המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כ״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 24

א׳גם הספק של המלמ"ל בפ"ד מהל' אישות (הלכה ז), אם חסרון בזמן נקרא דבר שלא בא לעולם, מפני שאפשר שזמן ממילא קא אתי ולא דמי לחסרון מעשה, - גם הספק הזה אפשר להכניס בחקירה הנ"ל במהות הזמן. כי אם נגיד שהזמן הוא צירוף של חלקים, הנה כל רגע ורגע טרם שנעשה להוה והוא בבחינת העתיד, עדיין הוא בכלל דבר שלא בא לעולם. אבל אם נגיד שהזמן הוא בבחינת עצם פשוט שלא ניתן להתחלק, לא שייך להגיד על זה דבר שלא בא לעולם. כי לפ"ז גם העבר, ההוה והעתיד ביחד הוא רק בבחינת דבר אחד, ואם כי העתיד עדיין לא בא לעולם, אבל אי אפשר להגיד שזהו דבר שלא בא לעולם, כי אין בכל חלק זמן, גם בחלק העתיד בכלל, דבר חדש, כנ"ל⁴⁴⁵לכאורה אין הדברים כפשוטם לדון את ה'זמן' גופא אם כבר בא לעולם או לא, שאם כן לצד קמא לא היה מהני כלל 'הרי את מקודשת לי לאחר שלושים', דהזמן העתיד לא בא לעולם ומ"ט לא מקרי דבר שלא בא לעולם, ופשיטא שלכל הדעות אם באנו לדון את ענין הזמן בפני עצמו אין בזה את החסרון של 'דבר' שלא בא לעולם אפילו אם העבר מחולק מהעתיד, וספק המשנה למלך הוא ב'גדלות וקטנות' שאם כי הם שינוי בעצם - מכל מקום הם שינוי התלוי רק בזמן (אך הגהמ"ח דוחה זאת דהוי שינוי גמור ודשלב"ל), וכך היא גם הדוגמה שנקט הגהמ"ח לקמיה במוכר חמץ בפסח שיחול לאחר פסח, שיש שינוי אלא שהשינוי תלוי בזמן גרידא, והגהמ"ח מבאר את ספיקו של המשנה למלך לדרכו, כי באם הזמן הוא 'אחד' הרי שהשינוי שיבוא לאחר זמן (וללא מעשה) נמצא כביכול גם כעת ואינו בכלל דבר שלא בא לעולם, משא"כ אם הזמן נפרד אי אפשר לתפוס כאילו השינוי נמצא גם כאן. ועיין היטב במש"כ הגהמ"ח להלן (אות לה) שם דן הגהמ"ח בהערה הפוכה, באם הזמן הוא עצם אחד מאי טעמא לא נימא שהמקדש לאחר ל' יחולו הקידושין למפרע. ועיי"ש לחלק בגדרי 'כל העומד' ביחס לזמן.
וראה שם בהערות שהחילוק הוא מהו הדיון העומד לפנינו, האם הזמן עצמו, או מה שקורה על ציר הזמן, כי כאשר דנים את הזמן עצמו אע"פ שהוא עצם אחד, סו"ס יש לו תחילה וסוף, ויכול אדם להגביל את מעשיו לתחילתו או לסופו, משא"כ כשאנו דנים על השינויים לאורך ציר הזמן, או אז יש מקום 'לתפוס' דבר שיקרה בעתיד כאילו קיים כבר עכשיו (בגדרי כל העומד, ועיי"ש היטב בהערות). וה"ה בגוונא דידן, שהנדון בדשלב"ל הוא רק על מה שקורה לאורך ציר הזמן אבל לא כשדנים על הזמן עצמו, ודו"ק. וע"ע במש"כ הגהמ"ח (במבוא פרק ד הובא בהערה לעיל אות יב) להשיג על הצ"פ ולחלק בין היכא שדנים את הזמן לבין היכא שדנים את הפעולה, אך לא דמי להנדון כאן, ודו"ק..

ב׳ואמנם עצם הספק של המלמ"ל הנ"ל, שהוא בקטן המקדש את האשה לאחר שיגדל, באמת איננו על המקום, כאשר כבר ביארנו במק"א⁴⁴⁶דרכי הקנינים (שמעתתא ח פרק יב ופרק יג), עיי"ש בהרחבה. וע"ע עונג יום טוב (סי' קלו בהגהה ד"ה וראיתי במל"מ)., כי בציור שכזה אין כאן רק חסרון הזמן, אלא העיקר חסר, כי עדיין איננו בכלל איש. ובציור זה, לא הזמן הוא הדבר שנגיד על זה ש"זמן ממילא קא אתי" אלא הזמן משמש כאן רק בתור גורם לדבר, וס"ס כל עוד שהזמן לא בא חסר עצם הדבר⁴⁴⁷בשערי יושר (שער ה פרק כ) כתב סברא זו ושמטעם זה מקרי דבר שלא בא לעולם, דבקטן וקטנה יחודש בהגעת זמן כח חדש שמעיקרא לא היו להם דין קדושין ולאו בר קנין הם, וע"י הגעת זמן והשלמת שנותיהם ישיגו כח ודין מחודש וזה דבר שלא בעולם הוא..

ג׳אלא שהנ"מ יהיה מזה, כשימכור חמץ בפסח שהקנין יחול לאחר הפסח, אם זה נקרא דבר שלא בא לעולם⁴⁴⁸בשערי יושר הנ"ל כתב שכדי ש'זמן' לא ייחשב דבר שלא בא לעולם בעינן שכבר עתה יהיה לו את הכח הזה, ולכן במשכן שדה לי' שנים יכול להקדישו באופן דזמן ממילא קאתי דגם היום יש לו את כח ההקדש (קודם שמשכנה) והמניעה היא זמנית. ויש לדון לפי"ד בדוגמת הגהמ"ח שאף שקודם הפסח היתה לו בעלות והיא גם הבעלות שתגיע לו לאחר הפסח, מכל מקום הלא סברת הגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' ט) שבאיסורי הנאה הפקיעה התורה דין ממון מהדבר, וא"כ מקרי דבר שלא בעולם מה שאחר כך יהיה ממון. ואמנם לסברת הגהמ"ח אין הגדר דהוי דשלב"ל אלא דזמן איננו חסרון שאנו דנים אותו כאחד, וא"ש מה שדן הגהמ"ח בחמץ בפסח..

ד׳אכן, מהגמ' בפסחים (כט, א-ב) הנ"ל, אנו רואים שיש על זה הגדרה מיוחדת, הגדרה של גורם לממון, ובמקום שיש רק גורם לממון אי אפשר למכור; ובשביל כך פירש רש"י בב"מ (נו, ב) שמה "קדשים שחייבים באחריותם יש להם אונאה" - הוא רק שמכרם אחרי שהוממו, אבל לפני זה בודאי שלא יכל למכור, אע"פ שיש בזה משום גורם לממון⁴⁴⁹כן הוכיח בקצוה"ח (סי' שפו סק"ז) דלא כמו שנראה מדברי הפני יהושע (ב"ק סו, ב) שכתב דאליבא דר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי - יכול למכור את עולתו, והק' עליו הקצוה"ח מדברי רש"י אלו דמוכח שרק אחר שהוממה הרי היא במכירה, משא"כ קודם שהוממה אפי' לר"ש אינה במכירה דדבר הגורם לממון לא משויהו ממון לענין מכירה. וע"ע אחיעזר (יו"ד סי' מ), ומש"כ בחקר הלכה (בענין גורם לממון) ליישב שיטת הפני יהושע.
ובסו"ד כתב הקצוה"ח עוד: "והגע עצמך המקבל פקדון מחבירו באחריות היעלה על הדעת שיוכל הנפקד למכור דבר שאינו שלו, וא"כ ה"ה בקדשים שחייב באחריותן ודאי ליתנהו במכירה, ודלא כהפני יהושע", וראה תורת אליהו (פסחים ו) וחוף ימים (סוף סי' סד) שכתבו לחלק בין היכא שיש בעלים אחרים שבודאי מעכב את ה'גורם לממון' מלמכור, משא"כ הכא. וע"ע שדה יצחק (סי' ז) שס"ל כהקצוה"ח ותמה על הרש"ש (זבחים קיד, א) שאם הוי גורם לממון לא מקרי אוסר דבר שאינו שלו, וציין נמי לרש"ש בבא מציעא שם..

ה׳ובכלל משמע מזה, שאין אנו משתמשים בסברא של "זמן ממילא קא אתי" ואין אנו מבדילים בין מחוסר מעשה "כיון כאילו מיגניב או מיתבד", שטרם לא בא מעשה הגניבה והאבידה, ובין מחוסר זמן כנ"ל, וגם במחוסר זמן גורם לממון מיקרי ולא ממון ממש⁴⁵⁰אכן, יש לחלק בין הנדון ב'דבר שלא בא לעולם' שם ישנה לסברת המשנה למלך דזמן ממילא קאתי וליכא להחסרון דדשלב"מ, לבין גורם לממון שאנו צריכים לדון את השוויות העכשווית, ואף דזמן ממילא קאתי מכל מקום השתא אינו שוה ול"ה אלא גורם לממון..