המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 25
א׳והנה, המלמ"ל מביא שם ראיה דבמחוסר זמן אין בזה משום דשלב"ל משום דזמן ממילא קא אתי כנ"ל, מהא דבכורות (מט, א), דאפשר לפדות את הבן לפני שלושים יום שיחול הפדיון לאחר שלושים ואין בזה משום חסרון של דשלב"ל. אך באמת אין זה משום השם, לא מיבעי לשיטת רש"י שם, דמה שלפני שלושים יום אין פדיון זהו משום דלא ידעינן שמא נפל הוא, הנה אח"כ כשבאו שלושים, איגלאי מלתא למפרע שלא היה מחוסר זמן451ואמנם גם לפי"ז אם אמר 'מעכשיו' לא מהני מה דאגלאי מלתא דל"ה נפל דהוי מתנה בעלמא כמבואר בסוגיא שם, וכוונת הגהמ"ח רק דבכה"ג לא מקרי 'מחוסר זמן' אלא 'מחוסר גילוי', ודו"ק, עיין עונג יו"ט (הנ"ל).. אלא אפילו אזיל לשיטת התוס', שגזה"כ הוא "מבן חודש תפדה"452ראה מהריט"א בכורות (פ"ח אות סט) שביאר כך מח' רש"י ותוס' הנ"ל, אך ע"ע בעונג יו"ט (שם) כתב דאף להתוס' (ב"ק יא, ב) לא נחלק בזה על רש"י שעיקר הטעם הוא להוציאו מחשש נפל אלא שס"ל להתוס' שאחר שקבעה התורה זמן להוציאו מחשש נפל ממילא קודם הזמן אינו בר פדיון, והנפק"מ בזה היא כפי שנכתב בהערה הקודמת דבכה"ג שנתגלה שלא היה נפל לא מקרי מחוסר זמן אלא מחוסר גילוי.
וזה לשון הגהמ"ח לעיל (מדה יד אות סב): 'ולפי מה שיתבאר אצלנו במדת "זמן", שיש להסתפק בהדין של פדיון הבן, שהחיוב הוא רק לאחר שלושים, אם הכוונה שלפני שלושים אין כלל חיוב, ואפילו חיוב בכח אין עליו; או שכל הדין של שלושים הוא לענין חיוב בפועל, אבל החיוב בכח מתהוה תיכף, כלומר, שמתחייב תיכף משעת לידת הבן וכשיבוא היום האחרון - יום השלושים - עליו לשלם בפועל, ויהיה זה כמו הציור של מלוה לזמן ידוע, שבודאי גם לפני זמן הפרעון יש עליו חיוב בכח'. ויש לציין שנדון הגהמ"ח שם הוא במת האב אם יש שעבוד נכסים (כדלקמיה מה'מבוא', ולהלן אות עד-עה). - הנה לפי מה שיתבאר אצלנו להלן453אות כח., שיש הבדל בין זמן גורם ובין זמן מגביל, ובפדיון הבן שהזמן של חודש הוא בבחינת המגביל, ובשביל זה לא נחשב למ"ע שהזמן גרמא כנ"ל, וזהו ג"כ הטעם שאין זה בכלל דבר שלא בא לעולם, אפילו בלי הסברו של "זמן ממילא קא אתי", כי אפילו אם נימא שמחוסר זמן כמחוסר מעשה דמי, אבל גם במחוסר מעשה אנו מוצאים רק במקום שהמעשה הוא הגורם לדבר, כמו למשל, לאחרי שתתגיירי, לאחר שתשתחררי וכדומה, שרק ע"י המעשים האלה בא הדבר, כמו שהגמ' אומרת בקדושין (סב, ב) "הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת". כלומר: שע"י המעשה של הגיירות והשחרור בא הדבר; וכה"ג בזמן, אם הזמן משמש בתור גורם הדבר, משא"כ כאן, בפדיון הבן, שאין הזמן משמש בתור גורם בחיוב אלא רק בתור מגביל בשלילה, שעד השלושים אין לקיים המצוה, ובאופן שכזה אפשר שאף במחוסר מעשה לא נחשב לדשלב"ל454ועיין מש"כ הגהמ"ח בדרכי הקנינים (שמעתתא ז פרק יג) במחוסר חליצה דלא הוי דבר שלא בא לעולם. אמנם התם מבאר הגהמ"ח דבחליצה אמרינן דאגלאי מלתא דלא היה זיקה כלל, וא"כ דומה למש"כ הגהמ"ח בדעת רש"י דהיכא דאמרינן 'אגלאי מלתא' לא שייך לדון על דבר שלא בא לעולם..
וזה לשון הגהמ"ח לעיל (מדה יד אות סב): 'ולפי מה שיתבאר אצלנו במדת "זמן", שיש להסתפק בהדין של פדיון הבן, שהחיוב הוא רק לאחר שלושים, אם הכוונה שלפני שלושים אין כלל חיוב, ואפילו חיוב בכח אין עליו; או שכל הדין של שלושים הוא לענין חיוב בפועל, אבל החיוב בכח מתהוה תיכף, כלומר, שמתחייב תיכף משעת לידת הבן וכשיבוא היום האחרון - יום השלושים - עליו לשלם בפועל, ויהיה זה כמו הציור של מלוה לזמן ידוע, שבודאי גם לפני זמן הפרעון יש עליו חיוב בכח'. ויש לציין שנדון הגהמ"ח שם הוא במת האב אם יש שעבוד נכסים (כדלקמיה מה'מבוא', ולהלן אות עד-עה). - הנה לפי מה שיתבאר אצלנו להלן453אות כח., שיש הבדל בין זמן גורם ובין זמן מגביל, ובפדיון הבן שהזמן של חודש הוא בבחינת המגביל, ובשביל זה לא נחשב למ"ע שהזמן גרמא כנ"ל, וזהו ג"כ הטעם שאין זה בכלל דבר שלא בא לעולם, אפילו בלי הסברו של "זמן ממילא קא אתי", כי אפילו אם נימא שמחוסר זמן כמחוסר מעשה דמי, אבל גם במחוסר מעשה אנו מוצאים רק במקום שהמעשה הוא הגורם לדבר, כמו למשל, לאחרי שתתגיירי, לאחר שתשתחררי וכדומה, שרק ע"י המעשים האלה בא הדבר, כמו שהגמ' אומרת בקדושין (סב, ב) "הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת". כלומר: שע"י המעשה של הגיירות והשחרור בא הדבר; וכה"ג בזמן, אם הזמן משמש בתור גורם הדבר, משא"כ כאן, בפדיון הבן, שאין הזמן משמש בתור גורם בחיוב אלא רק בתור מגביל בשלילה, שעד השלושים אין לקיים המצוה, ובאופן שכזה אפשר שאף במחוסר מעשה לא נחשב לדשלב"ל454ועיין מש"כ הגהמ"ח בדרכי הקנינים (שמעתתא ז פרק יג) במחוסר חליצה דלא הוי דבר שלא בא לעולם. אמנם התם מבאר הגהמ"ח דבחליצה אמרינן דאגלאי מלתא דלא היה זיקה כלל, וא"כ דומה למש"כ הגהמ"ח בדעת רש"י דהיכא דאמרינן 'אגלאי מלתא' לא שייך לדון על דבר שלא בא לעולם..
1