המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ס״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 61

א׳ויוצא מזה, שיש שלשה מושגים, רצון דעת וכוונה. הראשון רצון, הוא על חלות הדבר, והשנים האחרונים, דעת וכוונה הם בהמעשה⁶⁵²וכפי שהתבאר לעיל, הרצון, הוא על הפועל יוצא והוא המכונה 'חלות', והדעת והכוונה הם ביחס להפעולה - ה'מעשה', ולקמיה מחלק הגהמ"ח בין כוונה לדעת, ואח"כ בין כוונה ורצון., וההבדל בין דעת ובין כוונה אנו מוצאים בירושלמי תרומות (פרק א ה"א) על הא דאמרינן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, חרש שוטה וקטן, ופריך "ויוכיח מעשה שלהם על מחשבתם כדתנן תמן - וכו' - משום דכת' ונחשב לכם תרומתכם, את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו" - כלומר, ההבדל בין כוונה ובין דעת, כי הדעת צריכה להיות לפני המעשה, שידע שהוא עושה את המעשה, וכוונה הוא בשעת מעשה, שמכוון למה שהוא עושה⁶⁵³עומק החילוק בין 'כוונה' ל'דעת' נראה, כי החילוק אינו - כפי שמורה שטחיות לשון המחבר - ב'זמן המחשבה' כלומר אם לפני הפעולה או בשעת הפעולה, דפשיטא שהן הכוונה והן הדעת נעשות ונצרכות בזמן הפעולה, רק ההבדל ביניהם הוא שהכוונה מגדירה את מטרת הפעולה והיא עונה על השאלה "לשם מה אתה פועל כך", ואילו הדעת היא ידיעת והבנת הפעולה, והיא עונה על השאלה "מה אתה פועל כעת", וענין זה קרוי אצל הגהמ"ח המחשבה שלפני הפעולה. והנה אף שברור שאי ידיעת המטרה כוללת בתוכה את אי הבנת הפעולה וכן להיפך, מכל מקום אלו שתי תובנות שונות, והנפק"מ ביניהם רבות. אחת מהן נוגעת לנידון האם ניתן להפריד בין עושה הפעולה למגדיר אותה, שבזה חלוק דין כוונה שמצינו בו דין גדול עומד על גביו, כי באותם הענינים אין צורך בהבנת הפעולה רק בהגדרתה, וכגון בכתיבת ס"ת לשמה, אין צריך שהכתיבה תיעשה בדעת, אך צריך שיהיה לזה גדר 'כתיבת ספר קדושה' ולא 'כתיבה בעלמא'. ולכן לו יצוייר שייכתב ספר תורה לשמה בלי דעת נמי היה כשר, אלא שאי אפשר ל'לשמה' בלי דעת, אך אין צורך דוקא בדעת של בעל הפעולה ומהני גדול עומד על גבי הקטן כדי להגדיר את הפעולה שהיא כתיבת ספר תורה ולא כתיבה בעלמא, משא"כ במקום שצריך דעת, הדעת הנצרכת היא של מי שהחלות נפעלת עבורו, וכשחסרה לו הבנת הפעולה לא תועיל לכך הבנתו של אדם אחר. ודו"ק..

ב׳וכבר הבאנו במק"א⁶⁵⁴ראה דרכי הקנינים (שמעתתא ה פרק ב), בהרחבה ושם בשיטת הרשב"א., כי גדול עומד על גביו מועיל רק בפעולות שצריכים בזה רק כוונה, כמו שחיטה וכתיבת הגט, אבל בדברים שצריכים רצון ממש כמו קידושין גיטין קנינים וכדומה לא מועיל.

ג׳ועלינו להוסיף, שגם במקום שדרושה דעת כמו בתרומה ג"כ לא מועיל גדול עומד על גביו⁶⁵⁵ראה תוס' חולין (יג, א ד"ה ותיבעי, בסוגריים, לגירסת מהרש"א אך מהרש"ל מחק זה) שדן בזה מאי טעמא לא יהני גדול עומד על גביו, וקודם לזה ציין לירושלמי הנ"ל, וע"ע בחת"ס (חולין קו, א) דזה גופא כוונת הירושלמי לבאר מ"ט לא מהני גדול עע"ג בתרומה. וע"ע קרן אורה זבחים (ב, א) אם לדמות קדשים לתרומה לענין גדול עומד על גביו, ולדברי הגהמ"ח יש לעיין בזה דאפשר דקדשים הוא רק ענין כוונה ולא ענין דעת. וראה חזון איש (זבחים סי' כ(ב) ס"ק יא) לחלק מטעם אחר בין תרומה לקדשים., מפני שכאמור, הכוונה באה מתוך המעשה, אבל לא כן דעת שצריכה להיות קודם המעשה⁶⁵⁶אף שלשון הגהמ"ח מורה לכאורה על חילוק שבין קנינים לתרומה, שבקנינים לא מהני גדול עע"ג מחסרון הרצון, ובתרומה לא מהני מחסרון הדעת, נראה כי באמת אין הבדל ביניהם וחסרון ה'רצון' בקנינים כוונתו הוא לחסרון הדעת, וכן ביאר להדיא בשערי יושר (שער ז פרק ו) זה לשונו: והנה בכל הקנאה דעלמא ודאי לא מהני מה שיהיה גדול עומד על גבו, דכל היכא דבעינן שייעשה הענין ע"י בן דעת שמבין עניניו מה לקרב ומה לרחק, לא יועיל בזה שמלמדו אחרים, דבעינן שיהיה בר שכל להבין אם שוה לפניו דבר זה ולא יפסיד מזכותו, אשר כל זה לא יתוסף לו בגדול עומד על גבו, עכ"ל. הרי להדיא דגם בקנינים החסרון הוא - חסרון דעת. וע"ע בחי' הגר"ש שקופ לגיטין (מהדו"ח סי' יא) דמצד הסברא פשיטא שלא יהני גדול עע"ג בתרומה, דתרומה היא ענין הקנאה ומה יהני מה שילמדו אותו לחשוב מחשבה כיון שאין לו דעת, אלא שהקשה מדברי הירושלמי בסוגיין, ובסו"ד נקט נמי לשון 'רצון' לבאר חסרון של 'דעת', ודו"ק. ועיי"ש בהמשך דבריו מה שביאר בגדרי תרומה ודין גדול עע"ג.
זאת ועוד, כי לכאורה אם מצד רצון לבד עסקינן הרי אפשר שלקטן אין חסרון ב'רצון' וגם הוא אומר כן להדיא, אלא שאנו שופטים שחסר ברצון כיון שחסר בדעת. וביותר דאם נימא שכל החסרון הוא רק ברצון א"כ בודאי שהיה מהני על זה אנן סהדי שאילו היה יודע היה רוצה, ומאי טעמא לא יהני לפעול בממון עבור קטן למכור או להקדיש (והא דיש סוברים דזכין לקטן, הוא דוקא בזכיה דאז ה'דעת' הנצרכת היא של ה'מזכה' אם מטעם שליחות אם מטעם זכיה, ואכמ"ל). אבל כאמור החסרון הוא ב'דעת' של הפעולה וקטן אינו במעשה קנין כיון שאינו בר דעת, ועל זה לא מהני אנן סהדי וכדלעיל..

ד׳ואמנם במקום שדרושה רק כוונה לחוד, שם לא יצוייר לא שליחות ולא תנאי כאשר כבר הארכנו בכמה מקומות⁶⁵⁷ראה שם, וכן לעיל (אות נב) עיין שם מה שצויין., מפני שהכוונה קשורה בהפעולה ואי אפשר להפריד בזה בין הדבקים ולומר שהשליח עושה את הפעולה עפ"י כוונת המשלח, לא יצוייר בזה תנאי, ולהגיד שאם נתבטל התנאי חסרה בזה הכוונה, כי כמו שאי אפשר לבטל את הפעולה ככה אי אפשר לבטל את הכוונה הקבועה בהפעולה⁶⁵⁸וכלשונו של הגהמ"ח בדרכי הקנינים (שם): "כי מצינו שני גדרים: א. דברים שיש בהם פעולה ומחשבה. ב. דברים שאין נחוץ רק כונה בפעולה, דבהראשונים שהמחשבה היא אחת מגורמי התוצאות, כלומר, דחלות הדבר מסתעפת מהפעולה והרצון יחד - בזה שייך גם שליחות דהשליח עושה הפעולה ע"י רצונו של המשלח, ושייך גם תנאי, דנהי דהפעולה כבר נעשית ואיננה נדרשת עוד לכחו, אך הוא מגביל את רצונו, שבידו הוא. אבל בהדברים השייכים לגדר הב', אין בהם לא שליחות, דאיזה שייכות יש בפעולת השליח להמשלח, וגם תנאי אינו מועיל דהא הפעולה בכונה, זאת אומרת שידע מהמעשה, ובזה הרי כבר נעשית ו'מה שעבר אין להשיב', והדברים עתיקים"..

ה׳ובזה דומה המושג דעת להמושג רצון, שגם בדברים המתהוים מפעולה ודעת כמו תרומה יש בזה גם שליחות, כמו שאנו אומרים "אתם גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", כלומר, שהשליח עושה את ההפרשה עפ"י דעת המשלח ולא כמו פעולה וכוונה שכאמור, שזה בלתי ניתן להתחלק - וגם שייך בזה תנאי, כמו שאנחנו אומרים הרי זו תרומה אם ירדו גשמים היום.

ו׳אבל בזה יבדל המושג דעת מהמושג רצון, שברצון אנו יכולים לבוא מצד זכין לאדם בתור אנן סהדי שניחא ליה, אבל לא בדבר שדרוש לדעת כנ"ל.