המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן י״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 18
א׳והנה עד כאן דברנו בבעלות בזמן, בזמן ההוה, שבשעה זו הוא בעלים ולאחר שעה תפקע כנ"ל, אבל יש ג"כ ציור אחר, ציור של בעלות בזמן, בזמן העתיד, שבעתיד תהיה לו בעלות על זה ולע"ע בהוה אין לו בעלות, שהספק נופל אם העתיד משפיע על העבר?
1
ב׳וע"ז אנו מוצאים גמרא מפורשת בפסחים (כט, א-ב), בהאוכל חמץ של הקדש במועד - מעל, שאע"פ שעכשיו, בפסח אין זה ממון, בכ"ז מעל מצד "דבר הגורם לממון כממון דמי", ובכן על זה, על בעלות בעתיד, יש שם מיוחד, גורם לממון409בעיקר הגדר בחסרון בעלות באיסורי הנאה ובהא דהעתיד גורם לשיווי ממון, עיין בשערי יושר (שער הספיקות פרק ט) (ובדומה לזה בחי' לקידושין סי' ח וב"ק סי' טז), שכתב שהסברא נותנת שחפץ שיש לו איזה שיווי בעתיד יש לו דין 'ממון' אף שכעת או במצב מסויים אין לו שיווי, מכל מקום השווי של השתא נמדד גם לפי שימושי העתיד וכאילו החפץ גופו נשתבח ונמצא שכבר עתה הוא ראוי. ומה דחמץ בפסח לא מקרי 'ממון' הוא משום: "שאיסור התורה מאבד מן החפץ כל תורת ממון, משו"ה בחמץ של הקדש דכל תשמישו הוא אכילת ישראל ועכשיו נאבד ממנו תשמיש זה דהתורה עשתה את זה כסם המזיק לאכילת ישראל הוי כחפץ שאין בו צורך כלל ובטל ממנו דין ממון, ואף דלאחר הפסח ישובח ויוחזר לתורת אוכל הראוי לישראל הוי רק כדבר הגורם לממון, דלא דמי לחפץ שאינו ראוי עכשיו וראוי לאחר זמן מחמת השתנות הטבע בחפץ או חלוף זמן הטבע, דשם כלול בחפץ של עכשיו השתנותו הטבעי ונמצא דגם עכשיו הוא דבר הראוי לאדם ע"י כח הנמצא בחפץ שראוי להנות ממנו בהשתנות טבעו או זמן הטבעי, אבל חמץ שאסור עכשיו לישראל ליתא בחמץ עכשיו כח וחלק שיהיו ראוי לאחר הפסח דלא שינוי זמן הטבעי גורם היתר לאחר הפסח, ונמצא דמה שיהיה מותר לאחר פסח הוא ענין מחודש דאינו כח וחלק המתיפה ומשתבח על פי דרכי הטבע ורק בידיעת השכל אנו יודעים שיהא מותר לאחר הפסח, משו"ה לא הוי רק כדבר הגורם לממון ועכשיו אינו ממון"..
2
ג׳אכן, נראה לי דהא בהא תליא, כלומר: שגם מכאן ראיה שמושג הזמן הוא מושג עצם הבלתי ניתן להתחלק ולא מושג של צירוף חלקים, ועל כן כמו שהבעלות איננה בעלות בעצם אם היא רק זמנית של ההוה לחוד ובעתיד תפקע, ככה ג"כ להיפך; שאע"פ שבהוה אין בעלות, בכ"ז יש בזה בעלות של גורם לממון, שהגורם בזה הוא העתיד. אבל אם נימא שהזמן הוא מושג של צירוף חלקים ואנו מביטים על כל חלק וחלק לחוד, ומה"ט לא איכפת לן כלל מה שבעתיד לא יהיה בעלים, הלא לא יועיל ג"כ שלמחר יהיה בעלים, כיון שס"ס היום אין בזה בעלות.
3
ד׳באופן, שגם מזה תהיה ראיה לשיטת הראשונים הנ"ל, שכל קנין שאיננו רק לזמן - קנין פירות הוא, וכהסברנו הנ"ל410לכאורה יש להעיר, דהא הנדון של גורם לממון אינה התחדשות בעלות גמורה, ובהכרח קיימת איזו בעלות 'בכח' עכשיו, שאם אכן פקעה בעלותו לגמרי מהיכן תחזור לו בעלות זו, אלא שבזמן שהוא אסור בהנאה פקע מחפץ זה דין ממון לגמרי ואין לו בעלות 'בפועל', וכיון שכן יש לומר שלמרות שהזמן מחולק לחלקים רבים, בכל זאת ישנה השפעה מהעתיד בו תצא הבעלות מהכח אל הפועל להחשיבו כבר כעת, כשבעלותו היא רק בכח, כבעלים גמורים. וכפי שביאר הגהמ"ח במדת 'בכח' (לקמן מדה יח אות ו ואות צח והלאה) ובמקומות נוספים. ולכאורה בכה"ג ליכא לכל החסרונות שהעמיד הגהמ"ח בבעלות זמנית, משום שבעלות בכח היא בעלות עולמית וההגבלה בזמן היא רק בהוצאה שמהכח אל הפועל.
ונקודה נוספת, עיין עוד במש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ט 'במקום העצם' אות לב) אחרי שהביא קושיות האחרונים בדין גורם לממון כתב זה לשונו: והנ"ל לחדש, דר"ש אומר רק דגורם לממון כממון הוא, אבל רק הממון, כלומר, שווי הדבר נחשב לשלו, אבל לא עצם הדבר, דהנה מושג הבעלות כולל שלשת חלקים, שלו, ברשותו וממונו. ציור לשנים הראשונים: "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". ציור להשלישי הוא "חמש פרוטות הן", ואי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה יש חסרון בה"שלו" או בה"ברשותו", אלא שיש כאן חסרון בה"ממונו", דזה לא נכנס בכלל ממון, מאחרי דאין לזה שווי ממוני, ונוסיף עוד, דכשם שיש לו וברשותו ואינו ממונו בהנ"ל, כך יש גם ציור של ממונו אע"פ שאינו שלו, והציור הזה הוא בגורם לממון לר"ש, שהוא מחדש רק שגורם לממון גם זה נכנס בכלל ממונו אבל לא שעצם הדבר נעשה שלו.
ובזה תתישבנה כל הסתירות, וכלל זה נקוט בידך, דבכל מקום שבעינן בעלות בגוף הדבר, שם אי אפשר לנו להשתמש בכלל של דבר הגורם לממון, אך במקום שאנו בעינן רק ממונו, מבלי נ"מ מהו גוף הדבר, שם אפשר לנו שפיר להשתמש בכלל של גורם לממון. עיי"ש בהרחבה ומה שצויין שם בהערות לקובץ שיעורים (פסחים שם), וע"ע חי' הגר"ש שקופ (ב"ק סי' טז). ולפי"ד שם בעלות בדבר הגורם לממון לא רק שאינה קנין הגוף אלא שאפילו קנין פירות אינה נחשבת וכל הבעלות היא רק על השיווי שהוא 'אינו בעין', ולכאורה כלפי השווי הממוני ליכא לכל החסרונות שהעמיד הגהמ"ח בבעלות זמנית..
ונקודה נוספת, עיין עוד במש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ט 'במקום העצם' אות לב) אחרי שהביא קושיות האחרונים בדין גורם לממון כתב זה לשונו: והנ"ל לחדש, דר"ש אומר רק דגורם לממון כממון הוא, אבל רק הממון, כלומר, שווי הדבר נחשב לשלו, אבל לא עצם הדבר, דהנה מושג הבעלות כולל שלשת חלקים, שלו, ברשותו וממונו. ציור לשנים הראשונים: "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". ציור להשלישי הוא "חמש פרוטות הן", ואי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה יש חסרון בה"שלו" או בה"ברשותו", אלא שיש כאן חסרון בה"ממונו", דזה לא נכנס בכלל ממון, מאחרי דאין לזה שווי ממוני, ונוסיף עוד, דכשם שיש לו וברשותו ואינו ממונו בהנ"ל, כך יש גם ציור של ממונו אע"פ שאינו שלו, והציור הזה הוא בגורם לממון לר"ש, שהוא מחדש רק שגורם לממון גם זה נכנס בכלל ממונו אבל לא שעצם הדבר נעשה שלו.
ובזה תתישבנה כל הסתירות, וכלל זה נקוט בידך, דבכל מקום שבעינן בעלות בגוף הדבר, שם אי אפשר לנו להשתמש בכלל של דבר הגורם לממון, אך במקום שאנו בעינן רק ממונו, מבלי נ"מ מהו גוף הדבר, שם אפשר לנו שפיר להשתמש בכלל של גורם לממון. עיי"ש בהרחבה ומה שצויין שם בהערות לקובץ שיעורים (פסחים שם), וע"ע חי' הגר"ש שקופ (ב"ק סי' טז). ולפי"ד שם בעלות בדבר הגורם לממון לא רק שאינה קנין הגוף אלא שאפילו קנין פירות אינה נחשבת וכל הבעלות היא רק על השיווי שהוא 'אינו בעין', ולכאורה כלפי השווי הממוני ליכא לכל החסרונות שהעמיד הגהמ"ח בבעלות זמנית..
4