המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן נ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 59
א׳והרשב"א בחידושיו למס' נדרים (לו, ב) על הבעיא שמה ב"תורם משלו על של חברו מי בעי דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו", מקשה "והא שליחות לא מדין דניחא ליה הוא, אלא גזה"כ הוא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע שהרי האומר לחברו צא ותרום, והלך ומצא תרום, למ"ד אין חזקה שליח עושה שליחותו אינו תרום, דלמא איניש אחריני שמע ואזל ותרם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שיתקן כריו? דתורם משלו על של חבירו שאני, הלא בעינן שליח לדעתו, אלא בתורם משל בעל הכרי. אבל בתורם משלו על של בעל הכרי, שהרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחות ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו או לא זכות הוא לא".
1
ב׳ודבריו ברור מללו דבכ"מ דבעינן דעת ממש, לא מועילה זכיה, וזהו ההבדל בין תורם משל חברו על של חברו ובין תורם משלו על של חברו - משום דבהראשון הדעת של הבעלים פועלת באופן חיובי, אבל השני אין הדעת פועלת רק באופן שלילי, שלילת ההקפדה, והזכות מועילה רק במקום שדי בשלילה לבד, בשלילת ההקפדה641נראה כוונת הגהמ"ח כהחילוק שהוזכר באחרונים לבאר שיטת הרשב"א, שחלוק דין התרומה עצמה שצריכה דעת בעלים לתיקון הכרי דסגי לזה רק ניחותא דבעלים, וזה לשון העונג יום טוב (סי' קז, ועיין שם בסימנים הבאים באריכות בענינים אלו): מבואר מדבריו (של הרשב"א הנ"ל) דגבי כרי לא בעינן שליחות ממש ולא בעינן אלא שיהא ניחא ליה, דכיון דלא בעינן לדעתו לא בעינן נמי שליחות כלל בכרי. וטעמא דמילתא נ"ל דאף דגבי כרי נמי בעינן ניחותא דבעלים דאי לא ניחא להו לבעלים לא מהני, מ"מ לא דמי הא דבעינן דעת בעל הכרי להא דבעינן דעת בעל התרומה, דבתרומה בעינן דעת בעלים היינו דלא נתנה תורה רשות להטיל שם תרומה על הפירות רק לבעלים לחודייהו, אבל איש אחר אינו יכול להטיל שם תרומה, משא"כ בכרי לא איכפת לן שיהא משל תורם רק שלא יהא הבעלים מעכבים דבעל כרחייהו דבעלים אין אדם יכול לתקן, להכי כשניחא להו לבעלים א"צ שיהא התורם שלוחו של בעל הכרי ואין בזה לתא דשליחות כלל. אבל על עצמה של תרומה בעינן שהבעלים דוקא יעשו תרומה או אחרים בשליחותם להכי אמרינן גבי תרומה מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ולענין הכרי סגי בניחותא דבעלים לחוד ומהני בתורם משלו עש"ח אי זכות הוא לו. עכ"ל. וע"ע בדרך זו באחיעזר (ח"ב סי' לח סק"י).
ובעיקר שיטת הרשב"א, ידועים דברי הקצוה"ח (סי' רמג סק"ח) לבאר דבריו דחלוק 'זכין לאדם' מ'זכין מאדם', והאחרונים דנו בדבריו טובא, צויינו דבריהם בהערות לעיל (אות נז). וע"ע מעיל שמואל (מסכת ערלה, בענין שליחות בתרומה)..
ובעיקר שיטת הרשב"א, ידועים דברי הקצוה"ח (סי' רמג סק"ח) לבאר דבריו דחלוק 'זכין לאדם' מ'זכין מאדם', והאחרונים דנו בדבריו טובא, צויינו דבריהם בהערות לעיל (אות נז). וע"ע מעיל שמואל (מסכת ערלה, בענין שליחות בתרומה)..
2
ג׳אכן התה"ד חולק על זה וכתב (בס' קפח) שאפשר למשרתת להפריש חלה משל בעה"ב במקום שמתקלקלת העיסה, וזכות היא לבעה"ב, ואע"פ שמהגמ' בב"מ הנ"ל משמע דבעינן בזה דוקא שליחות ממש? מחלק התה"ד, משום דשם בשעת ההפרשה אין מבוררת הזכות שבדבר, ורק אנו באים בזה מטעם אגלאי מלתא למפרע, שאמר אח"כ כלך אצל יפות ונמצאו יפות וזה לא שייך במקום דבעינן דעת, אבל אם הזכות שבדבר ברור בשעת ההפרשה ואנן סהדי בדבר זהו גופא הוה כמו דעת ממש.
3
ד׳והנה באמת קשה להבין טעמא דהרשב"א שאין בתרומה המושג של זכיה מצד דבעינן דעת, הא בכל הקנינים צריכים דעת, ואפ"ה אנו אומרים זכיה מטעם שליחות כמו שאומר התה"ד דהאנן סהדי משוי ליה כאילו יש דעת ממש, ומ"ש כאן642ויש מקום לפלפל דבקנין דעלמא הבעלים הוא המקנה, והקונה סגי ליה בניחותא, ויהיה תלוי בנדון האחרונים מי הוא העיקר בכל הוצאת חפץ מרשות לרשות, ובזכיה בהפקר דמהני ג"כ זכין הוא משום דיש בזה גם מיגו דזכי לנפשיה וא"כ הזוכה יש לו כח בעלים. ונמצא דהקונה סגי ליה בניחותא והמקנה יש לו כח בעלים, ועל כן לא שייך בתרומה זכין, דהתם בעינן כח בעלים וזה לא שייך ע"י ניחותא, דאנן סהדי משוי רק ניחותא ולא כח בעלים.?
4
ה׳ונראה שהרשב"א מחלק בין רצון ובין דעת, שבכל הקנינים אנו צריכים לרצון, ובתרומה אנו צריכים לדעת, ואם כי הזכות משמשת לנו כמו שאומר התה"ד בתור אנן סהדי דניחא ליה, זה מועיל רק במקום שהדבר תלוי ב"ניחא ליה", שפירוש הדבר רצון, אבל במקום שאנו צריכים לדעת בעלים לא מועיל האנן סהדי שלנו במקום שס"ס דעת בעלים אין כאן643ואף שלקמיה כתב הגהמ"ח דפשיטא שבקנינים לא יהני להקנות דבר של הפקר טרם זכה בו (הגם דמהני זכין גם בהפקר), לא דמי כלל, כי לקנות אין צורך בבעלות, אדרבה, מי שאינו בעלים הוא שיש לו את כח הקנין בחפץ והוא הבעל דבר לענין זה, משא"כ כדי להקנות אי אפשר לו להקנות חפץ אם אין לו בעלות עליו (וכשקונה להשני חפץ של הפקר הוא מכחו של הקונה ולא מכחו של המקנה, ודו"ק). וזהו שדן הגהמ"ח גבי תרומה, שאף שיש להבעלים כח להחיל תרומה, מכל מקום לא סגי בזה ברצון לחלות אלא בדעת בעלים..
5
ו׳וההבדל הוא בזה, שרצון הוא על חלות הדבר, ודעת הוא, לדעת את המעשה שהוא עושה והחלות כבר באה ממילא עפ"י דין התורה644מתוך דברי הגהמ"ח ניתן היה להבין, שבמקום שבעינן דעת, החלות היא ממילא ועפ"י דין התורה, ולפי"ז אי אפשר שיצטרכו גם דעת וגם רצון, דבמקום שבעינן דעת והיה דעת - החלות באה ממילא ועל כרחו. וזה אינו, דודאי כל קנין בעי גם דעת וגם רצון, ותליוהו וזבין אי לאו דאגב אונס גמר ומקני ליכא קנין משום דליכא רצון, וגם פשיטא דבלי דעת אין קנין.
אכן נראה לפרש החילוק לפי מדת 'פועל פעולה ופועל יוצא', הרצון קאי על הפועל יוצא, על כך שהאדם רוצה ומעונין בתוצאה, וזוהי כוונת הגהמ"ח דהרצון הוא על החלות, משא"כ הדעת, היא נצרכת לפעולה דוקא ולא לפועל יוצא, כלומר, להגדיר את הפעולה שנעשית בדעת, והפועל יוצא נעשה ממילא (אם אכן נעשה בדעת). ולפי"ז בודאי שייתכנו דברים אשר יצטרכו בהם גם דעת וגם רצון. ורק מבחינת הדעת הוא שתחול החלות ממילא עפ"י דין תורה, אמנם שפיר אפשר שדין התורה הוא שתצטרך החלות גם רצון, ובלי רצון לא יהני מה שנעשה בדעת, ודו"ק.
ואכן לגבי תרומה, דעת הגהמ"ח דסגי בדעת ואין צריך ברצון, וע"כ יש מקום לדון אם מהני גם בהפקר, אף ששם אין רצון. ואמנם גם התם בודאי דבעינן שלא יהיה רצון הפכי, ודו"ק..
אכן נראה לפרש החילוק לפי מדת 'פועל פעולה ופועל יוצא', הרצון קאי על הפועל יוצא, על כך שהאדם רוצה ומעונין בתוצאה, וזוהי כוונת הגהמ"ח דהרצון הוא על החלות, משא"כ הדעת, היא נצרכת לפעולה דוקא ולא לפועל יוצא, כלומר, להגדיר את הפעולה שנעשית בדעת, והפועל יוצא נעשה ממילא (אם אכן נעשה בדעת). ולפי"ז בודאי שייתכנו דברים אשר יצטרכו בהם גם דעת וגם רצון. ורק מבחינת הדעת הוא שתחול החלות ממילא עפ"י דין תורה, אמנם שפיר אפשר שדין התורה הוא שתצטרך החלות גם רצון, ובלי רצון לא יהני מה שנעשה בדעת, ודו"ק.
ואכן לגבי תרומה, דעת הגהמ"ח דסגי בדעת ואין צריך ברצון, וע"כ יש מקום לדון אם מהני גם בהפקר, אף ששם אין רצון. ואמנם גם התם בודאי דבעינן שלא יהיה רצון הפכי, ודו"ק..
6