המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן י״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 17
א׳ונחזור לענינינו, לענין קושית הקצוה"ח הנ"ל, שמקשה מאחריך לפלוני ומאתרוג של ציבור, שאע"פ שגם שם הבעלות מוגבלת על ידי פעולות ידועות שבהכרח תבואנה באחד מן הזמנים, אבל מכיון שאין ההגבלות מצד הזמן כשהוא לעצמו אלא מצד פעולות הקשורות בזמן שפיר יש בזה קנין הגוף ולאו דוקא קנין פירות כנ"ל403אכתי יש להבין, כי הגם שהגהמ"ח מחלק בין קנין המתבטל ע"י זמן לקנין המתבטל ע"י מעשה, הלא סוף סוף גם כשהביטול הוא ע"י מעשה אין צריך השני לעשות 'מעשה קנין' ובהכרח שכבר מעיקרא היתה בעלות הראשון - מוגבלת ואילו לשני היתה לו איזו בעלות שבשבילה אינו צריך לקנין, ומה לי אם הגבלתו היא לזמן או שצריכה היא לפעולה, וצריכים אנו לומר שמעיקרא בעלותו של הראשון לא היתה 'לעולם' ושוב לא מקרי קנין הגוף לסברת הגהמ"ח.
ואפשר שטעם הגהמ"ח הוא שאף שבעלות צריכה להיות 'לעולם', מכל מקום יש לחלק בין היכא שבעלות השני היא 'בכח' או 'בפועל', שאם לאחד ישנה בעלות שהיא רק 'בכח' נחשבת בעלות הראשון כבעלות לעולם משא"כ בבעלות 'בפועל' שמגרעת מבעלות הראשון. והשתא יש לומר שכל שאנו רואים שבהגיע הזמן פוקעת בעלות האחד ממילא, אות הוא שבעלותו היתה מוגבלת אף בפועל ואי אפשר להחשיבה כבעלות עולמית. משא"כ אם היא צריכה למעשה, נהי שכבר היתה 'סיבה' לבעלות השני, מכל מקום 'בפועל' היתה בעלות הראשון בעלות עולמית וקנין הגוף מקרי, אלא שעל ידי הסיבה והמעשה המחודשים יוצאת בעלותו של השני מן הכח אל הפועל והפקעת בעלותו של הראשון נחשבת כדבר מתחדש. וצ"ת..
ואפשר שטעם הגהמ"ח הוא שאף שבעלות צריכה להיות 'לעולם', מכל מקום יש לחלק בין היכא שבעלות השני היא 'בכח' או 'בפועל', שאם לאחד ישנה בעלות שהיא רק 'בכח' נחשבת בעלות הראשון כבעלות לעולם משא"כ בבעלות 'בפועל' שמגרעת מבעלות הראשון. והשתא יש לומר שכל שאנו רואים שבהגיע הזמן פוקעת בעלות האחד ממילא, אות הוא שבעלותו היתה מוגבלת אף בפועל ואי אפשר להחשיבה כבעלות עולמית. משא"כ אם היא צריכה למעשה, נהי שכבר היתה 'סיבה' לבעלות השני, מכל מקום 'בפועל' היתה בעלות הראשון בעלות עולמית וקנין הגוף מקרי, אלא שעל ידי הסיבה והמעשה המחודשים יוצאת בעלותו של השני מן הכח אל הפועל והפקעת בעלותו של הראשון נחשבת כדבר מתחדש. וצ"ת..
1
ב׳ועי' בא"מ סי' כח (ס"ק נג) שמקשה על הרא"ש הנ"ל דלא מהני קנין הגוף לזמן, מהא דאמרינן בגמרא סוכה (לא, א) שגזל עצים וסיכך בהן - דברי הכל אין לו אלא דמי עצים, משום תקנת מריש, ומסקנת הגמרא שם, שזהו רק בגו שבעה, אבל לבתר שבעה הדר בעינא. ושם מבואר דגם לר"א דבעינן גם בסוכה לכם כמו באתרוג, בכ"ז יוצא הגזלן בסוכה שכזו, ואמאי יוצא לפ"ז לר"א, הא אין בזה "לכם", כיון דאין לו בזה רק קנין פירות ולא קנין הגוף כנ"ל?
2
ג׳ומובן שלפי דברינו הנ"ל אין כאן קושיה כלל404ראה בהערה לקמן שהחילוק בו נוקט הגהמ"ח אינו תלוי בהכרח בסברא זו, אלא כל שהשינוי אינו מידי דממילא וצריך להתחדשות, שוב הוי המציאות הקודמת מציאות עולמית, ורק היכא שהשינוי בא ממילא וללא פעולה סברא היא שמה שהיה קודם לכן 'ארעי' ואינו קבוע, ודו"ק. ולפי"ז גם אם השינוי אינו תלוי בזמן ובכל זאת הוא אינו קבוע - יהיה עראי, ולכן הוקשה לאחרונים מאחריך לפלוני או מאתרוג השותפין, משא"כ לסברת הגהמ"ח כל שאינו תלוי ב'זמן' אין את החסרון.. דכל היסוד שקנין לזמן נחשב רק לקנין פירות, מפני שהזמן הוא עצם פשוט שבלתי ניתן להתחלק, ואם הוא חלוק, שהיום הוא של ראובן ואח"כ לתמיד הוא של שמעון, ואין שום סבה להשינוי רק השינוי של הזמן, זהו סימן שגם בזמן שהוא של ראובן אינו שלו באופן החלטי כנ"ל, א"כ כל זה כשהשינוי בהבעלות בא רק מתוך הזמן גרידא, אבל לא כן בסוכה הנ"ל, שהשינוי בא מתקנת חכמים, ועל יסוד של הפקר ב"ד הפקר, ובשעה שהפקירו את העצים מרשות הנגזל להגזלן - הפקירו את הדבר לגמרי שהגזלן קונה אז קנין הגוף ממש, ואחר כך, אחרי הסוכות, שוב מפקיעים את הדבר מרשות הגזלן להנגזל405הנה הא דהגזלן זוכה מטעם הפקר ב"ד מפורש בראשונים, ראה: ריטב"א (סוכה ט, א); ר"ן (שם יב, ב מדה"ר) ובמאירי (שם כז, ב). אכן מש"כ הגהמ"ח שיש ב' פעמים הפקר בחג עצמו לגזלן ושוב לאחר החג לנגזל, כן כתב הגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' ט), ולכאורה מוכרח הוא, שהרי ביבמות (פט, ב) כתבו התוס' דלא אמרינן הפקר בית דין היכא שהוא רק לזמן (וכמו שהוכיח האבני מילואים סי' ל סק"ה), וכבר תמה כן במהר"ם שיק (או"ח סי' שכא) והוכיח מזה גופא דגם הגזלן אינו זוכה מטעם הפקר, וצ"ע עליו מדברי הראשונים הנ"ל, וכן הק' באבני יעקב (סי' קלו) אלא שהוא פירש דברי התוס' הנ"ל באופן אחר, וע"ע באר חיים (מליניק, סי' טז) שסברת התוס' ביבמות היא רק בסוגיא דהתם גבי תרומה דרבנן מוכרחים להחזירו לרשותו כדי לא להפקיע אח"כ ממעשר וזה אין סברא, אבל בשאר דוכתא לא אכפת לחז"ל להפקיר רק לזמן ואח"כ יהיה ממילא שלו.
נמצא שאם ננקוט בדעת התוס' דלא מהני הפקר ב"ד לזמן, בהכרח שיש כאן הפקר ב"ד ב' פעמים, וממילא הוי באמת קנין לעולם וכמש"כ הגהמ"ח. ועיין אבן ישראל (ח"ח סי' קג) שהאריך בזה ותלה נדון זה בעיקר ההפקר אם הוא שייך לזמן ותלוי במח' רעק"א (קמא סי' קמג) והאור שמח (הל' מכירה פ"א ה"ח) בהא דל"מ גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, עיי"ש וע"ע בבאר חיים הנ"ל..
נמצא שאם ננקוט בדעת התוס' דלא מהני הפקר ב"ד לזמן, בהכרח שיש כאן הפקר ב"ד ב' פעמים, וממילא הוי באמת קנין לעולם וכמש"כ הגהמ"ח. ועיין אבן ישראל (ח"ח סי' קג) שהאריך בזה ותלה נדון זה בעיקר ההפקר אם הוא שייך לזמן ותלוי במח' רעק"א (קמא סי' קמג) והאור שמח (הל' מכירה פ"א ה"ח) בהא דל"מ גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, עיי"ש וע"ע בבאר חיים הנ"ל..
3
ד׳וכמו בהילך אתרוג זה עמ"נ שתחזירהו לי, להרא"ש שהאתרוג חוזר להבעלים ע"י קנין, אע"פ שהוא מוכרח להחזיר עפ"י התנאי, בכ"ז זה נקרא קנין הגוף, מכיון שהחזרה באה לא מכח הזמן לבד אלא מכח הקנין החדש, אע"פ שסבת הקנין גופא, מה שמכריח אותו, את המקבל להקנות לו מחדש, זהו הזמן, לא איכפת לן בזה, וה"נ ההפקר ב"ד זהו במקום הקנין, והם שהקנו מקודם להגזלן והם שמקנים את הדבר מחדש - אחרי הסוכות - להנגזל406כפי שנתבאר לעיל חילוק זה אינו מוכרח דוקא לסברת הגהמ"ח, כי כל שהדבר מצד עצמו מוחלט וצריך לשינוי אין בזה חסרון של קנין לזמן ודו"ק. וכן הוא במערכת הקנינים (שם)..
4
ה׳ואעפ"כ בהמוכר שדהו לחברו בזמן שהיובל נוהג, נחשב זה רק לקנין פירות, אע"פ שכפי שביארנו במדת "הסבה והעדר הסבה"407מדה ב (אות לו והלאה). וע"ע לעיל (אות ט)., שגם שם היא רק אפקעתא דמלכא, כלומר: שאין המכירה רק לזמן קצוב אלא שהתורה מפקיעה את הקרקע, כשבא היובל, מרשות הלוקח לרשות המוכר? אכן, כפי שביארנו שם, שבשביל כך אנו אומרים בגיטין (מח, א) שכל המחלוקת היא רק ביובל שני, שמכיון שיודעים - גם המוכר וגם הלוקח - שביובל יוחזר, אזי ממילא אין גמירת דעת רק על אופן זמני. אכן כמובן, זה שייך רק במוכר ולוקח, אבל לא כן בנ"ד, בגזלן ונגזל שאין אנו באים בזה מצד גמירת דעת אלא מצד הפקר ב"ד, הנה כמו שהפקירו מקודם להגזלן כך מפקירים אח"כ להנגזל408כיו"ב כתב הגר"ש שקופ לדרכו הנ"ל במערכת הקנינים (שבקנין לזמן משייר את הזמן של אחר כך והוא היפך סברת הגהמ"ח דאדרבה הזמן הוא אחד ולא ניתן לחלוקה), ועוד הוסיף משמיה דגיסו הרה"ג הצדיק מוהרש"ז זצ"ל בביאור הגמ' הנ"ל, ואמר ליישב בזה קושית האחרונים על הרמב"ם ז"ל דפסק ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ואחים שחלקו לקוחות, וקשה עליו איך משכחת דמייתו ביכורים כמו שאמר רב יוסף שם בגמ'. ולפ"ז י"ל דאף אם אחים יחזירו זה לזה ביובל מ"מ לא מיקרי דבשעת חלוקה אינם גומרים להקנות לעולם לכל אחד חלקו משום חזרת יובל, דהחזרה הוא רק למצוה לקיים הדין, אבל מ"מ הקרקע נשארת אח"כ לכל אחד כפי חלוקתם, כמ"ש רש"י ז"ל בגיטין דף כה, יעו"ש כיון דהוא רק מטעם ספק, וכיון דמקנים לגמרי - מטעם הפקעת התורה לא מיקרי ק"פ. ורב יוסף דאמר לא משכחת לה דמייתי בכורים ע"כ פליג על זה, והרמב"ם דהביא דין ר"ח להלכה ע"כ לא פסק כרב יוסף, ודפח"ח, עכ"ל שם.
אלא שהקשה על עצמו מהא דמקדיש שדה מקנה דחוזר ביובל, שלפי דבריו היה צריך להיות רק ביובל שני, אבל ביובל ראשון שמצד עצמו הקנה לעולם אלא שהוא אפקעתא דמלכא שוב הוי קנין הגוף ומ"ט חוזר ביובל, ונשאר בצע"ק להעמיד הפסוקים רק ביובל שני. וקושיה זו קשה כמובן גם על הגהמ"ח.
עוד צ"ב לשיטת הגהמ"ח דלפי"ד מה ראיית הר"ן מיובל דקנין לזמן הוי קנין פירות, הא התם רק משום דלא סמכה דעתייהו ורק לפירות הם מתכוונים.
וצריך לומר שאין כוונת הגהמ"ח שרק קביעתם היא שעושה את הקנין לזמן (וגם לולי התורה היתה המכירה חלוטה לגמרי אלא שאח"כ התורה היא שמפקיעתו כדרך הפקר ב"ד), דבאמת יובל לא דמי לגמרי להפקר ב"ד הפקר, ואין זו הפקעה מחודשת רק כך הוא מצד המכירה מעיקרא שהארץ לא תמכר לצמיתות, וע"כ לא הוי לגמרי קנין הגוף גמור שיוכל הלוקח להקדישו, ואף שדעתם היתה למכירה עולמית, מ"מ התורה עצמה לא נתנה למכור לצמיתות והוי מתנה עמשכ"ב, ומכל מקום מועילה דעתם הן ביובל ראשון והן ביובל שני שתהיה נחשבת המכירה למכירת גוף או פירות, וראה נמי במש"כ הגהמ"ח (מדה ב אות לז), ויש לעיין בכל זה עוד, ואכמ"ל..
אלא שהקשה על עצמו מהא דמקדיש שדה מקנה דחוזר ביובל, שלפי דבריו היה צריך להיות רק ביובל שני, אבל ביובל ראשון שמצד עצמו הקנה לעולם אלא שהוא אפקעתא דמלכא שוב הוי קנין הגוף ומ"ט חוזר ביובל, ונשאר בצע"ק להעמיד הפסוקים רק ביובל שני. וקושיה זו קשה כמובן גם על הגהמ"ח.
עוד צ"ב לשיטת הגהמ"ח דלפי"ד מה ראיית הר"ן מיובל דקנין לזמן הוי קנין פירות, הא התם רק משום דלא סמכה דעתייהו ורק לפירות הם מתכוונים.
וצריך לומר שאין כוונת הגהמ"ח שרק קביעתם היא שעושה את הקנין לזמן (וגם לולי התורה היתה המכירה חלוטה לגמרי אלא שאח"כ התורה היא שמפקיעתו כדרך הפקר ב"ד), דבאמת יובל לא דמי לגמרי להפקר ב"ד הפקר, ואין זו הפקעה מחודשת רק כך הוא מצד המכירה מעיקרא שהארץ לא תמכר לצמיתות, וע"כ לא הוי לגמרי קנין הגוף גמור שיוכל הלוקח להקדישו, ואף שדעתם היתה למכירה עולמית, מ"מ התורה עצמה לא נתנה למכור לצמיתות והוי מתנה עמשכ"ב, ומכל מקום מועילה דעתם הן ביובל ראשון והן ביובל שני שתהיה נחשבת המכירה למכירת גוף או פירות, וראה נמי במש"כ הגהמ"ח (מדה ב אות לז), ויש לעיין בכל זה עוד, ואכמ"ל..
5