המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 43
א׳ובזה נמצא תירוץ קל על הקושיה העתיקה שמקשים על הרמב"ם, שפוסק בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, אם כי הרמב"ם פוסק בכ"מ שאין ברירה559קושית הר"ן (נדרים מה, ב). ועיין במה שכתב הגהמ"ח לעיל מדה יב (אות לא-לב); מדה יג (אות מז-מט).?
1
ב׳כי לפ"ז יצא שהמחלוקת של רבנן ור"א בן יעקב בעיקרה היא אם אנו זקוקים בזה לברירה, כי גם בזה אנו זקוקים להחקירה במהות הזמן, כנ"ל. ומזה מסתעף הספק אם אפשרית בעלות החלטית לזמן ידוע ואם כן אפשרית אז אין אנחנו זקוקים כלל לברירה בשני שותפים שכ"א משמש בזמן ידוע, כי מתי אנו זקוקים לברירה כשאנו צריכים לברר בין שני דברים הסותרים זה את זה, אבל בנדון זה אין כל סתירה בדבר, אלא כל אחד בזמן המוגבל לו הוא הבעלים על השדה באופן החלטי, אבל אם אנו תופסים שאי אפשרית בעלות החלטית על זמן מוגבל, אז אף אחד מהשותפין איננו בעלים באופן החלטי, ואנו צריכים להגיד כדברי הר"ן, שלכ"א יש לו רק מחצית הגוף וכשהוא משתמש הוא משתמש גם בחלק הגוף של השני בתור קנין פירות שיש לו בחלקו של השני והקונמות מפקיעה את הקנין פירות וממילא אסור560וכל זה תלוי בחקירה הידועה אם שותפות היא כולו לזה וכולו לזה או חציו לזה וחציו לזה, עיין היטב בר"ן שם בשתי הדרכים ובמה שהאריך הגהמ"ח במדות הנ"ל (יב-יג), ולהלן (אות מד). ונראה שאין הכוונה שיש לו חצי ממש, שאל"כ לכאורה היה מועיל ההקדש עכ"פ בחצי מהשדה, וההקדש בגוף היה מפקיע את הקנין פירות וכדלעיל, וכל שכן לגבי הזמן שהקנין פירות שייך לו, וצריך לומר שהגדר להגהמ"ח הוא שכישנה סיבת בעלות על הכל אלא שהיא מוגבלת לזמן אנו רואים 'בפועל' כאילו לכל אחד ישנו רק חצי, ודו"ק. ועיין להלן (אות מד) שם פתח הגהמ"ח בסברתו שבכאן (וא"כ בהכרח ששותפות היא רק חצי לזה) וממשיך את דבריו להסברא שבשותפות כולו לזה וכולו לזה, וראה שם בהערות שאין סתירה בין הדברים..
2
ג׳ואעפ"י שכאמור הרמב"ם סובר ג"כ שהזמן הוא עצם פשוט בלתי ניתן להתחלק, וממילא אין ציור של בעלות החלטית באופן זמני ובכ"ז פסק כראב"י? משום כנ"ל, שבד"א שהזמן כשהוא לעצמו הוא המגביל, לא כן בנ"ד שההשתמשות היא המגבילה אעפ"י שההשתמשות מתחלפת עפ"י זמנים ידועים.
3
ד׳וכמו שאין אנו זקוקים לברירה בנכסי לך ואחריך לפלוני, אעפ"י שגם שם בלתי מבורר כמה זמן יהא הנכסים ברשות הראשון וכמה זמן ברשות השני, ה"נ אין אנו זקוקים בזה לברירה, אם כי לכתחילה בשעה שקנו את השדה לא ידוע מתי ישתמש האחד ומתי ישתמש השני561עיין ר"ן נדרים (שם), שכתב בדרך השניה, דחלוקת שותפין באופן דזה נכנס לתוך שלו היא כדין אחריך, ומה דנקטו לשון ברירה הוא משום שאין הזמן ידוע (ואף דבאחריך ג"כ אין הזמן המסויים ידוע, אבל הוא חד זימנא, משא"כ בחלוקה דזה נכנס וכו' שאין הזמן ידוע). ואמנם סבירא ליה להר"ן התם דתליא בברירה אלא דבאופן זה לכו"ע הוי ברירה..
4
ה׳וכמובן שזה לא דמי לאומר הרי זה גיטך "שעה אחת קודם למיתתי", שאנו זקוקים בזה לברירה כפי המבואר בגיטין (כח, א), כי שם השעה היא הפועלת את החלות של הדבר, חלות הגט, משא"כ בנידון דידן שאין הזמן משמש בתור הפועל של החלות, אלא שזהו אופן החלוקה שלזמן זה יהיה הדבר של ראובן ולזמן האחר לשמעון, ממש כמו בנכסי לך ואחריך לפלוני כנ"ל562בר"ן שם כתב כנ"ל דהיינו טעמא דאמרינן בעלמא דאין ברירה לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק וכו' וכן נמי אם בא חכם למזרח ערובי למזרח למערב ערובי למערב לא מהני משום דבשעת קניית העירוב לא היה מתברר כלל איזה מהן יקנה ולפיכך כיון דבכל חד מהנך עירובי איכא למימר שמא לא יקנה כלל, אף על פי שלאחר מכן יתברר הדבר אין ברירה, וכן נמי גבי האחים שחלקו כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה וכל כיוצא בזה אין ברירה, אבל הכא עקרו של דבר מתברר משעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכן, לפי שאף משעה ראשונה אין אנו מסופקים שלא יזכה כל אחד מהם בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקים גם כן שמא אפילו ירצה לזכות פלוני לא יזכה בה שהרי משעה ראשונה אנו יודעים שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה, הלכך כיון שעקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכן שלא נתבררה מתחלה אינו אלא מיעוטא דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה בה, כל כהאי גוונא יש ברירה, שאין המיעוט המסופק מתחילתו ומתברר לאחר מכאן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו, ומש"ה נהי דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה פסקינן הכא כר' אליעזר בן יעקב דבכי הא יש ברירה, ורבנן פליגי עליה דכיון דמכ"מ אתה צריך לומר שהוברר הדבר עכשיו שבשעה פלונית היתה קנויה לו לגמרי שלא היה מתברר זה מתחלה אפילו בכי האי גוונא אין ברירה, ונמצא שאין לכל א' בחלקו של חבירו אלא קנין שעבוד שקונמות מפקיעין אותו, כך נראה לי, עכ"ל הר"ן.
ואמנם דרכו זו של הר"ן היא להצד שכל אחד זוכה בכל השדה בחלוקה לזמנים, ואילו דעת הגהמ"ח השתא שלכל אחד יש בעלות רק על חצי מהשדה, ועל כן הוצרך לתירוצו שבכה"ג שה'זמן' אינו סיבת הדבר אלא אופן של חלוקה ליכא חסרון של ברירה..
ואמנם דרכו זו של הר"ן היא להצד שכל אחד זוכה בכל השדה בחלוקה לזמנים, ואילו דעת הגהמ"ח השתא שלכל אחד יש בעלות רק על חצי מהשדה, ועל כן הוצרך לתירוצו שבכה"ג שה'זמן' אינו סיבת הדבר אלא אופן של חלוקה ליכא חסרון של ברירה..
5