המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 44

א׳ועי' עוד במדת "חיוב ושלילה"⁵⁶³מדה יג (שם). שתרצנו את הקושיה על הרמב"ם הנ"ל שפסק בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו באופן אחר, שהמושג אין ברירה הוא תמיד שנשאר הצד של העדר הסבה, והמחלוקת של רבנן ור"א ב"י היא בהכלל שאדם אוסר דבר שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אם השלו משמש בתור סבה לאיסור ואינו שלו משמש בתור העדר הסבה, או להיפך, ור"א ב"י סובר כהצד הראשון וממילא כשאנו אומרים אין ברירה לא נתברר הצד של הסבה, שזהו ה"שלו" של השותף האוסר על חבירו וממילא מותר, מצד העדר הסבה⁵⁶⁴זה לשון הגהמ"ח שם, דבכ"מ שאמרינן אין ברירה פירוש הדבר שלא נתבררה הסבה החיובית של הדבר ונשאר ממילא העדר הסבה, כמו למשל, בהלוקח יין מבין הכותים וכו' שהאין ברירה מביא לזה שנשאר טבל שזהו העדר הסבה וכו', וכן ג"כ בשותפין שחלקו שע"י אין ברירה אנו מסלקין את הסבה של הירושה, ונשארה רק החלוקה מצד לקוחות, עכ"ל. וראה שם בהערות שהוא ע"פ מה שכתב הגהמ"ח (מדה יב אות כח) גדר זה של חלוקת ירושה ושותפות, דעד החלוקה הוא גדר של בירור שלילי ואמרינן זה נכנס לתוך שלו, ומהחלוקה ואילך הוי בירור של הצד החיובי וזה כבר תלוי בגדרי ברירה, וראה מדה יב (שם אות כה והלאה). ועיי"ש שאין חילוק בין חומרא לקולא בזה, וסיים הגהמ"ח וזה לשונו: ומובן שלפ"ז תירוצנו הנ"ל בהא שבשותפין שנדרו הנאה זה מזה שמותרים ליכנס לחצר לר"א בן יעקב אע"פ שההלכה היא שאין ברירה, יהיה עוד יותר בולט, ובקצור יותר נמרץ, כי גם שם בנדר לאסור איזה דבר על אחרים הנה להאיסור דרושה סבה וההיתר בא מהעדר הסבה, והאין ברירה בזה מוביל להיתר ולא לאיסור כנ"ל. ועיין שם בהערות מה שיש להעיר בזה דלכאורה עיקר הקנין חל (ויש סיבה ל'שלו') ורק החלוקה היא שלא נתבררה, וא"כ אין כאן העדר סיבה. אמנם הערה זו היא למה שנקט הגהמ"ח התם שבשותפות כולו לזה וכולו לזה, אכן למה שביאר הגהמ"ח כאן אתי שפיר, כי בכהאי גוונא גם קנינם 'בעצם' אינו מוחלט דאנו דנים שיש לכל אחד רק החצי וא"כ ה'שלו' גופא אין בכחו לאסור. ועכ"ז סובר הגהמ"ח לקמיה שמצד אחד אנו תופסים שבזמן ההשתמשות הוא 'כולו לזה' המשתמש, ועל כן יש סברא לומר שאין בכח השני לאסור כלל בקונם מה שאינו שלו, ואיסוריו חלים רק על הזמן שהוא שלו, עיי"ש. ועיין שם (באות מז) לבאר לפי הצד דכולו לזה וכולו לזה, וכתב שם: בקצור, שכאן לא שייך לגמרי המושג אין ברירה, כי אין כאן מה לברר, כי ברור שיש לכל אחד כל הבעלות, ועד כאן לא שמענו אלא שקונמות מפקיעה מידי שיעבוד מפני שלהאוסר יש גוף הדבר ולהנאסר יש רק השיעבוד, אבל במקום שגם להנאסר יש גוף הדבר, אין דין שיש כח להאוסר לאסור..

ב׳והדבר יוטעם עוד ביותר לפי מה שהנחנו בכאן⁵⁶⁵לעיל (אות מ). דשותפים לזמנים ידועים, לא יכול שותף אחד להקדיש קדושת הגוף גם בזמנו הוא, ולא אמרינן פשטה קדושה בכל הזמן, כנ"ל, וה"נ ג"כ בשותפין שנדרו הנאה זה מזה, כיון שהשותפות הוא לזמן, שבזמן ההשתמשות של כל אחד הדבר הוא שלו, לא יכול השותף לאסור בקונם על השני בזמנו הוא, שזהו בשעת ההשתמשות שלו, ולא מטעם ברירה אתינן בזה, אלא פשוט מפני שאין בכחו של כל שותף לאסור על השני בזמנו הוא כנ"ל⁵⁶⁶ויל"ע לפי מה שכתב הגהמ"ח שבכה"ג אין על ההקדש דין קדושת הגוף אלא קדושת דמים, והוא לפי מה שייסד הגהמ"ח בתחילת המדה (אות א, וראה גם אות לו והלאה) שקדושת הגוף לא שייך שתתחלק לזמנים, אם כן כיצד אכן יחול הקונם, דבקונם לכאורה הוא בגדר קדושת הגוף ואף קונם פרטי גם הוא לכאורה איסור עצמי שאינו יכול להתחלק לזמנים, וצ"ב..

ג׳ועלינו להוסיף על זה כי שאני איסור הקדש וקונמות מאיסור ע"ז למשל וכדומה, ששם אנו מוצאים שאע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכ"ז כשיש לו שותפות בגוה יכול לאסור כמבואר בחולין (מא, א) כש"ב' אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה" בגוונא "דאית ליה שותפות בגווה".

ד׳אכן עבודה זרה שאני, כאשר כבר בארנו במק"א⁵⁶⁷מדה יג (אות מז), זה לשון הגהמ"ח שם: כשאנו אומרים "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" זהו בבחינת דבר השולל, כי סבת האיסור הלא ישנה בדבר, כמו למשל, בכלאים בכרם שאינו שלו, או במוקצה ונעבד וכדומה, שסבת האיסור ישנה, אלא מה שהדבר אינו שלו זהו מעכב את חלות האיסור, אבל למשל, כשיאסור בקונם דבר של חבירו על חבירו, אז זה בודאי בבחינת העדר האיסור לגמרי, כי מכיון שהדבר אינו שלו, אין כלל סבה לאיסור, כי בכל האיסור שבקונם זהו מצד "לאסור איסר על נפשו", ולאסור על אחרים דבר של אחרים בודאי אין זה בכלל "לאסור איסר על נפשו"., כי שם אין אנו צריכים לשלו ממש רק שלא תהיה על זה קפידא של הבעלים, וכשאין הקפדה מהבעלים אז נאסרים ע"י ע"ז של אחר, והראי' מגמ' (ע"ז מו, א) שאמרינן שם "ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסורה", ושם (בדף נג, ב) אמרינן הטעם, שאנו למדים את זה מתחילה של עכו"ם, דאמר רחמנא⁵⁶⁸דברים יב, ג. ואשריהם תשרפון באש וכו' - מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו - וכו' - עכו"ם שליחותא דידהו עבדי" שבודאי אין הכונה שליחות ממש דהא אין שליחות לעכו"ם אלא רק שאיגלאי מלתא שאין להם הקפדה על זה⁵⁶⁹וכן נקטו הרבה אחרונים, ראה: נודע ביהודה (מהד"ת חיו"ד סי' קמח); בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' נב אות י); הגהות יד אברהם (יו"ד סי' ד סעיף ד); אמרי בינה (דיני שחיטה סי' יב). והגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' יד) הרחיב בזה, זה לשונו שם: ע"כ מה שנאמר בגמ' לישנא דשליחות לאו דוקא, חדא דעכו"ם לאו בר שליחות הוא, ועוד דגם בישראל כה"ג ליכא שליחות כיון דליכא זכות לישראל במה שיעבוד העכו"ם האשרה. אלא ודאי ברור דהכא סגי לן אם אין הבעלים מעכבין ומניחין את העכו"ם להשתחוות לחפץ שלו הרי הוא קרבן לעכו"ם, דכיון שנעשה עבודה בחפץ באופן שעובדים בכך וליכא שום מעכב אסרה התורה ליהנות ממנו וצריך שריפה, רק היכא דהבעלים לא ניחא להו לא מיקרי ע"ז בעצמה כנ"ל, וציין לנו"ב (שם). וכהוכחות הגר"ש שקופ כן כתב באמרי בינה (הנ"ל), עיי"ש. ולפי"ז כתב במערכת הקנינים להעיר על מש"כ במחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יד) שהוכיח מהגמ' הנ"ל דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח, וכתב במערכת הקנינים דזה אינו, חדא דבשלמא במעשה דעגל י"ל דודאי הוי עכו"ם לעכו"ם אבל בהאי דישראל שזקף לבנה לא נעשה עדיין מומר ואיך מהני השליחות, ועוד שהרי הוכיח לעיל דליכא בזה שליחות מתרי טעמי אחריני, ועוד ציין להגהות יד אברהם (הנ"ל) שכתב לדחות דברי המחנ"א ג"כ שהוא לא מטעם שליחות אלא גילוי דעת בעלמא. וראה בירחון כנסת ישראל (וילנא חוברת א) מהגר"ש שקופ (הובא גם במהדו"ח בחלק הליקוטים סי א אות ב) להביא ראיה מדברי הריטב"א בשם הרמב"ן שם שהוא מדין שליחות ממש, אך כתב דלחומר הקושיא אי אפשר לומר כן וביאר דאף להרמב"ן הוא גדר ניחותא ולא גדר שליחות. וע"ע חי' הגר"ש היימן (חולין סי' יא)..

ה׳וטעם ההבדל בין הקדש לקונמות שאנו צריכים לשלו ממש ובין ע"ז שבעינן רק שלא תהיה הקפידא של הבעלים, ג"כ יובן כאן, כי בהקדש יש ג"כ מושג קניני וכל עיקרו של קנין הוא מה שיוצא מרשות האחד לרשות השני וממילא ה"שלו" של הנותן זהו היסוד העיקרי להקניה - ובקונמות ובנדר כשהוא אוסר דבר שלו על חברו הנה בודאי שהשלו משמש כאן להסבה היסודית להאיסור, כי לולא זה איזה כח יש לו לאסור על חברו והלא נאמר רק "לאסור איסור על נפשו"⁵⁷⁰ראה מדה יג (שם), וע"ע מדה ב (אות ה) דבהקדש משמש החלות בתור סבה לחלות ההקדש, משא"כ באיסור שהוא להיפך דמה שהוא של אחרים משמש בתור סבה לבטל את האיסור, ולכן בהקדש אינה מועילה אף ניחותא דבעלים, דס"ס חסרה הסבה לחלות ההקדש, ולא כן באיסור, שבמקום שאין הקפדת הבעלים אין סבה למניעת האיסור. ולפי דרכנו מוסברים הדברים גם מצד עצמם, דה"שלו" בהקדש בא מצד עצמו, דכל הקדש הוא ג"כ קנין וגדר קנין שאך רק בדבר שהוא שלו, וע"כ ה"שלו" בזה הוא סבת הדבר, לא כן באיסור, שלכאורה מאי ענין איסור לבעלות, אלא שזהו עכוב בדבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וממילא הסבה הוא בעכוב, כלומר, דמה שהוא של אחרים הוא הוא המעכב בדבר, ועיין שם מה שצויין להגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' יד)..

ו׳מה שאין כן לענין ע"ז ששם בודאי סבת האיסור העיקרית היא העבודה זרה, ובאמת לא היינו צריכים להבדיל בין שלו ובין אינו שלו, והחידוש הוא רק כשיש הקפדה מצד הבעלים שזו מעכבת, ולפ"ז בודאי שבהפקר יכול כן לאסור ע"י ע"ז, וממילא כשיש שני שותפין שכפי שביארנו בכמה מקומות⁵⁷¹מדת שתי סיבות המתנגדות (מדה ה אות כט-ל, עיין שם), ובהרחבה במדת שלילה והעדר (אות מה-מח), ושם צויינו מקומות נוספים בהם דן בכך הגהמ"ח. שזהו בבחינת "שתי סבות המתנגדות זה לזו" מפני שמהות השותפות היא כולו לזה וכולו לזה⁵⁷²וכבר התבאר שלסברת הגהמ"ח יש בשותפות שני מבטים, במבט שמצד כל אחד מהשותפים הרי כולו לזה וכולו לזה ובעלותו היא שלימה ומוחלטת, אכן זוהי רק 'סיבת הבעלות', אולם בפועל אנו מוכרחים לחלק את החפץ בין שניהם עכ"פ בחלוקה לזמני השתמשות, וחלוקה זו יוצרת ש'בפועל' אנו דנים את החפץ שלכל אחד יש כביכול מחצית מהחפץ. ועל כן אין סתירה בין מה שכתב הגהמ"ח לעיל (אות מ) שלכל אחד יש מחצית החפץ ולכן אין הקדושה גמורה, לבין מה שכותב כאן שלכל אחד יש את כל החפץ ולכן אין אחד יכול לאסור על חבירו, ודו"ק היטב., אז ממילא נשאר הצד של העדר הסבה שנאסר ואין בזה עכוב מצד הסבה של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ לענין הקדש וקונמות ששם הוא הדבר להיפך, שאם אין ה"שלו" משמש בתור סבה לאסור אז ממילא נשאר הדבר בהיתרו⁵⁷³זה לשון הגהמ"ח במדה יג (שם): וביותר בהירות בההבדל שבין "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" שבמקום שיש לו שותפות בגוה יכול לאסור את הכל לשיטת רש"י, ובין שותפין שנדרו הנאה זה מזה שלא אוסר כלום לר"א בן יעקב, כי שמנסך או שוחט לע"ז דבר שלו הנה אף אם נימא שהשלו משמש בתור סבה לאיסור, אבל עכ"פ לא נימא שמה שלאחרים שייך הדבר זהו ג"כ סבה לאסור, כי האיסור הוא בעצם הדבר גופא, מה שאין כן כשאוסר בקונם איזה דבר על חברו, הנה סבת האיסור הוא לא רק מה שלהאוסר הוא דבר שלו אלא בעיקר מה שלהנאסר הוא אינו שלו, וע"כ בשותפות שכולו לזה וכולו לזה, הנה כשינסך לע"ז למשל, אנו מביטים מצד מה שיש להמנסך שהוא כולו שלו ונאסר, ולא כן בקונם שאנו אומרים להיפך, מכיון, שגם להנאסר הוא כולו שלו האיסור לא חל עליו. ועיין בכל זה במערכת הקנינים (שם)..