המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 48
א׳אכן עיין בתוס' שם585ד"ה וכיון, ועיין שם בספרו של הגהמ"ח שגם קושית תוס' על רש"י תלויה בחקירה הנ"ל, ורש"י סבירא ליה כהצד השני (אם כי גם הוא חולק על הרמב"ם וכנ"ל) והתוס' ס"ל כהצד הראשון. שהראיה היא לרבנן, דסברו דלמפרע המה טמאים, שז"א, שאפילו אם כבר טבלו ביום השביעי וראו לפני הערב שמש שג"כ טמאים, ששם לא שייכת לא ההגדרה הראשונה שזהו מפני שחסר דבר המטהר במקוה, ולא ההגדרה השניה שזהו הצירוף כיון שעדיין נמשכת הטומאה הקודמת, מאחרי שכבר נטהרו במקוה והטומאה הקודמת כבר נתבטלה, ואם בכל זאת סותרים גם בכי האי גוונא, שמע מינה לכאורה שגם ההנחה היסודית הזו איננה כללית ויש גם יוצאים מן הכלל בזה586אף דהתוס' ס"ל כהצד הראשון, מ"מ ממה שהעמידו דבריהם לאחר טהרה במקוה, הבין הגהמ"ח דלכאורה מבואר כאן כנגד הכלל דאי אפשר לפעול אלמפרע.?
1
ב׳אכן גם בזב וזבה, וגם בנותר שהוכשר יחזור ויפסל לר' עקיבא אין אנו מוצאים רק ציור שהמציאות של עכשיו מסלקת את הדין של העבר אבל לא שיתהוה דין חדש, למשל בזב וזבה מביאה הראיה של עכשיו רק לסתירה, לסתור את הטהרה שכבר נתהוה, וממילא נמשכה עדיין הטומאה, וכן "אם ביום האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" לר' עקיבא שאפשר לפרש שגם באוכל ביום השלישי נסתרת ההרצאה שהוקבעה מקודם וממילא נאמר על זה "לא ירצה", אבל ס"ס אנו מוצאים את זה רק בסתירה ולא בבנין587והביאור בזה הוא, כי באמת אי אפשר לפעול בעתיד על זמן העבר משום שהעבר אין וכנ"ל, אלא שיש ואנו תופסים את החלות החלה בעבר לא כשינוי שקרה בעבר במציאות שהיתה שם - דבר שלא ניתן לשינוי, אלא כמציאות מתמשכת בפני עצמה שתחילתה בזמן העבר והיא חלה גם כהיום, ואפשר כביכול 'לאחוז בזנבה' בזמן ההווה ולעקור על ידי כך את המציאות שחלה - למפרע, וברור אם כן שכל זה שייך רק כאשר אנו דנים על 'סתירה' ולא כאשר מדברי על יצירת דבר חדש אותו אי אפשר להחיל למפרע.
ובעיקר הדבר ראה מנחת אברהם (זבחים לב, א) בשם הגרי"ז דדינא דיחזור ויופסל הוא דין 'סתירה', בין בזב וזבה ובין בפיגול, ולגבי זיבה אין הכוונה דע"י הראיה אמרינן דלא הוי טהרה כלל, אלא שהטהרה שהחלה - נסתרה. ומוכח כן מהא דמבואר במגילה (ח, א) דזב וזבה שסותרים יום שביעי לאחר טבילה הוא רק לגבי משכב ומושב ולא לגבי כלי חרס בהיסט, ומבואר שהוא דין 'סתירה', דאם היה גילוי למפרע דלא היה טהרה כלל לא היה מקום לחלק. וע"ע חי' ר' אריה ליב מאלין (ח"ב סי' יג); נתיבות הקדש (זבחים שם) בשם הגרי"ז., כלומר, רק שהמציאות העכשוית עוקרת וסותרת את הדין של העבר, אבל לא שזו תשנה ותוליד דין חדש588ראה קובץ הערות (סי' יט סק"ב) שהעיר מה טעם לא דמתה הגמ' את הדין של חכם עוקר הנדר מעיקרו, ועוד הקשה מהא דבאו עדים בסוף היום שנעשה ר"ח למפרע.
והנה דינא דחכם עוקר הנדר, אם כי הוא למפרע, מ"מ הנדון רק מכאן ולהבא, שאנו דנים מכאן להבא כאילו נעקר למפרע, ראה בקובץ הערות שם ואכמ"ל. והא דקידוש החודש, נראה שהענין הוא שאנו תופסים את היום כ'מציאות זמן אחת' ולא כנחלקת לזמנים רבים, וכיון שנתקדש חלק מהיום פועל על כל אותו היום ומקדשו כמציאות אחת..
ובעיקר הדבר ראה מנחת אברהם (זבחים לב, א) בשם הגרי"ז דדינא דיחזור ויופסל הוא דין 'סתירה', בין בזב וזבה ובין בפיגול, ולגבי זיבה אין הכוונה דע"י הראיה אמרינן דלא הוי טהרה כלל, אלא שהטהרה שהחלה - נסתרה. ומוכח כן מהא דמבואר במגילה (ח, א) דזב וזבה שסותרים יום שביעי לאחר טבילה הוא רק לגבי משכב ומושב ולא לגבי כלי חרס בהיסט, ומבואר שהוא דין 'סתירה', דאם היה גילוי למפרע דלא היה טהרה כלל לא היה מקום לחלק. וע"ע חי' ר' אריה ליב מאלין (ח"ב סי' יג); נתיבות הקדש (זבחים שם) בשם הגרי"ז., כלומר, רק שהמציאות העכשוית עוקרת וסותרת את הדין של העבר, אבל לא שזו תשנה ותוליד דין חדש588ראה קובץ הערות (סי' יט סק"ב) שהעיר מה טעם לא דמתה הגמ' את הדין של חכם עוקר הנדר מעיקרו, ועוד הקשה מהא דבאו עדים בסוף היום שנעשה ר"ח למפרע.
והנה דינא דחכם עוקר הנדר, אם כי הוא למפרע, מ"מ הנדון רק מכאן ולהבא, שאנו דנים מכאן להבא כאילו נעקר למפרע, ראה בקובץ הערות שם ואכמ"ל. והא דקידוש החודש, נראה שהענין הוא שאנו תופסים את היום כ'מציאות זמן אחת' ולא כנחלקת לזמנים רבים, וכיון שנתקדש חלק מהיום פועל על כל אותו היום ומקדשו כמציאות אחת..
2
ג׳וזהו מעין ציור של "חוזר וניעור" שגם כן המציאות היא של עכשיו הדין מתהוה על למפרע, וזהו ג"כ מפני שעצם האיסור היה מקודם, ואם כי ההיתר שנתרבה עליו בטל את האיסור וע"י האיסור שנתרבה שוב נתבטל הביטול והאיסור קיים כמו שהיה589לכאורה אינו דומה לחוזר וניעור, דבאמת עצם האיסור היה קיים כפי שמבאר הגהמ"ח באריכות במדת 'מציאות ודין' (מדה יא אות פה) וכן במדת 'בעצם ובפועל' (מדה יד אות ד, וראה שם בהערות אות א), וכמו שממשיך כאן הגהמ"ח שמציאות האיסור היתה בפועל אלא שלא פעלה דין (או שלא היה לה 'פועל יוצא'), ובאמת לא פעלה הסרת הביטול שום דין אלמפרע, משא"כ הכא שהסרת המונע פעלה דינים למפרע..
3