשות בו), יש לחלק בין הזמן לכשעצמו לשינויים על פני ציר הזמן., שג"כ נראה כדעת הרמב"ם ושאר הראשונים הנ"ל, הרא"ש, הרא"ה והר"ן שהזמן הוא עצם פשוט שאינו ניתן להתחלק391כן תלה גם בצ"פ המצויין לעיל (אות יא). והנה זה לבד לא מהני, שהרי אף אם הזמן ניתן להתחלק אך מהיכי תיתי שיתחלק לימים ולא לחלקים הקטנים יותר שבזמן יהיה נזיר עולם ומגלח כל ל' יום. ואיך שיהיה החלוקה לימים הוא משום שכך היא מדידת המרחק והרי הוא לא אמר אלא הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני (או עד סוף העולם) אלא שספק הגמ' דלמא כוונתו להיות נזיר כמנין הימים שלוקח ללכת מכאן עד מקום פלוני (כפרש"י, ולהתוס' כמנין הפרסאות עד סוף העולם, ראה משל"מ הל' נזירות פ"ג ה"ה). אך יש לומר בדעת הגהמ"ח שאם ניתן להפריד את הזמן לחלקים, ממילא ניתן גם ליצור יחידות גדולות יותר של זמן, משא"כ אם הזמן הוא אחד, כשם שאי אפשר לחלקו לזמנים קטנים כך אי אפשר לחלקו ליחידות של ימים.
והנה פשוט שאם יאמר הריני נזיר כימי השבת שיהיה נזיר ז' פעמים ומגלח כל ל' יום, וכן הוא להדיא בתוספתא (פ"א ה"ג) "הריני נזיר כשעות יום כחדשי שנה - הרי זה נזיר שתים עשרה, כימות השבת כשני שבוע וכשמיטי יובל - הרי זה נזיר שבע", ולא אמרינן דלא מפלגי שעות או ימים או שנים מהדדי ויהיה נזיר אחת (ועיי"ש ובגירסת המשנה דף ח, א וברייתא בערכין ט, ב לענין נזיר כימות החמה, ואכמ"ל), ובהכרח שאנו דנים את הימים או את השעות כמופרדים לענין מניינם, ורק בסוגיין שלא תלה נזירותו במספר השעות אלא שאמר מכאן ועד מקום פלוני ואנו רוצים להפריד את המרחק האחד לחלקים כמנין הימים שצריכים בשביל לעבור אותו, ס"ל לגמ' שהלא גם סדנא דארעא רצופה היא ומה מעלת הימים בזה להפוך אותה ליחידות, ודו"ק.
ובעיקר ביאור הגמ', ראה מהר"ץ חיות (שם) שכתב שהימים גופא אינם מופרדים אחד מהשני דבבחינת הכדור כולו תמיד ערב ובקר יחד בלי הפסק, ערב ליושבי חצי הכדור הזה ובוקר ליושבי חצי הכדור השני וכן יתמיד הדבר בתנועת הגלגל על פני כל הארץ בכ"ד שעות שכל רגע מהם הוא בקר במקום זה וערב במקום שכנגדו, ובחינת כל הכדור אין הפסק מאומה בין ערב ובקר, וזהו כוונת הש"ס כאן יום ולילה חד יומא ולא מפסקי מהדדי, דבכל רגע ורגע הוא אור וחושך וזה אמת, עכ"ל., באופן שיש לנו מחלוקת בזה בין הרמב"ם, הר"ן, הרא"ש והרא"ה מצד אחד, ובין הראב"ד ור' אביגדור כהן מצד השני392בצ"פ בכמה מקומות ציין לגמ' נזיר הנ"ל, אכן מה שכותב הגהמ"ח שמגמ' זו מוכח דלא כהראב"ד, ראה שו"ת צפנת פענח (החדשות סי' ל) שכתב דהראב"ד עצמו גם הוא סובר כחילוק הנ"ל, וכדמוכח מדבריו (בהשגותיו על בעל המאור סוף פסחים) לענין שבועה שלא אוכל מצה שתלוי אם נשבע קודם פסח או לאחר שכבר חל פסח, ולכאורה הראב"ד סותר דבריו ממש"כ (בהל' שבועות הנ"ל) דזמן הוי כולל (וראה אבני נזר יו"ד סי' שט מה שתירץ), ועיין שם בצ"פ שהזמן עצמו אם הוא מחובר או צירוף תלוי באיסורי התורה עצמם ובגדרם.
וע"ע אבני נזר (יו"ד סי' שצה) שהביא את סברת הגמ' הזו לומר שכיון שכל הימים הם רצף אחד לא חשיב מעביר על המצוות אלא שהדבר תלוי במצוה עצמה, שאם אין זמנים חלוקים למצוה כמו בפדיון הבן לא חשיב מעביר על המצוות משא"כ אם יש חילוקי זמנים כבמגילה באדר ראשון ואדר שני (ועיין מש"כ האבני נזר לחלקת יואב באו"ח סי' תנט לענין אין מעבירין בבנית סוכה כשיש שבת בין יוה"כ לסוכות), ובמה שהשיג הגהמ"ח (במבוא פרק ד שם) על הצ"פ לענין מפסקי לילות מימים גבי סוכה, ואכמ"ל. וע"ע שדה צופים (נזיר שם) מח' האחרונים בהתחיל לצום במקום פלוני ועבר למקום אחר בו שוקעת החמה מאוחר יותר אם אזלינן בתר מקום שיצא משם או דלמא דהצום הוא ל'יום אחד' והוא עד שקיעת החמה..
2