המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ס״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 63
א׳ועי' בכ"מ שם665על הרמב"ם הל' תרומות (פ"ד ה"ג), ליישב הקושיה (שציין לה הגהמ"ח לעיל אות נה ואות נח), כיצד פסק הרמב"ם דמהני הסכמת בעה"ב למפרע לתורם שלא ברשות, הא קיי"ל כרבא דייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, ובגמ' בבא מציעא מוקמינן להא ברייתא דלא מהני הסכמת בעה"ב אלא באופן דשוויה שליח. שאומר שיש בזה שתי סוגיות חלוקות, ואעפ"י שבב"מ אמרינן להדיא שדוקא כששויה שליח, ולאו דוקא לאביי, אלא אפילו לרבא כן כנ"ל, אך מהגמ' קידושין (נב, ב) משמע להדיא, שאפילו בלא שויה שליח ג"כ תרומתו תרומה והוא סמך על הגמ' קידושין הנ"ל.
1
ב׳ונראה לומר666בכס"מ הנ"ל כתב דהטעם דלסוגית קידושין לא בעינן שליח הוא משום שהתרומה עומדת לכך או משום שהוי מצוה, והגהמ"ח מוסיף טעם חדש. שהסוגיות חלוקות בהחקירה העתיקה שחקרו האחרונים במהות איסור טבל667ראה: אתוון דאורייתא (כלל ב), שדן בתחילה שהוא מח' רש"י ותוס' ביבמות (פו, א); עונג יו"ט (סי' קיד וסי' לג בהערה ב), ולדעתו גם קודם שנקבע לתרו"מ אף שאין איסור יש 'שם טבל'; שו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' א); צפנת פענח (מאכלות אסורות פ"א ה"י), ועיי"ש (וכן בהל' תרומות יא, ב) דתלוי היאך נעשה טבל אם ע"י קביעות או ע"י שהופרש ממנו. וע"ע שו"ת צ"פ (נ"י, סי' נד) ומכתבי תורה מכתב רטז; שערי יושר (שער ה פרק ו); קבא דקשייתא (קושיא ב). ועיין באחרונים הנ"ל בהא דאסור טבל לכהן אף להצד דאיסורו הוא מחמת התרומה דפתיך ביה. ויש לציין בזה מש"כ בקובץ הערות (סי' לח סק"י) דהא דטבל אסור לכהן הוא משום דלא הותר לכהן אלא אכילת תרומה שיש בזה עבודה ובטבל ליכא עדיין עבודה., אם כל האיסור הוא מפני ד"פתיכא ביה תרומה", או שזהו איסור עצמי ככל האיסורין - ומזה מסתעפת ג"כ חקירה במהות הפרשת תרומה אם זהו רק ענין של הבדלה שע"י ההפרשה הוא מבדיל בין החולין ובין התרומה שבפירות, וגם הקדושה של התרומה, וגם הקנין הממוני שיש בזה - קנין השבט, הנה לא ההפרשה עושה זאת, אלא שזה נמשך מאותו הרגע שחל על זה שם טבל, או שההפרשה פועלת את כל הדין של תרומה שכאמור יש בזה גם משום קדושה וגם משום קנין ממוני, שכמובן שהא בהא תליא668הגהמ"ח כרך את ב' הנדונים כחדא, דאם נימא דטבל הוא תרומה המעורבת בחולין הוא בין לענין ממון השבט ובין לענין קדושת תרומה, וכן ביאר להדיא בספרו שם לבאר מח' הר"ן והרא"ש בנדרים מ"ט תרומה הוי דבר האסור ולא דבר הנדור (וכיו"ב כתב גם בעונג יו"ט הנ"ל).
אכן מסברא היה ניתן להפריד בין הדבקים בשני הענינים, וכבר רמז לזה באתוון דאורייתא גופא, עיי"ש בתחילת דבריו שהביא כן בשם אחד מתלמידיו לדמות מח' הר"ן והרא"ש הנ"ל וכתב מתחילה לחלק בין האיסור לבין הקדושה, ובהמשך דבריו הוסיף עוד דאפילו איסור תרומה י"ל דאין בה קודם הפרשה ואעפ"כ מקרי דבר הנדור דמעולם לא היה היתר, ועיין גם בדבריו בספרו לקח טוב (כלל ז).
וראה אחיעזר (ח"א סי' כא סק"ו) שנראה מדבריו שתפס דמסברא לענין הממון הוי ממון השבט משעה שנעשה טבל ואעפ"כ קדושת תרומה ליכא עד ההפרשה, ועל זה איכא קרא דלא מחייב חומש עד שעת הפרשה. וע"ע באתוון דאורייתא שם, שגם התוס' מודים דמציאות טבל היא תרומה המעורבת בחולין, ואעפ"כ איסור טבל הוא איסור עצמי, ולפי"ז אין הכרח כלל לתלות ענין התיקון הא בהא, ועיין נמי בספר יהגה האריה (פסחים לג, א) דבחקירה זו יהיה תלוי אם אפשר להפריש תרומת חמץ בפסח (קו' רע"א בפסחים שם דאיסו"ה לאו דידיה), שאם קודם ההפרשה כבר הוי ממון הכהן אינו אלא מברר, משא"כ אם רק בהפרשה הוא מזכה לכהנים, וע"ע שו"ת ארץ צבי (סי' נט); הר צבי (תרו"מ סי' לז) באריכות. וע"ע לקמן (אות סה) בענין הגונב טבלו של חבירו ומש"כ שם הגהמ"ח..
אכן מסברא היה ניתן להפריד בין הדבקים בשני הענינים, וכבר רמז לזה באתוון דאורייתא גופא, עיי"ש בתחילת דבריו שהביא כן בשם אחד מתלמידיו לדמות מח' הר"ן והרא"ש הנ"ל וכתב מתחילה לחלק בין האיסור לבין הקדושה, ובהמשך דבריו הוסיף עוד דאפילו איסור תרומה י"ל דאין בה קודם הפרשה ואעפ"כ מקרי דבר הנדור דמעולם לא היה היתר, ועיין גם בדבריו בספרו לקח טוב (כלל ז).
וראה אחיעזר (ח"א סי' כא סק"ו) שנראה מדבריו שתפס דמסברא לענין הממון הוי ממון השבט משעה שנעשה טבל ואעפ"כ קדושת תרומה ליכא עד ההפרשה, ועל זה איכא קרא דלא מחייב חומש עד שעת הפרשה. וע"ע באתוון דאורייתא שם, שגם התוס' מודים דמציאות טבל היא תרומה המעורבת בחולין, ואעפ"כ איסור טבל הוא איסור עצמי, ולפי"ז אין הכרח כלל לתלות ענין התיקון הא בהא, ועיין נמי בספר יהגה האריה (פסחים לג, א) דבחקירה זו יהיה תלוי אם אפשר להפריש תרומת חמץ בפסח (קו' רע"א בפסחים שם דאיסו"ה לאו דידיה), שאם קודם ההפרשה כבר הוי ממון הכהן אינו אלא מברר, משא"כ אם רק בהפרשה הוא מזכה לכהנים, וע"ע שו"ת ארץ צבי (סי' נט); הר צבי (תרו"מ סי' לז) באריכות. וע"ע לקמן (אות סה) בענין הגונב טבלו של חבירו ומש"כ שם הגהמ"ח..
2
ג׳וכבר הארכנו בזה בספרנו דרכי משה, דרך הקודש, (חלק א שמעתתא ז פרק יא) והבאנו שיש בזה מחלוקת בסוגיות הגמרא גופא - וכי הרמב"ם סובר בזה כהצד הראשון והבאנו שם הרבה ראיות לכך669ראה שם (פרק יב-יד)..
3
ד׳וממילא מובן היטב מה שהרמב"ם בחר את סוגית הגמ' דקדושין הנ"ל, ודחה את הסוגיא דב"מ הנ"ל, דהנה זה ודאי שאם נתפוס שההפרשה פועלת את הקדושה והקנין ממוני שיש בתרומה הנה זהו רק ענין של הבעלים לבד כמו כל ההקנאות והקדשות, ואם אחרים עושים את זה אפשר להם לעשות את זה רק על היסוד של שליחות. אבל אם אנו תופסים שיש בזה רק מעשי הבדלה לבד - הנה כמו שאין אנו דרושים לשחיטת חולין לשליחות מפני שאין בזה כלל ענין של בעלות, אלא ענין של פעולה לבד שלא יהיה בהבהמה איסור של אבר מן החי ונבלה, ככה ג"כ בזה, ולא דמי להקדש ולקנינים שפועלים דברים חיוביים חדשים. משא"כ בזה, שהדברים החיוביים שיש בהתרומה אלה ישנם מקודם וההפרשה פעלה רק בשלילה להסיר את האיסור מן הטבל כנ"ל אלא שרק גזה"כ הוא שאי אפשר לתרום את שאינו שלו מפני שמא הבעלים מקפידים, ואם הם היו עושים את ההפרשה היו מפרישים באופן אחר, אז ממילא אם רק יש לנו ידיעה שאינו מקפיד על זה, גם תרומתו של אחר תרומה.
4
ה׳ובכן סובר הרמב"ם, שסוגית הגמרא בב"מ קאי לאלה שסוברים שאיסור טבל הוא איסור עצמי והפרשת תרומה פועלת את הקדושה להתרומה כנ"ל, אבל סוגית הגמרא בקידושין היא לפי דעתו של הרמב"ם במהות טבל ותרומה. ולפ"ז לא מיבעיא לרבא אלא אפילו לאביי ג"כ תרומתו תרומה כשאמר לו כלך אצל יפות, ולא דמי ליאוש שלא מדעת שלא הוי יאוש, מפני שס"ס היאוש פועל דבר חדש, שיצא הדבר מהבעלות של בעל אבידה למוצא אבידה - מה שאין כן בזה שההפרשה לא פעלה בחיוב בנוגע להקדושה והקנין שבזה, ורק הבדילה בין הקודש ובין החול670יש להעיר שאף שדעת הגהמ"ח לעיל (אות נא) שעכ"פ לדעת רבא יאוש אינו דבר חיובי אלא דבר שלילי - סילוק הבעלות, וכן כתב במקומות רבים נוספים (ראה לעיל מדה יב אות יד ואות מ, ועוד מקומות), עם כל זה, כבר כתב הגהמ"ח שב' מיני שלילה ישנם: א. העדר. ב. שלילת המציאות. והיאוש, אם כי מסלק את הבעלות מכל מקום אינו העדר בעלמא אלא שולל את מציאות הבעלות, ראה מש"כ הגהמ"ח במדת שלילה והעדר (מדה יג אות נג) לבאר מח' אביי ורבא לפי זה ומדוע אינו תלוי בברירה, וכלשונו שם: "שאף שכבר ביארנו במקום אחר שהפקר זהו מושג חיובי ויאוש הוא רק מושג שלילי, כלומר שלילת ההקפדה של הבעלים, אבל סוף סוף היאוש צריך לחדש דבר שלא היה מקודם, כי ע"י היאוש תופקע הבעלות של הבעלים ויזכה בה המוצא, ובזה היא המחלוקת וכו'. כלומר שמש"כ כאן הגהמ"ח שהיאוש מחדש את זכיית המוצא אין הכוונה שהיאוש עצמו פועל את הקנין אלא שהיאוש פועל חידוש מציאות זו בחפץ, משא"כ בתרומה, הרי שלהבנת הגהמ"ח אין התרומה מתחדשת כלל, לא הקנין לא האיסור ולא הקדושה, וכל עשיית התרומה אינה אלא בירור החלקים, ובכח הבעלים רק למנוע בירור זה, אבל עצם המציאות לא נעשית על ידו אלא ממילא.
ואמנם עיין לעיל בהערות בדומה לזה, אך שם הובא לחלק בין 'תיקון הכרי' שזה נעשה באמת בלא כח בעלים לבין 'אשויי תרומה' שלזה צריך כח בעלים ושליחות. והגהמ"ח לא אזיל בדרך זו..
ואמנם עיין לעיל בהערות בדומה לזה, אך שם הובא לחלק בין 'תיקון הכרי' שזה נעשה באמת בלא כח בעלים לבין 'אשויי תרומה' שלזה צריך כח בעלים ושליחות. והגהמ"ח לא אזיל בדרך זו..
5