המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 49
א׳ויש הבדל בין מציאות של מעשה ובין מציאות של מחשבה, כי כאמור590לעיל (אות מז)., לפעמים גם המחשבה נחשבת למציאות שממנה מתהוה הדין, אבל נוסיף בזה כי זה כלל גדול, שאין המחשבה מתחשבת עם הזמנים, ועל כן אפשר למחשבה העכשוית לבטל לפעמים את מחשבת העבר מלמפרע ואפשר לפעמים למחשבה על דבר העתיד שהדין יתהווה ע"י זה כבר בהוה.
1
ב׳ציורים לזה שהמחשבה היא מבטלת את מחשבת העבר, הם הכלל של "אתי דבור ומבטל דבור" כמבואר בקדושין (נט, א-ב), ועד כאן לא נחלק ר"ל שם לאמר "לא אתי דבור ומבטל דבור" אלא כדמפרש שם טעמא "שאני נתינת מעות ליד האשה דכי מעשה דמי, לא אתי דבור ומבטל מעשה"591בפשוטו נראית כוונת הגהמ"ח שהמחשבה והדיבור באופן כללי אינם מתחשבים עם הזמנים, ויש להעיר כי הלא לעיל (אות מז) העמיד הגהמ"ח כלל שהסיבה שאי אפשר להשפיע מהעתיד על העבר, הוא משום "מה שעבר - עבר, ואת הנעשה אין להשיב", ולפי זה הגהמ"ח מחדש כאן לכאורה, שכלפי דברים הנעשים במחשבה או בדיבור אין לנו את חלקו הראשון של הכלל, ובמחשבה ודיבור אף שכבר עבר - יש להשיב. אך לכאורה הסברא בדין זה דאתי דיבור ומבטל דיבור נוגע דוקא לחלקו השני של הכלל, והוא, את הנעשה אין להשיב, וכל שהדבר הוא בגדר דיבור ומחשבה בעלמא - אותו יש להשיב. וזהו גופא הטעם מדוע דין זה קיים רק כאשר לא חל הגט, דאם חל הגט הרי הענין כבר נעשה, וכיון שנעשה - אין להשיב. ואילו לדברי הגהמ"ח כאן הא דל"א כן כשחל הגט הוא משום שאז כבר הוא מעשה, ומעשה אין להשיב. ועיין מש"כ הגהמ"ח לקמן (אות סז-סח).
אכן ממש"כ הגהמ"ח לקמיה וראה בהערות נראה שגם הגהמ"ח סבירא ליה שהחילוק הוא כנ"ל בין דבר שכבר נעשה לדבר שטרם נעשה, ומה שהדיבור והמחשבה אינם מתחשבים עם הזמנים, היינו הדיבור השני - הסותר, שיש בכחו לפעול גם בעבר. אלא שלאור ההגדרות שנתנו כאן, אין זה ענין מסויים לדיבור ומחשבה ש'מתעלמים' כביכול מהזמן, אלא למציאות הנפעלת מדיבור ומחשבה שאינם פועלים (עדיין) מציאות גמורה ונשלמת, ולכן אפשר לעקור אותם למפרע, ובאמת כאשר כבר פעלו והשלימו מציאות שלימה, שוב אי אפשר לעקור אותה למפרע, ודו"ק..
אכן ממש"כ הגהמ"ח לקמיה וראה בהערות נראה שגם הגהמ"ח סבירא ליה שהחילוק הוא כנ"ל בין דבר שכבר נעשה לדבר שטרם נעשה, ומה שהדיבור והמחשבה אינם מתחשבים עם הזמנים, היינו הדיבור השני - הסותר, שיש בכחו לפעול גם בעבר. אלא שלאור ההגדרות שנתנו כאן, אין זה ענין מסויים לדיבור ומחשבה ש'מתעלמים' כביכול מהזמן, אלא למציאות הנפעלת מדיבור ומחשבה שאינם פועלים (עדיין) מציאות גמורה ונשלמת, ולכן אפשר לעקור אותם למפרע, ובאמת כאשר כבר פעלו והשלימו מציאות שלימה, שוב אי אפשר לעקור אותה למפרע, ודו"ק..
2
ג׳ומובן שאינו דומה מה שאנו אומרים שם "מעשה מוציא מיד מעשה" להא דאמרינן שדבור מבטל דבור, כי שם במעשה אין המעשה השני בסתירה להמעשה הראשון אלא בתור הוספה - למשל בטומאה בכלים שהטומאה ירדה עליהם מקודם ע"י מה שהחליקם ואח"כ כשהתחיל לשוף בהם "ביטל מהם תורת גמר מלאכה" (לשון רש"י שם), אבל ס"ס עצם המעשה השני איננו בסתירה נגדית להמעשה הראשון592לפשוטם של דברים יש להעיר כי אם אמנם בדוגמא שהביא רש"י ניתן לומר שזוהי רק הוספה, אבל הריטב"א הביא דה"ה גם בתיקן העור לישיבה וחזר ושייפו לשום מנעל דמעשה מוציא מיד מעשה, ורש"י עצמו נקט דוגמא דומה בסוכה (יד, א) בתיקן לדרגש או לודבקי וחזר ועיבדו לרצועות סנדלים, שודאי הוא שהמעשה השני הוא סתירה למעשה הראשון. וגם בדוגמת רש"י בקידושין לכאורה כן הוא, דהא מריש שלא נתכוין לשבץ בו נעשה 'כלי' גמור והמחשבה השניה אינה רק הוספה של שיבוץ אלא סתירה ושבירה של הכלי, ועל ידי מחשבתו הוא נמצא קודם לגמר הכלי. ואולם כוונת הגהמ"ח תתבאר לקמיה, וכפי שיובא להלן בהערות..
3
ד׳ולא כן בדבור שמבטל דבור שהדבר השני הוא בסתירה גמורה להדבור הראשון, אך הדבור ההוי מבטל מעיקרו את הדבור של העבר.
4
ה׳וזהו ההבדל בין אשה שנתקדשה ונתגרשה אחרי כן, ובין המקדש אשה לאחר שלשים יום וחזרה בתוך שלשים שעל זה אמרינן "אתי דבור ומבטל דבור", כי באופן הראשון חלות הקידושין לחוד וחלות הגרושין לחוד, והגרושין רק מפסיקים את המשכת הקידושין, אבל לא מבטלים את הקידושין, לא כן באתי דבור ומבטל דבור, שהמכוון הוא בטול הדבר למפרע כנ"ל593ובזה מתבארת כוונת הגהמ"ח לעיל, מדוע 'מעשה' מאוחר אינו נחשב כסתירה למעשה הפוך קודם ואילו 'דיבור' מאוחר נחשב כסותר את הדיבור הקודם, והוא לפי מה שהתבאר לעיל כי כלפי מה שנעשה כבר, אין המעשה השני מהווה סתירה אלא שינוי, עד עתה היה כך, ולאחר מכן אחרת, וכדוגמת אשה שהתקדשה והתגרשה דוגמה אותה מביא הגהמ"ח כאן, שאין הגירושין סתירה למצב הקידושין הקודם אלא שינוי מצב, משום שהמדובר הוא בשתי נקודות זמן שונות, משא"כ ב"אתי דיבור ומבטל דיבור" שאנו מדברים על אותה נקודת זמן, והדיבור השני בא לעקור או לשנות את הדיבור הראשון. ואכן שם שני הדיבורים סותרים זה את זה..
5
ו׳ואם בזה ב"אתי דבור ומבטל דבור" עוד אפשר להגיד שאין בזה בטול המחשבה למפרע, אלא שמתחילתה לא חלתה עדיין, כי החלות היתה צריכה להיות אחר שלשים, והיא חזרה לפני זה, אכן אנו מוצאים עוד ציור יותר בולט לזה594והוא דוגמת החילוק שנכתב לעיל. ואמנם גם מש"כ הגהמ"ח כאן יש לתלות בחילוק זה וכדלקמיה., כשמבטל את הגט לפני הנתינה, שלדעת הרמב"ם בפ' ו' מהלכות גירושין (הלכה כא) מועיל הבטול שלא יוכל לגרש כבר בו, כמו שמשמע מפשטות הגמרא בקדושין (כט, ב) שקאמר "נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט לא בטליה", ומשמע דאם ביטל בפירוש את הגט דכן מתבטל לעולם. ועי' בספרי "דרכי הקנינים" חלק א' שמעתתא ה' (פ"א), שזהו מפני שמבטל את המחשבה של לשמה, ועל שאלתו של הר"ן מ"ש מס"ת שכותבה לשמה שבודאי לא יכול אחרי שכבר נכתבה לבטלה, תירצנו משום דכיון דקי"ל דעידי מסירה כרתי, הנה לפני המסירה לא הוקבע עדיין שם גט, אבל ס"ס כאן אין זה כבר גדר של חזרה לפני הזמן, אלא גדר של ביטול המחשבה למפרע595אמנם גם בזה יש לפרש כנ"ל, כי מחשבת לשמה דגיטין לא 'הוקבעה' עד שעת הנתינה, ואי אפשר לומר עליה מה שעבר - עבר, כי המצב כעת עדיין בבחינת 'לא עבר', משא"כ לשמה דס"ת שנקבע מיד.
ובעיקר התירוץ ראה בתוס' (גיטין לב, ב ד"ה ורב ששת) שדן בזה אם ביטול גט דמי לספר תורה שאם כתב ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל, או דיש לומר שכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה, ויש להוסיף ולציין מה דאיתא בתשובות חכמי פרובינציה (גיטין סי' ס) זה לשונו: וא"ת היאך יבא דבור ויבטל מעשה דהיינו כתיבת הגט וחתימתו, אשיב לך דכשאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום דבורא הוא, ועובדא דילן הכי הוה, וגם אם יכתוב בעצמו הגט לשמה לא חשבינן למעשה לפי שכתיבת הגט וחתימתו לא מהני לה מידי להתגרש ועד דמטי גט לידה לאו מעשה הוא, וזה יוציא לנו מדאמרי' בקידושין (נט, ב) דכיון דכי לא מטי גיטא לידא לא מגרשא דבור ודבור הוא, דאפי' לריש לקיש דחשיב נתינת מעות למעשה אע"פ שנתנו על תנאי לפי שאפשר שלא יחזרו בהם ונמצא דמהניא לה נתינת מעות, אבל נתינת גט ליד השליח לא חשיב למעשה משום דלא מהני לה מידי עד שיגיע גט לידה, עיי"ש בכל המשא ומתן..
ובעיקר התירוץ ראה בתוס' (גיטין לב, ב ד"ה ורב ששת) שדן בזה אם ביטול גט דמי לספר תורה שאם כתב ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל, או דיש לומר שכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה, ויש להוסיף ולציין מה דאיתא בתשובות חכמי פרובינציה (גיטין סי' ס) זה לשונו: וא"ת היאך יבא דבור ויבטל מעשה דהיינו כתיבת הגט וחתימתו, אשיב לך דכשאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום דבורא הוא, ועובדא דילן הכי הוה, וגם אם יכתוב בעצמו הגט לשמה לא חשבינן למעשה לפי שכתיבת הגט וחתימתו לא מהני לה מידי להתגרש ועד דמטי גט לידה לאו מעשה הוא, וזה יוציא לנו מדאמרי' בקידושין (נט, ב) דכיון דכי לא מטי גיטא לידא לא מגרשא דבור ודבור הוא, דאפי' לריש לקיש דחשיב נתינת מעות למעשה אע"פ שנתנו על תנאי לפי שאפשר שלא יחזרו בהם ונמצא דמהניא לה נתינת מעות, אבל נתינת גט ליד השליח לא חשיב למעשה משום דלא מהני לה מידי עד שיגיע גט לידה, עיי"ש בכל המשא ומתן..
6