המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ס״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 64
א׳ובאמת הרמב"ם בעצמו מדגיש את זה וכותב שמה (הלכה ב) "והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים", ולמה הוסיף את השלש מלות האחרונות, והאם למשל, עלינו להוסיף את זה כשאנו מדברים לענין אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו או לענין אין אדם מקנה דבר שאינו שלו? אם לא כנ"ל.
1
ב׳ואחרי כן (בהלכה ג) הנ"ל מנמק בעצמו את הטעם "שאם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה" שהוא משום "שהרי אינו מקפיד".
2
ג׳ואם כי בקידושין (מא, ב) אנו רוצים ללמוד שליחות בכל התורה מתרומה זהו מפני שהמכוון ב"אתם גם אתם לרבות שלוחכם", שגם ע"י השליח מקיימים את המצוה של ההפרשה כמו שמקיימים אם הפרישו בעצמם, ובנוגע להמצוה בודאי שבעינן שליחות ממש, כמו שביארנו במק"א (עי' ד"מ דהק"ד ח"ב שמעתתא יג פ"ו) שמושג שליחות בא או במקום שהשליח פועל מכחו של המשלח או שהוא פועל בעד המשלח - וע"כ למשל במילה אף לאלה הסוברים שבעינן בזה שליחות הנה אם מל אחר לא קיים המצוה, מפני שהמצוה היא בעד המשלח, אבל הילד שפיר נקרא מהול מפני שזה איננו בעד המשלח אלא בהבן הנימול גופא, וככה ג"כ בתרומה שעל המצוה שייך המושג שליחות, אבל על עצם סילוק האיסור של טבל וקביעת הקדושה של תרומה על זה לא שייך לגמרי המושג שליחות, דהא איננו בעד המשלח דוקא אלא זהו דין לכל העולם - אלא שאם היינו אומרים שההפרשה היא הפועלת את הקדושה והקנין היינו צריכים לשליחות מצד שזהו היה מכחו של המשלח, אבל כיון שלדעת הרמב"ם אינו כך כנ"ל הנה לגמרי נופל בזה המושג שליחות - ובכן לענין כלך אצל יפות המדובר הוא על הדין תרומה ולא על המצוה671כבר צויין לעיל שהגהמ"ח שם סובר שתרומה היא דבר שצריך כח בעלות לא רק בשביל המצוה אלא לעצם ההפרשה, ועיין שם, שעיקר השליחות בתרומה היא לא בעד המשלח אלא מכח המשלח, ועיין שם (בפרק ז) שהביא דברי הר"ן (פסחים ז, ב) המחלק בין מילה לתרומה לענין נוסח הברכה, דבמילה אפשר ע"י אחר, משא"כ בתרומה שנאמר מה אתם לדעתכם וכו' בעינן לכח הבעלים גם להפרשה ונחשב שאינו יכול להפטר ממנה אלא ע"י עצמו (ואמנם לדברי הגהמ"ח לעיל ובהוספה דלקמיה (ובאות סה), כיון שהחלות גופא נעשית על ידי מחשבתו, א"כ באמת אי אפשר לו להפטר אלא ע"י עצמו, אך משמעות דבריו כעת, לפי מהלך זה דאזלינן בתר סוגיא דקידושין, שהבעלים רק מעכב בהפרשת תרומה ואינו פועל כלום אף לא בקריאת השם), והגהמ"ח כבר הקשה מכאן על עצמו (לעיל מדה טו אות ח) וכתב דאיה"נ להלכה מברכים ב'על' משום דבאמת לא בעינן בזה כמותו.
מכל מקום לעיקר הדברים אכתי יקשה דמיון הגהמ"ח למילה, דהא לדבריו שם החילוק הוא בין המצוה של מילה המוטלת באמת על האב בלבד, וזהו ציווי התורה שכל אב ימול את בנו, לבין עצם פעולת המילה והסרת הערלה שאינה תלויה בקיום המצוה, וע"כ בעינן שליחות למצוה (ומהני שליחות) לבין עצם המילה המתקיימת גם בלא מצוה. אבל בתרומה, לא מבעיא למה שכתב שם, שאין ההפרשה והמצוה בעד המשלח אלא מכח המשלח, אך גם לו יהא שנקבל את שיטתו כאן שגם לעצם ההפרשה אין צריך שליחות ודמי בזה לגמרי למילה, מכל מקום מהיכי תיתי שתהיה המצוה עצמה מוטלת דוקא על הבעלים, הלא לשיטת הגהמ"ח לא מצינו אלא עיכוב הבעלים וזכותם לקבוע כיצד תהיה התרומה, וא"כ מסברא נראה שאף אם יעשו הבעלים שליח להפריש תרומה לא תחשב המצוה על שמם, וכן מסברא אם שלח אדם לשחוט בהמה שאין המצוה נקראת על שמו כיון שאין צורך לשחיטה שתיעשה דוקא על ידי אדם מסויים - ולא נעשית המצוה בעד המשלח, וכן אם שלח אדם את חבירו לעשות חסד וכל כיוצא בזה שלא נעשית המצוה בעד המשלח, ולא דמי לשחיטת פסח שמצות השחיטה של הקרבן מוטלת עליו דוקא, והוא עושה המצוה בעד המשלח, משא"כ בכל המצוות הנ"ל אין המצוה נעשית בעד המשלח.
וצריך לומר לדעת הגהמ"ח, שכיון שסוף כל סוף נתנה התורה זכות לבעלים למנוע הפרשת תרומה מאחרים, נחשב שמעשה המצוה מוטל עליו ועל ידי שליחות תתייחס המצוה אליו.
וע"ע קונטרסי השעורים (בבא מציעא שיעור טז אות ז) שדן גם הוא בדומה למש"כ כאן הגהמ"ח בענין הצורך בשליחות בהפרשת תרומה (אלא שהוא אזיל שם שאין הסוגיות חלוקות), ודן שם לאידך גיסא אם אמרינן בכה"ג מצוה בו יותר מבשלוחו או ניחא ליה לאיניש דתעבד מצוה בממוניה, ודו"ק..
מכל מקום לעיקר הדברים אכתי יקשה דמיון הגהמ"ח למילה, דהא לדבריו שם החילוק הוא בין המצוה של מילה המוטלת באמת על האב בלבד, וזהו ציווי התורה שכל אב ימול את בנו, לבין עצם פעולת המילה והסרת הערלה שאינה תלויה בקיום המצוה, וע"כ בעינן שליחות למצוה (ומהני שליחות) לבין עצם המילה המתקיימת גם בלא מצוה. אבל בתרומה, לא מבעיא למה שכתב שם, שאין ההפרשה והמצוה בעד המשלח אלא מכח המשלח, אך גם לו יהא שנקבל את שיטתו כאן שגם לעצם ההפרשה אין צריך שליחות ודמי בזה לגמרי למילה, מכל מקום מהיכי תיתי שתהיה המצוה עצמה מוטלת דוקא על הבעלים, הלא לשיטת הגהמ"ח לא מצינו אלא עיכוב הבעלים וזכותם לקבוע כיצד תהיה התרומה, וא"כ מסברא נראה שאף אם יעשו הבעלים שליח להפריש תרומה לא תחשב המצוה על שמם, וכן מסברא אם שלח אדם לשחוט בהמה שאין המצוה נקראת על שמו כיון שאין צורך לשחיטה שתיעשה דוקא על ידי אדם מסויים - ולא נעשית המצוה בעד המשלח, וכן אם שלח אדם את חבירו לעשות חסד וכל כיוצא בזה שלא נעשית המצוה בעד המשלח, ולא דמי לשחיטת פסח שמצות השחיטה של הקרבן מוטלת עליו דוקא, והוא עושה המצוה בעד המשלח, משא"כ בכל המצוות הנ"ל אין המצוה נעשית בעד המשלח.
וצריך לומר לדעת הגהמ"ח, שכיון שסוף כל סוף נתנה התורה זכות לבעלים למנוע הפרשת תרומה מאחרים, נחשב שמעשה המצוה מוטל עליו ועל ידי שליחות תתייחס המצוה אליו.
וע"ע קונטרסי השעורים (בבא מציעא שיעור טז אות ז) שדן גם הוא בדומה למש"כ כאן הגהמ"ח בענין הצורך בשליחות בהפרשת תרומה (אלא שהוא אזיל שם שאין הסוגיות חלוקות), ודן שם לאידך גיסא אם אמרינן בכה"ג מצוה בו יותר מבשלוחו או ניחא ליה לאיניש דתעבד מצוה בממוניה, ודו"ק..
3
ד׳ויטעם עוד ביותר, דהא מ"אתם גם אתם" אנו למדים ג"כ מה אתם בני ברית וכו', וכפי שאמרנו מקודם נראה בהירושלמי672תרומות (פ"א ה"א), וכוונתו למה שהביא לעיל מהנתיה"מ (סי' קפב סק"ב)., שגם אם תרם ע"י עכו"ם והוא אמן על ידו ג"כ התרומה תרומה, אלא שהמיעוט הוא בנוגע להמצוה, ה"נ ג"כ במה שנוגע לעצם השליחות כנ"ל, דאנו צריכים לדעת בעלים, וכיון שהמשלח אמר מקודם שמה שיפריש הקטן תהא תרומה אז הלא ג"כ אין חסרון מצד זה כמובן.
4