המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 45
א׳ועלינו להוסיף, שאין סתירה להנחתנו הנ"ל בקונמות, מההלכה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו כמבואר בנדרים (מז, א), ומה"ט אפילו כשמכר או נתן לאחר אחרי שהדיר את חברו ג"כ אסור? דכמובן, דסבר בקונמות ה"שלו" משמש רק בתור סבה ולא בתור "יסוד", וזהו כבר נכנס למדת "סבה ומסובב ויסוד ובנין" שמבואר אצלנו למדי במדה ז574אות א., שההבדל העיקרי שביניהם הוא בזה שאם מתבטלת הסבה לא נתבטל המסובב אבל כשנתבטל היסוד ממילא מתבטל הבנין575ובהערות שם הובאו דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א פרק סט), זה לשונו: ודע כי קצת בעלי העיון מאלה המדברים הגיע בהם הסכלות וההתגברות עד שאמרו, שאלו היה אפשר העדר הבורא לא התחייב העדר זה הדבר אשר המציאו הבורא, ר"ל העולם, שלא יתחייב שיפסד הפעול כשיעדר הפועל אחרי אשר פעלו. ואשר זכרוהו הוא אמת אלו היה פועל לבד ולא היה לדבר ההוא הפעול צורך אליו בהמשך עמידתו, כמו שלא יפסד האוצר במות הנגר מפני שלא היה מתמיד לו עמידתו, אמנם בהיותו יתעלה צורת העולם גם כן כמו שבארנו, והוא ימשכהו העמידה וההתמדה תמיד, מן השקר שיאבד הממשיך והמקיים וישאר הנמשך והמקויים, אשר אין עמידה וקיום לו אלא במה שיקבל ממנו מן העמידה והקיום וכו', עכ"ל הרמב"ם, ודו"ק. - וזהו ההבדל בין האיסור גזל בכלל ובין האיסור קונמות, כשאוסר איזה דבר בקונמות על חברו, שבהראשון באיסור גזל, משמש ה"שלו" בתור יסוד, כמובן, אם נפסק ה"שלו" לרגע שוב אין בזה האיסור הנ"ל, לא כן בהאיסור השני בנוגע לקונמות, שאעפ"י ששם ג"כ אנו צריכים בודאי לשלו, אבל רק בתור סבה ולא בתור יסוד, וממילא אם בשעת התהוות הקונם יש הגבלה בבעלות, כי איננו בזה בעלים באופן החלטי מפני שיש עוד שותף בזה, ואפילו כשהשותפות היא על יסוד של זמנים מיוחדים לכל אחד, ג"כ לא יכול השותף האחד גם בזמנו הוא לאסור על השני כשיבוא תורו כנ"ל, מפני שאין בסבת הקונם לכתחילה לגרום איסור במה שאינו שלו, משא"כ לענין מכרו או נתנו אח"כ לאחר, שס"ס בשעת התהוות הקונם לא היתה בזה שום הגבלה בבעלותו, אז ממילא כיון שזה משמש רק בתור סבה ולא בתור יסוד כנ"ל, והקונם חל בלי הגבלה, אז אע"פ שנשתנה הדבר אחרי כן ומכרו או נתנו לאחר ג"כ אסור כנ"ל.
1
ב׳וזו גופא היתה הבעיא שם "מהו, אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא", כלומר אם מה שאנו צריכים "שלו" בקונם על חברו אם זהו משמש רק בתור סבה או שזהו משמש בתור יסוד כנ"ל576ראה חי' הגר"ש שקופ (נדרים סי' יד [טו]) שביאר בדומה לזה את ספק הגמ', זה לשונו: שהספק הוא בזה, אם נאמר דכל איסור סתמי חייל השתא לעולם, כחלב וכדומה, או שחייל כל יומא ויומא. דאם חייל עכשיו איסור עולמי ודאי דמצי לאסור לכשיצא מרשותו, כיון דעכשיו הוא שלו לגמרי, אבל אם נאמר דחייל כל יומא ויומא לא מצי לאסור, דבשעה שצריך האיסור לחול אז כבר אינו שלו.
וכתב עוד שם דגם לפי מסקנת הש"ס דאדם אוסר לכשיצא מרשותו, זה דוקא אם אוסר מעכשיו, אבל אם יאסור רק לאחר ל' ובתוך הזמן יצא מרשותו לא יחול, ומכש"כ אם יפרש הזמן לכשיצא מרשותו דאז הוא ממש אוסר דבר שאינו שלו דלזמן ההוא גם עכשיו אין לו. ויש לדון אם הגהמ"ח מודה ליה בנפק"מ אלו, דאינו דומה לשותפין דמעיקרא מוגבלת בעלותו רק לזמן זה ואינה בעלות עולמית, משא"כ כשהיום הוא בעלים 'עולמי' אלא שהוא אוסר מעיקרא את הזמן שאחרי שיצא מרשותו וכל שכן כשאוסר לאחר ל' אלא שבפועל יצא מרשותו, הלא סו"ס כעת הוא בעלים גם על הזמן הזה, אלא שבפועל פסקה בעלותו, יש לדון דלמא כח ה'קונם' הוא שינוי בחפץ השתא ואף כשאוסר לאחר זמן, מ"מ השינוי נקבע השתא, (ועיין בחידושי הגרשש"ק שם סי' א, דקונם הוא שינוי בחפץ וע"כ מהני לכשיצא מרשותו), והגר"ש שקופ לשיטתו לעיל שיש לו בעלות גם על הזמן שאחר כך וא"כ הוא פועל השתא על זמן שאח"כ ואז אינו בידו, משא"כ להגהמ"ח יש לומר שהזמן הוא מציאות אחת אלא שהוא אוסר חלק ממנה והפעולה חלה כעת על הזמן שאחר כך.
ובעיקר הדבר כבר דנו כן באחרונים, ראה קרן אורה (נדרים מב, א) דפשיטא שיוכל לאסור רק מעכשיו דהאיסור התחיל כשהיה ברשותו, אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אין יכול לאסור, וציין להש"ך (יו"ד סי' רטז ס"ק יט) שכתב כן להדיא בשם הב"ח וסיים דפשוט הוא, והנה פשטות לשון הש"ך והב"ח מורה דמיירי בכל האופנים, בין באוסר "לאחר שיצא מרשותי" ובין באוסר לאחר ל' אלא שבתוך ל' עמד ומכרו, וכמש"כ הגר"ש שקופ. אמנם בב"ח שם כתב דהר"ן לא כתב כן, וע"ע בהפלאת נדרים (נדרים שם) שכתב לחלק בין היכא שאסר לאחר שיצא מרשותו לבין היכא שאסר לאחר ל' ובתוך הזמן מכרו, ולסברת הגהמ"ח יש לבאר את החילוק משום שכעת הוא בעלים 'עולמי' ואין מציאות כלל לדון 'אחר שיצא מרשותי' וגם כי נחית להא אין לו כח בעלות על זמן זה שכביכול נעדר המציאות, משא"כ באוסר לאחר ל', הלא כבר כעת הוא בעלים על הזמן של לאחר ל' ויכול לאוסרו, ומה שלבסוף פקעה בעלותו בתוך הזמן אינו מגרע את כח האיסור. וע"ע בכל זה בשיעורי ר' דוד (נדרים שם וכן בדף ב, א סי' ג), ומה יהיה הדין בהקדיש לאחר ל' ואח"כ מכרו, וכתב שם דהוי כמוכר לאחד בתוך ל' וחזר ומכרו בתוך ל' דפשיטא שפקע קנין הראשון, אך באמת בענין הקדש הוא נדון בירושלמי (קידושין פ"ג ה"א) הובא ברשב"א נדרים (כט, ב), ראה מה שכתב בזה בנחלת אליהו (דושניצר, נדרים ס"ק נב), וגם גבי מכירה האריכו בזה אם הוא מצד דהפקיעה המכירה השניה את הראשונה או דהוא חזרה מדין אתי דיבור ומבטל דיבור (וא"כ בהקדש י"ל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ודו"ק), ועיין עוד בירושלמי נזיר (פ"ב ה"ט). ועיין עוד בשיעורי הגר"ד הנ"ל אם לדמות נדון זה למיפר לאשתו לאחר זמן וגירשה בתוך הזמן, וציין לשו"ת רעק"א (סי' קמג)..
וכתב עוד שם דגם לפי מסקנת הש"ס דאדם אוסר לכשיצא מרשותו, זה דוקא אם אוסר מעכשיו, אבל אם יאסור רק לאחר ל' ובתוך הזמן יצא מרשותו לא יחול, ומכש"כ אם יפרש הזמן לכשיצא מרשותו דאז הוא ממש אוסר דבר שאינו שלו דלזמן ההוא גם עכשיו אין לו. ויש לדון אם הגהמ"ח מודה ליה בנפק"מ אלו, דאינו דומה לשותפין דמעיקרא מוגבלת בעלותו רק לזמן זה ואינה בעלות עולמית, משא"כ כשהיום הוא בעלים 'עולמי' אלא שהוא אוסר מעיקרא את הזמן שאחרי שיצא מרשותו וכל שכן כשאוסר לאחר ל' אלא שבפועל יצא מרשותו, הלא סו"ס כעת הוא בעלים גם על הזמן הזה, אלא שבפועל פסקה בעלותו, יש לדון דלמא כח ה'קונם' הוא שינוי בחפץ השתא ואף כשאוסר לאחר זמן, מ"מ השינוי נקבע השתא, (ועיין בחידושי הגרשש"ק שם סי' א, דקונם הוא שינוי בחפץ וע"כ מהני לכשיצא מרשותו), והגר"ש שקופ לשיטתו לעיל שיש לו בעלות גם על הזמן שאחר כך וא"כ הוא פועל השתא על זמן שאח"כ ואז אינו בידו, משא"כ להגהמ"ח יש לומר שהזמן הוא מציאות אחת אלא שהוא אוסר חלק ממנה והפעולה חלה כעת על הזמן שאחר כך.
ובעיקר הדבר כבר דנו כן באחרונים, ראה קרן אורה (נדרים מב, א) דפשיטא שיוכל לאסור רק מעכשיו דהאיסור התחיל כשהיה ברשותו, אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אין יכול לאסור, וציין להש"ך (יו"ד סי' רטז ס"ק יט) שכתב כן להדיא בשם הב"ח וסיים דפשוט הוא, והנה פשטות לשון הש"ך והב"ח מורה דמיירי בכל האופנים, בין באוסר "לאחר שיצא מרשותי" ובין באוסר לאחר ל' אלא שבתוך ל' עמד ומכרו, וכמש"כ הגר"ש שקופ. אמנם בב"ח שם כתב דהר"ן לא כתב כן, וע"ע בהפלאת נדרים (נדרים שם) שכתב לחלק בין היכא שאסר לאחר שיצא מרשותו לבין היכא שאסר לאחר ל' ובתוך הזמן מכרו, ולסברת הגהמ"ח יש לבאר את החילוק משום שכעת הוא בעלים 'עולמי' ואין מציאות כלל לדון 'אחר שיצא מרשותי' וגם כי נחית להא אין לו כח בעלות על זמן זה שכביכול נעדר המציאות, משא"כ באוסר לאחר ל', הלא כבר כעת הוא בעלים על הזמן של לאחר ל' ויכול לאוסרו, ומה שלבסוף פקעה בעלותו בתוך הזמן אינו מגרע את כח האיסור. וע"ע בכל זה בשיעורי ר' דוד (נדרים שם וכן בדף ב, א סי' ג), ומה יהיה הדין בהקדיש לאחר ל' ואח"כ מכרו, וכתב שם דהוי כמוכר לאחד בתוך ל' וחזר ומכרו בתוך ל' דפשיטא שפקע קנין הראשון, אך באמת בענין הקדש הוא נדון בירושלמי (קידושין פ"ג ה"א) הובא ברשב"א נדרים (כט, ב), ראה מה שכתב בזה בנחלת אליהו (דושניצר, נדרים ס"ק נב), וגם גבי מכירה האריכו בזה אם הוא מצד דהפקיעה המכירה השניה את הראשונה או דהוא חזרה מדין אתי דיבור ומבטל דיבור (וא"כ בהקדש י"ל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ודו"ק), ועיין עוד בירושלמי נזיר (פ"ב ה"ט). ועיין עוד בשיעורי הגר"ד הנ"ל אם לדמות נדון זה למיפר לאשתו לאחר זמן וגירשה בתוך הזמן, וציין לשו"ת רעק"א (סי' קמג)..
2