המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 22

א׳ואפשר להביא ראיה לדעת הרמב"ם ממכירת שט"ח לאלה שסוברים דהמכירה היא מדאורייתא, וראיה גם מזה שאנו ממעטינן שטרות מאונאה כמבואר בתוס' ב"מ (כו, ב), ועכ"פ יכול לקדש אשה בשט"ח לולא הטעם של המוכר שט"ח לחברו וחזרו ומחלו מחול כמבואר בקדושין (מח, א), ושם הא ג"כ הניר אינו שוה פרוטה אלא השווי הוא מה שיבוא לגוביינא, ואע"פ שבשעת המכירה עדיין השטר הוא לפני זמנו, אלא מפני שס"ס יש לו שווי מפני העתיד לבוא, ואמנם אנו אומרים בשטר "שאין גופו ממון", אבל ס"ס אין זה מונע ממכירה ומלקדש בו, וחזינן מזה שאין כל כך כלל החלט שבשווי ממונו אמרינן "אין לך אלא מקומו ושעתו", ואם כי יש מעט לחלק בזה ולומר ששאני שטר שכל עיקרו הוא בא בשביל הראיה, והשווי שלו מעיקרו הוא עפ"י ערך הראיה שלו וזהו כבר ענין הווה, משא"כ בקדשה בתמרה שהשווי שלה היא בגופה, בכ"ז החילוק הזה איננו כל כך נתפס בסברא⁴²⁹ולבד מזאת הלא שווי השטר משתנה בין תוך זמנו ללאחר זמנו. אמנם מאידך, יש לציין מש"כ במערכת הקנינים שודאי שחפץ שאין לו שימוש כעת ויש לו שימוש לאחר זמן יש לו תורת ממון כבר מהשתא, שהשינוי מונח בחפץ, ולא דמי לאיסורי הנאה שהפקיעו ממנו תורת ממון. ונראה בסברא כן, שהרי חפצים רבים אין להם שימוש אלא במקום מסויים או בזמן מסויים ובוודאי ששויים לא משתנה, ואין ספק כי המזיק חפץ האסור לשימוש בשבת משלם לו דמים מעליא (ואכמ"ל אי הוי איסור גברא או חפצא), וכן לאידך גיסא המזיק אתרוג קודם סוכות משלם דמים מעליא אף שקודם החג אין לו שימוש, כיון שכך הוא המחיר בשוק, וכל הנדונים הם רק באופן שה'שוק' דהשתא קובע מחיר אחר מהמחיר שלאחר זמן, כגון אינו שוה פרוטה במדינה זו; איסורי הנאה; יומי ניסן ויומי תשרי וכיו"ב, ודו"ק.
ועיין קהלות יעקב (ב"ק שם) שדן בכל הנך דלקמיה ובדוגמאות נוספות, והביא גם הך דערכין (כד, א) לענין פרה ששווה יותר כשמעלים אותה לאיטליז, וכן שומת מרגלית ששערה יקר יותר בעיר מבכפר, שזהו מקור הכלל אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ודן שם אם יש לדמות דין ממון דהקדש לשאר דיני ממון..

ב׳ועי' בב"ק (ז, ב) "דביומי דניסן יקרי ארעתא וביומי תשרי זיל ארעתא, דכו"ע נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואיצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא, עד פלגא אורחא למיזל - וכו' - אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן, דהא כתובת אשה דינה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי הב לי בינונית בציר פורתא, אמר לה, אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה" - ועכ"פ אנו רואים דהדחיה של "שקיל כיוקרא דלקמיה" הוא רק במקום שיש דרישה מצד התובעת לקחת יותר מהדין, אבל לולא זה אי אפשר לדחות על יוקרא דלקמיה, וגם לענין מעשר עני⁴³⁰בסוגיא שם אהא דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, וקאמר רבה עלה, לא צריכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא, דכ"ע נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא (ועד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל). אנו מביטים על הזול של עכשיו ולא על היוקר שלהבא. אך כמובן, שאין מכאן ראיה גמורה לשיטת הרא"ש הנ"ל, דבמעשר עני שהדבר נוגע לאכילה שאין לו מה לאכול, בודאי שבזה אנו מוכרחים להתחשב עפ"י השער ההוה⁴³¹בגמ' שם נראה סברא הפוכה, דבאמת היינו צריכים לדון לפי שער היוקר, ועיי"ש בגמ' שמדמה דין זה לגביית נזיקין. ולמש"נ לעיל הנה עיקר ה'שוק' הוא שער היוקר דכולי עלמא ממתינין לו, והנדון הוא רק שכיון שהדחוק במעות מוכר בשער הזול שייחשב 'שער' גם לשאר דברים. ועיין דברי יחזקאל (סי' מו סק"ג) אם יש לחלק בין שער דניסן ותשרי לשאר שינויי שערים. ובעיקר הגדר דניסן הוי השער האמיתי שהכל מוכרים בו, ראה: חי' הרי"מ (ב"ק שם); חזון איש (ב"ק סי' ג סק"ג); אבן האזל (הל' שכירות פ"ג ה"ג); קהלות יעקב (ב"ק שם). וע"ע בחי' הגר"נ פרצוביץ' (אות רלז) שדייק מלשון הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ט הט"ז) מי שהיו לו בתים וכו' ואם מוכרן עתה בימי הגשמים מוכרן בזול ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשוויהן אין מחייבים אותו למכור, ומבואר דימי ניסן הוא השוויות האמיתית וימי הגשמים הוא מחיר הזול..

ג׳וכן ג"כ לגבי כתובת אשה הוה נמי שאי אפשר לו לדחות את התשלום לאיזה זמן שירצה, שם אי אפשר לדחות עד היוקר דלקמיה, משא"כ לענין קדושין כשקדשה בתמרה, מכיון שאין זמן קבוע לעצם הקדושין, אפשר שפיר להגיד כהרמב"ם שאנו מתחשבים בזה לא רק עם זמן ההוה אך גם עם העתיד⁴³²אחרונים נוספים דימו בין הסוגיות הללו, ראה: חי' הרי"מ (שם); דברי יחזקאל (שם); משאת משה (קידושין סי' כו); קהילות יעקב (שם). ובעיקר הסברא שיהיה תלוי אם יוכל להמתין אם לאו, ראה בבא מציעא (סה, א) אמר רב פפא טרשא דידי שרי, מ"ט, שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דעבידנא מילתא קמי לוקח, ופרש"י שרב פפא היה עושה שכר תמרים, ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן, וממתין לו עד ניסן, ואפ"ה לא הוי רבית כיון שיכול להמתין ולמכור כשער של ניסן. אמנם שם בגמ' הק' רב ששת מ"ט אזלינן בתר דידך ולא בתר הלוקחים ולהם הוי אגר נטר. ולפי"ז שוב יש לחלק בין שערי ניסן ותשרי של קרקע שהמחיר האמיתי הוא יומי דניסן, משא"כ בשער של שיכר שם יש לדון מהו השער האמיתי (או דלמא ששני השערים נכונים), וראה קהילות יעקב (שם) מה שכתב בזה..

ד׳אולם מהדין של רבה "האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה, מעיקרא שויה זוזא ולבסוף שוה ארבעה זוזי, תברה או שתיה משלם ד' זוזי איתבר ממילא משלם זוזי" בב"ק (סה, א), יש לכאורה ראיה לשיטת בעה"מ והרא"ש הנ"ל, דמה ששוה לאחר זמן אין זה אפילו בכלל גורם לממון, דאם לא כן היה צריך לומר בזה "באנו למחלוקת ר"ש ורבנן", דאם כי כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה, אמנם בשעת הגזלה גופה היה גורם לממון על ד', כאן באיגלאי מלתא למפרע דלולי הגזלה היה מתיקר אצל הנגזל⁴³³צ"ע הראיה מגמ' זו, שהרי התם היא התייקרות מחודשת ומהיכ"ת לדון אותה כבר מהשתא. וראה לקמיה מה שחילק הגהמ"ח בין עומד להתייקר לספק אם יתייקר ובהערה שם שכן חילקו האחרונים ודנו בזה (וציין גם לדין הולכת הגזילה אם צריך לחוש שמא יתייקר). אבל לכאורה צ"ע דבלא"ה אינו דומה לחמץ בפסח שההתייקרות היא מיניה וביה ואינה מחודשת (אלא שכעת אסור בהנאה) וכן יש לדון כששינוי השער הוא מחמת המקום או הזמן, משא"כ בגזילה שמתייקרת אף אם ידוע בודאי שעומד להתייקר כל שההתייקרות היא חיצונית (ואינה באה מחמת שינויי שער של זמנים או מקומות) לכאורה אין מקום לדון את השווי דלקמיה. וצ"ע..

ה׳אכן ראיה גמורה אין זה מכאן לפי מה שיתבאר אצלנו להלן⁴³⁴אות כג ועז. דכל דבר שנדון על שם העתיד הלא זהו רק כשהמצב על העתיד הוא בבחינת ודאי, אבל אם זהו גופא הוא בבחינת ספק, אז בההוא אין כלל אפילו ספק⁴³⁵אמנם לעיל (אות כא) נקט הגהמ"ח בדעת הרמב"ם ששווי במקום אחר אף כשהוא רק ספק יוצר ספק קידושין. (ועיי"ש מהמ"מ דהיא גופא קמ"ל הרמב"ם וליכא למידק מינה לקידושי ודאי)., וזהו ההפרש בין האוכל חמץ דהקדש, שהדבר הוא ודאי שלאחר הפסח יהיה ממון, ובין האי דגזל חמריה דחבריה שמעיקרא שויה זוזי ולבסוף שויה ארבעה הנ"ל, ש"הלבסוף" איננו כל כך ודאי⁴³⁶הגהמ"ח מחלק בין עומד להתייקר בודאי לספק אם יתייקר, וכ"ה להדיא בקצוה"ח (סי' דש סק"א) דבעומד להתייקר אינו משלם כשעת הגזילה, ודימה זאת לדינא דגורם לממון ושבכה"ג גם רבנן מודו, וציין נמי לב"מ (צט, ב) בשקולאי דתברו חביתא דחמרא וביומא דשוקא מזדבן בחמש ושאר יומי בארבע, עיין שם שתלוי באיזה יום מחזיר (ושם הנדון אם יכול לשלם ביין או בכסף אך בכל מקרה אזלינן בתר יומא דשוקא, ונחלקו שם הראשונים אם מיירי כששבר ביום השוק או גם בשאר ימים, ראה רש"י ורא"ש שם ועיין נמי במש"כ הקצוה"ח (סי' קעו סק"ז). ובנתיה"מ השיג על הקצוה"ח דשאני חמץ של הקדש שהיה שייך לחייב עליו מדינא דגרמי, ובשו"ת מראה יחזקאל (פאנט, ח"ב סי' קיא) תמה דלא דמי לגורם לממון שהוא במה שיכל לסלק חובו משא"כ הכא דהוי רק מניעת ריוח. וע"ע דברי יחזקאל (שם) שציין לגמ' ב"מ הנ"ל וציין נמי לב"ק (קה, א) בקרן פחותה משו"פ והגזילה קיימת אי צריך להוליכה אחריו למדי, אם ניחוש דלמא תתייקר..