המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 19
א׳אכן, מובן שכל דברינו הנ"ל נאמרים לפי ההלכה שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אבל למי שסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי, על כרחך שחולק בכלל על היסוד ההגיוני הנ"ל, דהא בהמוכר שדהו לפירות, הנה מלבד מה שיש לו להלוקח רק קנין פירות הלא גם הקנין פירות גופא הוא קבוע רק לזמן, ואיך יש לו בזה קנין הגוף, אם נניח כנ"ל, שכל איכות זמנית אין זו איכות עצמית כנ"ל, אלא ש"מ שהוא סובר שהזמן הוא מושג של צירוף חלקים ואנו מביטים על כל חלק וחלק בתור עצם מיוחד, ואין אנו מתחשבים כלל עם המחר שלא יהיה עוד בעלים, אך אנו מתחשבים עם היום411יש לדון בהוכחת הגהמ"ח, שהרי הבעלות על הפירות עצמם היא 'עולמית' וההגבלה לזמן היא רק על משך הזמן בו יוכל להוציא מהגוף פירות אלו, ולהסובר שהמודד לבעלות הוא מי שיש לו את הפירות של אותו הזמן אם כן גם ה'איכות' של הגוף היא איכות עולמית משום שהיא תולדה מהבעלות על הפירות. ובגדר 'קנין 'פירות' ע"ע במש"כ הגהמ"ח ב'מבוא' (פרק ח אות ז ופרק יא אות ב)..
1
ב׳וע"י זה אפשר ליישב את קושית הקצוה"ח412סי' שפו (סק"ז). וראה מש"כ הגהמ"ח אודות קושיה זו בספרו דרך הקודש (שמעתתא ח פרק יג); ולעיל (מדה ח אות ל)., שמקשה במחלוקת בב"ק (צ, א) ב"המוכר עבדו לאחר ופסק עמו עמ"נ שישמשנו שלושים יום, שרבי מאיר אומר, הראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו, קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי". ומקשה - הלא ר"מ סבר דבר הגורם לממון כממון דמי, ולפי המבואר בגמ' פסחים הנ"ל, שבכה"ג שעכשיו אין בזה בעלות ולאחר זמן תהיה בזה בעלות, נקרא גורם לממון, א"כ ה"נ מדוע אין בזה דין יום או יומים להשני, דאף אם עכשיו אינו בעלים מפני קנין פירות כקנין הגוף דמי, אבל הלא אחרי זמן, אחרי השלושים יום, יהיה בעלים, ובכן - גם עכשיו נחשב לו העבד לגורם לממון413ב'מבוא' (פרק ד אות ב) הביא הגהמ"ח כדוגמה לאופן הניתוח ההגיוני בין השאלה והתשובה, וכך הוא מנסח שם את הקושיה (בתיקוני לשון הכרחיים): קושיא זו באה עפ"י הנחות הללו: א-ב) ר"מ סבר גורם לממון כממון דמי. ג) כל דבר שאינו ממון עכשיו ויהיה ממון לאחר זמן, אז גם עכשיו נקרא גורם לממון. ד) אם נימא שקנין פירות כקנין הגוף הלוקח עבד ופסק וכו' נחשב העבד לגבי הלוקח כגורם לממון. ומזה תבוא הקושיא דלר"מ יהיה גם הלוקח בשלושים יום האלו בדין יום או יומים. וההגיון הוא כך: א - ב, ג - א, ד - ג, ובכן יוצא שד' הוא ב' ובגמרא אנו מוצאים סתירה לכך (כי ר"מ סובר שקנין פירות כקנין הגוף ואפ"ה הלוקח השני אין לו בעבד דין ממון).
הגהמ"ח מבאר כיצד יש ליישב את הסתירה, ושם הוא הולך בדרך הקצוה"ח והוא מעמיד תריס בין ד' לג', כי אף שכל ההנחות הראשונות יש להן מקור בגמרא, מ"מ הקשר בין ד' לג' הוא קשר שניתן להפריכו משום דלא אמרינן גורם לממון בדבר שהוא בעין.
ואילו דרך התירוץ כאן היא ע"י שהגהמ"ח מגביל את ההנחה של אות ג', ולדעתו הסובר שקנין פירות כקנין הגוף אינו מסכים עם ההנחה באות ג' וממילא אין כאן סתירה, ודו"ק.?
הגהמ"ח מבאר כיצד יש ליישב את הסתירה, ושם הוא הולך בדרך הקצוה"ח והוא מעמיד תריס בין ד' לג', כי אף שכל ההנחות הראשונות יש להן מקור בגמרא, מ"מ הקשר בין ד' לג' הוא קשר שניתן להפריכו משום דלא אמרינן גורם לממון בדבר שהוא בעין.
ואילו דרך התירוץ כאן היא ע"י שהגהמ"ח מגביל את ההנחה של אות ג', ולדעתו הסובר שקנין פירות כקנין הגוף אינו מסכים עם ההנחה באות ג' וממילא אין כאן סתירה, ודו"ק.?
2
ג׳אכן, לפ"ז מיושבת הקושיה בנקל: כי הא בהא תליא, ולמי שסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא סבר כלל ההנחה הזו שבכה"ג נחשב גורם לממון, כי ס"ס לא דמי האי גורם לממון לכל גורם לממון שבש"ס, ששם גם הגורם לממון הוא מצד העכשיו, ולא כן כאן, שכל הגורם לממון הוא מצד העתיד414ביאור כוונת הגהמ"ח, כי בד"כ גורם לממון החיוב אחריות על הממון שאינו שלו נותן לו בעלות היום, משא"כ בחמץ בפסח (או בבעלות על עבד למחר) אין כלל בעלות היום ולא שייך לדון אותה, וכל מה שאנו רוצים הוא לדון את הבעלות מחר כבעלות השתא, ובשלמא באם ה'זמן הוא אחד' אנו יכולים לצרף את מציאות העתיד ולדון את בעלותו השתא, משא"כ אם הזמן מורכב וכל רגע הוא בפני עצמו, הרי השתא אין לו בעלות כלל וכה"ג לא אמרינן גורם לממון (וראה בהערה הבאה)..
3
ד׳בקצור: כמו שחולקים מי שסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי על ההנחה הנ"ל, שקנין הגוף לזמן ידוע אין לו בזה קנין הגוף, מאחרי שהוא אינו מבדיל בין קנין פירות לקנין הגוף ואיננו מתחשבים כלל עם המחר שלא יהיה עוד בעלים, ככה ג"כ איננו מתחשבים כלל עם המחר שיהיה בעלים, אלא מתחשבים רק עם היום שאין בזה אף גורם לממון415לכאורה יש להקשות דאינו דומה מה דסגי בבעלות על זמן פרטי להיחשב בעלים אף שאין לו בעלות עולמית, לשלילת בעלות ממי שכעת אין לו את הבעלות, וכפי שהובא בהערות לעיל ממערכת הקנינים שס"ל הא גופא שהבעלות מתחלקת לזמנים וכבר היום הוא הבעלים על ה'מחר'.
והיה מקום לומר, דהנה זה פשוט שאף אי נימא שלדעה זו מועילה בעלות על הזמן של מחר, מ"מ בשביל זה לא מקרי 'לכם', דלענין הנך דינים שצריכים הבעלות 'בפועל' אין מועילה בעלותו של היום על הזמן שאחר כך שאינה אלא 'בכח', וקנין פירות הוא בעלות השתא על הפירות, והגם שהיא רק על חלק מהזמן לא אכפת לן, כי לדעה זו הזמן נחלק ומורכב מרגעים ואינו 'אחד' וסו"ס כעת הוא בעלים בפועל על הפירות. משא"כ קנין על העתיד שהוא רק בעלות בכח ולא בפועל, ולכן לא מהני במה שצריך 'לכם' וה"ה לענין יום או יומיים שם אנו צריכים לדון מי נחשב ל'אדון' ולא סגי הבעלות בכח כדי להחשיבו כבעלים השתא. וכעי"ז כתב הברכת שמואל (יבמות סי' יט) וע"ע חי' הגר"ח מטעלז (ב"ק צ, ב). וראה סברא הפוכה מזו (להפקיע את הבעלות מהראשון כיון שהבעלות 'בכח' על הזמן שאח"כ גורעת מהבעלות 'בפועל' לענין 'קנין כספו'), במש"כ הגהמ"ח במדת 'בכח' (מדה יח אות עב).
אך מדברי הגהמ"ח כאן ולהלן מוכח, שלסברא זו אין לה לבעלות אלא מקומה ושעתה ואין להתחשב בבעלות עתידית או לשעבר וכל הבעלות נקבעת 'באשר הוא שם' כלשון הגהמ"ח לקמיה..
והיה מקום לומר, דהנה זה פשוט שאף אי נימא שלדעה זו מועילה בעלות על הזמן של מחר, מ"מ בשביל זה לא מקרי 'לכם', דלענין הנך דינים שצריכים הבעלות 'בפועל' אין מועילה בעלותו של היום על הזמן שאחר כך שאינה אלא 'בכח', וקנין פירות הוא בעלות השתא על הפירות, והגם שהיא רק על חלק מהזמן לא אכפת לן, כי לדעה זו הזמן נחלק ומורכב מרגעים ואינו 'אחד' וסו"ס כעת הוא בעלים בפועל על הפירות. משא"כ קנין על העתיד שהוא רק בעלות בכח ולא בפועל, ולכן לא מהני במה שצריך 'לכם' וה"ה לענין יום או יומיים שם אנו צריכים לדון מי נחשב ל'אדון' ולא סגי הבעלות בכח כדי להחשיבו כבעלים השתא. וכעי"ז כתב הברכת שמואל (יבמות סי' יט) וע"ע חי' הגר"ח מטעלז (ב"ק צ, ב). וראה סברא הפוכה מזו (להפקיע את הבעלות מהראשון כיון שהבעלות 'בכח' על הזמן שאח"כ גורעת מהבעלות 'בפועל' לענין 'קנין כספו'), במש"כ הגהמ"ח במדת 'בכח' (מדה יח אות עב).
אך מדברי הגהמ"ח כאן ולהלן מוכח, שלסברא זו אין לה לבעלות אלא מקומה ושעתה ואין להתחשב בבעלות עתידית או לשעבר וכל הבעלות נקבעת 'באשר הוא שם' כלשון הגהמ"ח לקמיה..
4