המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 20

א׳ועי' בבעל המאור בסוגית הגמרא שם בפסחים⁴¹⁶ז, ב מדה"ר., שפירש באופן אחר לגמרי, ואומר: "ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון, כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ואכלו או שגנבו דגרם לו הפסד ממון, שאילו לא אכלו היה זה הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך, והכי נמי אם אכל חמץ של הקדש דהבעלים חייבים באחריותו, שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון, - הלכך בר דמים הוא ובר מעילה הוא - וכו' - ואע"ג דלקמי חזי וכו' כיון דהשתא מיהא לא חזי, בתר השתא אזלי"⁴¹⁷משפט זה כתב הבעה"מ למ"ד דגורם לממון לאו כממון דמי, ומ"מ הביאו הגהמ"ח שהרי לעיל מיניה כתב דכל מה דהוי גורם לממון הוא רק מחמת שהוא גורם לממון של אחריות הבעלים עליו, נמצא דאף למ"ד גורם לממון כממון לא מהני מה שיהיה שוה אחר כך ובעינן שיהא שוה השתא (אלא שאם גורם לממון לאו כממון לא נחשב ממון מה שהפסיד את הבעלים), ובביאור דברי הבעה"מ ראה מה שהק' בקצוה"ח (שם) ומה שכתב בהבנת דבריו בשו"ת עונג יום טוב (סי' כו)..

ב׳ונראה, שבעה"מ סובר כשיטת הסוברים דגם קנין לשעה נמי הוה קנין הגוף ואין אנו מתחשבים אלא עם הדבר "באשר הוא שם"; וג"כ אין אנו מתחשבים מה שבעתיד יהיה ממון, כיון שעכשיו אינו ממון - וע"כ פירש באופן הנ"ל.

ג׳והרא"ה שסובר כנ"ל, שכשנותן מתנה גם את הגוף והפירות ליום אחד שכיון דפסקה פסקה⁴¹⁸ראה לעיל (אות ו)., ע"כ ג"כ סובר בזה כבעל המאור, דאל"כ לא שייך להגיד כיון דפסקה פסקה, מאחר שגם באותו היום שזה שייך למקבל המתנה ג"כ יש להנותן זיקה בזה מצד גורם לממון. אי אפשר להגיד להיפך: שכיון שיש דין של "כיון דפסקה פסקה" ממילא איננו כלל גורם לממון⁴¹⁹הגהמ"ח מקשה כן לשיטתו (באותיות דלעיל) שהביאור היחיד בהא דזמן העתיד משפיע על הבעלות בהוה הוא משום שהזמן הוא אחד והבעלות דגורם לממון שוה לגמרי לבעלות דממון גמור. אך לכאורה יש לחלק באופנים אחרים: חדא, מש"כ הגהמ"ח לקמן לחלק בין 'בעלות' ל'ממון', והשני, הוא מש"כ בעונג יו"ט (שם) וכ"כ האחיעזר (יו"ד סי' מו סק"ט), וכן יישב הגהמ"ח עצמו (לעיל מדה ה אות ל) דלא אמרינן גורם לממון מצד העתיד רק כשאין בעלות אחרת הסותרת (כגון חמץ בפסח) משא"כ הכא שיש את בעלות הראשון. והסברא בזה יש להוסיף, כי בחמץ בפסח מה שמונע את בעלותו על החמץ הוא מה שפקע מהחמץ 'דין ממון', וע"ז אמרינן דאם גורם לממון כממון זה לבד יש בו כדי להחשיב ל'דין ממון' ושוב אין מניעה להחשיבו כבעלים כבר השתא דהלא בעלותו 'בכח' מעולם לא פקעה (וכדלעיל) וגורם לממון משוי ליה 'בעלים בפועל', משא"כ היכא שכעת היא בבעלות השני ובפועל ואנו רוצים להחשיבו כבעלים מחמת זמן העתיד, הלא בהכרח גם אחר הסברא לא יהיה אלא בעלים 'בכח' ולא 'בפועל' ושוב אתי סברת כיון דפסקה פסקה לומר שאם לא חל הקנין בפועל לא מהני בעלות 'בכח'. והדבר יוטעם יותר דוקא עם סברת הגהמ"ח שאם אנו נוקטים שהזמן הוא 'אחד' אי אפשר לדון כעת בעלות משותפת ולכן לא שייך קנין לזמן, לא כן בענין חמץ בפסח שהבעלות היא 'אחת' מתחילתה לסופה (והעדר אפשרות ההשתמשות בחלק מהזמן אינו פוגע בכח הבעלות כיון שגם בזמן זה הוא 'גורם לממון')..

ד׳אך מסתבר יותר כפי שאמרנו, שהרא"ה סובר כבעה"מ, דהא ס"ס הוא לא נתן את המתנה רק ליום אחד, אלא שאנו מסלקין אותו לחלוטין מצד שנפסקה רשותו לזמן, ואם העתיד עושה את הדבר לגורם לממון גם בהוה, הרי נמצא שלא הופסקה רשותו לחלוטין אף לשעה אחת⁴²⁰דברי הגהמ"ח סותרים לכאורה את הנקודה ההגיונית שהעמיד באותיות דלעיל (ראה ריש אות ט וסוף אות י) שכל הסיבה דאמרינן 'כיון דפסקה פסקה' הוא רק משום שהזמן הוא אחד ואי אפשר שתהיה בעלות לזמן, ואילו כל סברת בעל המאור היא רק באם נאמר שהזמן מתחלק לרגעים ואנו דנים כל חלק ממנו בפני עצמו. ובלא"ה אינו מובן מש"כ כאן הגהמ"ח שמצד גורם לממון יש לו בעלות עולמית ורק ההלכה דכיון דפסקה מוציאה אותו מרשותו, כי לשיטת הגהמ"ח אם ננקוט שהזמן מתחלק לרגעים אין מקום להלכה הזו דכיון דפסקה פסקה בדיני ממונות ואשר זו היא גופא סברת ר' אביגדור ששייך קנין לזמן. וצ"ע..

ה׳אכן, לאלה המפרשים שהגורם לממון בפסחים הנ"ל הוא, מה שיהיה שוה לאחר זמן, כפירוש כל המפרשים ודלא כפירוש בעה"מ, אין מזה סתירה לשיטת ר' אביגדור כהן הנ"ל, שאין אנו מביטים בבעלות אלא על ההוה ולא על העתיד, כי בעלות לחוד וממון לחוד. כי בפסחים הנ"ל, באכל חמץ של הקדש, הנה גם בפסח שאסור בהנאה, הלא איסה"נ כידוע לא מפקיע את עצם הבעלות כאשר כבר האריכו האחרונים בזה, אלא שאין לזה שווי ממוני ואין בזה חסרון בעצם, וע"י הממון שלאחר זמן זהו גורם שגם עכשיו יש בזה כבר שווי ממוני וזהו ה"כממון דמי", מפני שכל החסרון הוא בממון ולא בבעלות. אבל למשל, רבא האומר "הילך אתרוג זה עמ"נ שתחזירהו לי" שלשיטת ר' אביגדור כהן הנ"ל הוא יוצא בזה מטעם קנין לשעה, הנה הדין הזה יהי' אף למי שסובר דגורם לממון כממון דמי, מפני שכאן בשעה ששייך למקבל, אין להנותן שום בעלות בזה.

ו׳וממילא מתורצת קושית הקצוה"ח הנ"ל מהמוכר את עבדו ופסק עמ"נ שישמשנו שלושים יום, שכיון שר"מ סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ממילא בשלושים יום אין להמוכר שום בעלות, ולא דמי לחמץ של הקדש שגם בזמן הפסח יש בעלות כנ"ל⁴²¹וראה לעיל שבדרך זו יש מקום לחדש עוד, שאפילו אי נימא שאיסורי הנאה מפקיעים את הבעלות, מכל מקום לענין 'שלך' דפסח סגי בדין 'ממון', ובפרט למה דאמרינן בפסחים ה, א דבחמץ בפסח גזיה"כ דלכו"ע גורם לממון (באופנים מסויימים) כממון דמי, ואכמ"ל, וא"כ דוקא לענין חמץ בפסח סגי בממון ולא בעי בעלות על ה'גוף', משא"כ בדין יום או יומים שצריך להיות 'אדון' ואדון הוא על גוף..