המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 47
א׳כפי שהנחנו במדת "מציאות ודין"579מידה יא אות א. אין דין שלא יהא קשור לאיזו מציאות, או מציאות בטבע, או מציאות של פעולה ומחשבה. ועלינו להוסיף במדה זו, מדת הזמן, שהקשר הזה בין המציאות ובין הדין, קשור במסגרת הזמן. כלומר שלעולם אי אפשר שאיזו פעולה שבהוה תהוה דין על העבר, כי גם על זה נאמר מה שעבר עבר ואין להשיב580ראה לשון הפסיקתא על הפסוק בקהלת (ו, י) "מה שהיה כבר נקרא שמו" וכו', כל מה שהיה כבר נעשה ואין להשיב. וע"ע מדרש אסתר "ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב". ויעויין בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קלב) שהקשה מאי טעמא אמרינן דנפק"מ לגירסא דינקותא הלא "העבר עבר ואין להשיב", עיין שם מה שתירץ. וראה מה שצויין לעיל (אות א) מהפלא יועץ "העבר אין והעתיד עדיין"..
1
ב׳ואת היסוד המושכל הראשון הזה אנו מוצאים בגמרא זבחים (כט, א) "תנו רבנן, אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי? אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל"? ואנו רואים שהוא מוציא פסוק מפורש לגמרי מפשוטו581כן כתב הרשב"ם בפירושו עה"ת (ויקרא יט, ז) "חכמים עקרוהו מפשוטו ופרשוהו במחשב" וכו', וראה תורה שלמה (על התרגומים (פט"ז אות ג) שאין זה בכלל "דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (ראה יבמות כד, א), עיין שם. רק על יסוד המושכל הראשון הזה שאיך אפשר "שלאחר שהוכשר יחזור ויפסל". כלומר מאחרי שההרצאה זהו כבר ענין של העבר כי תיכף אחרי הזריקה באה ההרצאה, אי אפשר שהפעולה של האכילה שנעשית ביום השלישי תשלול את ההרצאה שזהו כבר ענין של העבר.
2
ג׳ואמנם שם אנו מוצאים גם מה שהשיב על זה רבי עקיבא "הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכיון שראו סתרו, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שהוכשר יחזור ויפסל".
3
ד׳אך באמת גם מזה אין כל כל סתירה לעצם ההנחה היסודית הנ"ל, כי בזב וזבה כבר חקרנו במק"א במהות הסתירה, אם זהו מפני שלכתחילה הועמדה עליהם טומאה עולמית, והשבעה נקיים משמשים בתור דבר המטהר, וממילא כשרואים בתוך הז' חסר הדבר המטהר, והם טמאים לעולם מצד הראיות הראשונות, שזאת אומרת, שאפילו אם יראו לעולם המה טמאים תמיד רק מצד הראיות הראשונות, או שזהו מפני הצירוף, כלומר, שכמו שמצטרפת הראיה השניה בזב או הראיה השלישית בזבה אם הראיות היו במשך הזמן שעדיין לא נגמרה הטומאה של הראיות הראשונות, ככה מצטרפת הראיה הרביעית להראיות הקודמות מאחרי שזו היתה בתוך הזמן, בתוך השבעה נקיים, שעדיין נמשכה הטומאות הראשונות582וביתר ביאור במש"כ הגהמ"ח בספרו (המצויין לקמיה), זה לשונו: גם בהגדר דשבעה נקיים יש לחקור וכו' אם הוא דבר המטהר, כלומר דאמנם בזב שראה שתי פעמים או בזבה שראתה שלש פעמים הטילה עליהם התורה טומאה עולמית, ורק זה שעוברים עליהם אח"כ שבעה ימים נקיים הוי סבה לטהר אותם מטומאתם, או דהוא דבר המטמא, כלומר דאמנם מהראיות הראשונות לא נתהוה עליהם רק טומאה זמנית של שבעה ימים ורק דכשרואים במשך הזמן הזה מצטרפת הראיה הרביעית בזבה או השלישית בזב להראיות הראשונות, ואם על שלש ראיות אמרה תורה שצריכה לשבת שבעה נקיים על ארבע ראיות לא כ"ש..
4
ה׳ועי' בספרנו דרך הקודש שמעתתא ג' פרק (כ') שביארנו שבזה חולקים הרמב"ם והטור583בחשבון ימי נדה וזבה, דלהרמב"ם (הל' איסו"ב פרק ו הלכה ד-ה) 'ימי נדה' הם הימים שבהם קובעת וסת בין ראתה בין לא ראתה וי"א יום שאחריהם הם ימי זיבה בין ראתה ובין שלא ראתה, וכך הולכים הימים ימי נדה וימי זבה עד שתקבע וסת אחרת. אבל הראשונים כולם פליגי על זה וסברי דאין ימי נדה מתחילים עד שתשב ז' נקיים ורק אח"כ מתחילים ימי נדה, וכן פסק הטור (יו"ד סי' קפג, ועיי"ש בבית יוסף שהביא שי' הרמב"ם הנ"ל).
והראשונים והאחרונים תמהו טובא על הרמב"ם מהא דנדה (לז, ב) שאין ימי נדתה ראויין לזיבה, ופרש"י שם דלעולם אין ספירת ימי נקיים פוגעין בימי נדה, דהא לא חיילי ימי נדה עד שתשב שבעה נקיים, ולא משכחת ימי ספירה בימי נדה ולא ימי נדה בימי ספירה, עכ"ד. ואילו להרמב"ם משכחת לה טובא ימי ספירה בימי נדה (אם פסקה זיבתה או סתרה באמצע ימי נדה דסופרת ז' נקיים), וכן ימי נדה בימי ספירה (אם פסקה או סתרה באמצע י"א יום דמונה ז' נקיים, ובתוכם פוגעים בה ימי נדה). שמקור המחלוקת הוא בגמרא גופא עי"ש584זה לשון הגהמ"ח שם: ועתה מובן דגם מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים בהחשבון של ימי זבה ונדה תלויה בחקירתנו, דאם נתפוס כהצד הראשון, הנה אם גם תראה ותסתור לעולם רק טומאה ישנה יש בזה היינו הטומאה מהשלש ראיות הראשונות, והראיות האחרונות הן פועלות רק בשלילה שלא תסולק הטומאה ממנה, אבל אם נימא כהצד השני הרי כל ראיה וראיה אח"כ מביאות לידי טומאות חדשות.
והרמב"ם סובר כהצד השני וא"כ כמו שאם תראה ביום י"א וי"ב לא נעשית זבה משום דאין מצטרפת הראיה השלישית להראיות הראשונות, ה"נ גם כשתראה בימי השבעה נקיים אחרי שכבר הן בימי הנדה אין מצטרפת הראיה הרביעית להשלש הראיות הראשונות.
אכן הרמב"ן ושאר הראשונים סוברים כהצד הראשון, א"כ הרי הטומאה נמשכת משלש הראיות הראשונות שהיא בימי זיבתה, ואם כי הראיות הסותרות הם בימי נדתה לא איכפת לן דהא כאמור אינן פועלות רק בשלילה.
ועיי"ש שהוסיף לפלפל דכל המימרא דימי נדה כימי לידה הוא אליבא דר"א הסובר דגם 'כשאינו גורם - סותר' (ראה בעית רבא נדה לז, א בקושי מהו שיסתור בזיבה), ושם פלפל דר"א בהכרח סבירא ליה כהצד הראשון, אבל הרמב"ם שלא פסק כן גם אינו סובר הדרשה הנ"ל., ועכ"פ איך שנימא בזה אין מזה סתירה על ההנחה שהיא מעין מושכל ראשון הנ"ל.
והראשונים והאחרונים תמהו טובא על הרמב"ם מהא דנדה (לז, ב) שאין ימי נדתה ראויין לזיבה, ופרש"י שם דלעולם אין ספירת ימי נקיים פוגעין בימי נדה, דהא לא חיילי ימי נדה עד שתשב שבעה נקיים, ולא משכחת ימי ספירה בימי נדה ולא ימי נדה בימי ספירה, עכ"ד. ואילו להרמב"ם משכחת לה טובא ימי ספירה בימי נדה (אם פסקה זיבתה או סתרה באמצע ימי נדה דסופרת ז' נקיים), וכן ימי נדה בימי ספירה (אם פסקה או סתרה באמצע י"א יום דמונה ז' נקיים, ובתוכם פוגעים בה ימי נדה). שמקור המחלוקת הוא בגמרא גופא עי"ש584זה לשון הגהמ"ח שם: ועתה מובן דגם מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים בהחשבון של ימי זבה ונדה תלויה בחקירתנו, דאם נתפוס כהצד הראשון, הנה אם גם תראה ותסתור לעולם רק טומאה ישנה יש בזה היינו הטומאה מהשלש ראיות הראשונות, והראיות האחרונות הן פועלות רק בשלילה שלא תסולק הטומאה ממנה, אבל אם נימא כהצד השני הרי כל ראיה וראיה אח"כ מביאות לידי טומאות חדשות.
והרמב"ם סובר כהצד השני וא"כ כמו שאם תראה ביום י"א וי"ב לא נעשית זבה משום דאין מצטרפת הראיה השלישית להראיות הראשונות, ה"נ גם כשתראה בימי השבעה נקיים אחרי שכבר הן בימי הנדה אין מצטרפת הראיה הרביעית להשלש הראיות הראשונות.
אכן הרמב"ן ושאר הראשונים סוברים כהצד הראשון, א"כ הרי הטומאה נמשכת משלש הראיות הראשונות שהיא בימי זיבתה, ואם כי הראיות הסותרות הם בימי נדתה לא איכפת לן דהא כאמור אינן פועלות רק בשלילה.
ועיי"ש שהוסיף לפלפל דכל המימרא דימי נדה כימי לידה הוא אליבא דר"א הסובר דגם 'כשאינו גורם - סותר' (ראה בעית רבא נדה לז, א בקושי מהו שיסתור בזיבה), ושם פלפל דר"א בהכרח סבירא ליה כהצד הראשון, אבל הרמב"ם שלא פסק כן גם אינו סובר הדרשה הנ"ל., ועכ"פ איך שנימא בזה אין מזה סתירה על ההנחה שהיא מעין מושכל ראשון הנ"ל.
5