המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ע׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 70
א׳והנה כל דברינו הם על היסוד שגדול עומד על גביו מועיל רק מפני שע"י זה בא גם הקטן לכוונה, ובשביל כך במקום שבעינן מחשבה ממש - לא מועיל גדול עומד ע"ג691סברא זו דע"י הגדול עומד על גביו יש מחשבה גם לקטן, כן הוא ברוב הראשונים, ראה: רש"י (גיטין כג, א) דהגדול אומר לו לכתוב לשמה; תוס' (גיטין שם ובחולין יב, ב); רמב"ן חולין (לא, א) דעל ידי אימת הגדול יש לו כוונה, ועיין נמי בדבריו (יבמות קד, א) שהק' היאך מהני דעת שוטה ע"י גדול עע"ג דלחליצה לא מהני, ותירץ דלענין לשמה סגי בדעת כל דהו, הרי להדיא דהדעת הפועל היא דעת הקטן; רשב"א (גיטין שם וחולין יב, א בשם בעלי התוס'), ובתשובה (ח"א סי' כו; תקצג) דע"י עמידת הגדול החש"ו מכוונים (וראה להלן מהרשב"א בחולין בשם רבינו יונה); ר"ן (גיטין יא, ב מדה"ר) וחילק לפי זה בין כתיבת גט לשחיטה.
1
ב׳אכן מצינו שיטה אחרת לגמרי להרשב"א ז"ל בחולין (יב, א) - שכתב שם, ורבינו הרב תירץ, דכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידת בן דעת ע"ג כוונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מועילה ולא מורידה במקום שצריך כוונה, הלכך חליצה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח לא מהניא בעמידת ב"ד ע"ג, והיינו טעמא דשוטה שחלץ חליצתו פסולה, וטעמא דשחיטה דלא מהניא גדול עומד ע"ג לרבנן דבעי כוונה בשחיטה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאם שחט בהמת חברו שלא בידיעתו כשירה, אעפ"י שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו.
2
ג׳והדברים הם בניגוד גמור לשיטת התוס' ושאר הראשונים שם, שדווקא בשחיטה וחליצה היה מועיל גדול עומד ע"ג, וכל הפסול בקטן בחליצה הוא מטעם גזה"כ ד"איש" כתוב בפרשה, כמבואר בתוס' חולין שם (יב, ב ד"ה מאן)692התוס' לא כתבו כן כתירוץ, אלא אדרבה הקשו מכאן דהא גם גבי גט בעינן דוקא 'איש', אלא שכתבו לחלק דבגט מוכחא מלתא טפי דעביד לדעת הגדול, ובעיקר הסברא לחלק בין חליצה לגט, עיין נמי בתוס' יבמות (שם) חילוק אחר והוא שבחליצה יש ריבוי דברים ואין לו דעת על זה. וכבר הובאה לעיל סברת הרמב"ן שלחליצה בעינן כונה גמורה שאין לקטן גם ע"י גדול עע"ג. וראה לעיל (אות סט) מה שצויין מדברי הריטב"א..
3
ד׳והמחלוקת בין התוס' ובין הרשב"א היא בהטעם שמועיל גדול עומד ע"ג אם זהו מפני שע"י הגדול גם הקטן מכוון, או מפני שאנו מחלקים את הדברים שאחר עושה את הפעולה והשני מחשב את המחשבה, ואחרי שהנחנו שפעולה וכוונה אי אפשר לחלק, אבל פעולה ומחשבה כן אפשר לחלק וזהו היסוד שדבר המתהוה מפעולה וכוונה לא שייך בזה הגדר שליחות, ודבר המתהוה מפעולה ומחשבה שייך בזה הגדר שליחות, ע"כ יוצא ממש ההיפך שדוקא בדברים ששייך בהם הגדר שליחות דוקא בזה מועיל ע"ג, ובדברים שלא שייך בהם הגדר שליחות לא מועיל זה693בעיקר דברי הרשב"א אם כוונתו כפשוטו דמהני מדין שליחות ממש, ראה אבן האזל (גירושין פ"א ה"א) שהעיר בתרתי, חדא, דהלא שיטת הרשב"א בגיטין ככל הראשונים דלא בעי שליחות בכתיבת הגט, וא"כ לסברתו הנ"ל לא יהני גם גדול עע"ג (אם כי יש מקום לדון לדברי הגהמ"ח לעיל דגם לשיטה זו בעינן שליחות אך לא בעי כמותו, וזה סגי לשליחות דגדול עע"ג ולא דמי לשחיטה דלא בעי כלל שליחות). ועוד העיר מה שהקשה הבית אפרים (סי' פט), מה לו לרבינו יונה טעמא דשליחות לא מהני בחליצה, בלא"ה לא שייך שליחות כיון דהחש"ו לאו בני כוונה הם ושוב לא שייך שליחות, ובבית אפרים כתב דאיה"נ דברי הרשב"א הם לאו דוקא.
והאבן האזל ביאר דברי הרשב"א שאין הכוונה באמת שמהני מדין שליחות, אלא שבכל מקום שמהני שליחות מהני גם גדול עע"ג, משום דהיכא דמהני שליחות הענין בזה הוא שניתן להפריד את הפעולה מהכוונה, ולכן מהני גם גדול עומד על גביו. ועיין שם שמה שחלוק חליצה מכל שליחות דעלמא, משום שבכל שליחות דעלמא, כגון כתיבת גט, שחיטת קדשים, הפרשת תרומה הוא הוצאת דבר אל הפועל, ובכל הדברים האלה יצא הפעולה לתכליתה ע"י השליח. משא"כ חליצה אין בה פעולה תכליתית ועיקר המעשה הוא החליצה בעצמה, וכשם שפשוט שלא יהני גדול עומד על גביו שיוכלו החש"ו לגרש את נשותיהם, כך לא מהני גדול עע"ג לענין החליצה, וכל כהאי גוונא לא שייך לחלק את המעשה מהכוונה, והוי דומיא דשחיטת חולין שגם שם לא שייך לחלק את המעשה מהכוונה, דאין יחס אל הבעלים דוקא והתוצאה נגמרת במעשה. עיין שם בהרחבה.
והנה כיוצא בזה לחלק את הפעולה והמחשבה לשני אנשים כתב הגהמ"ח כאן, אלא שהוא הבין דלשיטת הרשב"א איה"נ דיהני גדול עומד על גביו בקידושין וגירושין, וכדלקמיה. ראה מש"נ בהערות. וע"ע חי' הגרנ"ט (גיטין סי' פ); אמרי משה (סי' יח סק"ב)..
והאבן האזל ביאר דברי הרשב"א שאין הכוונה באמת שמהני מדין שליחות, אלא שבכל מקום שמהני שליחות מהני גם גדול עע"ג, משום דהיכא דמהני שליחות הענין בזה הוא שניתן להפריד את הפעולה מהכוונה, ולכן מהני גם גדול עומד על גביו. ועיין שם שמה שחלוק חליצה מכל שליחות דעלמא, משום שבכל שליחות דעלמא, כגון כתיבת גט, שחיטת קדשים, הפרשת תרומה הוא הוצאת דבר אל הפועל, ובכל הדברים האלה יצא הפעולה לתכליתה ע"י השליח. משא"כ חליצה אין בה פעולה תכליתית ועיקר המעשה הוא החליצה בעצמה, וכשם שפשוט שלא יהני גדול עומד על גביו שיוכלו החש"ו לגרש את נשותיהם, כך לא מהני גדול עע"ג לענין החליצה, וכל כהאי גוונא לא שייך לחלק את המעשה מהכוונה, והוי דומיא דשחיטת חולין שגם שם לא שייך לחלק את המעשה מהכוונה, דאין יחס אל הבעלים דוקא והתוצאה נגמרת במעשה. עיין שם בהרחבה.
והנה כיוצא בזה לחלק את הפעולה והמחשבה לשני אנשים כתב הגהמ"ח כאן, אלא שהוא הבין דלשיטת הרשב"א איה"נ דיהני גדול עומד על גביו בקידושין וגירושין, וכדלקמיה. ראה מש"נ בהערות. וע"ע חי' הגרנ"ט (גיטין סי' פ); אמרי משה (סי' יח סק"ב)..
4
ה׳ובאמת אנו מוצאים שם בירושלמי את המחלוקת הנ"ל של התוס' והרשב"א "רב יעקב בא אחא ור' חייא בשם רבי יוחנן חלוקין על השונה הזה, מהו כדון, אתאי דר' יוחנן דתרומות כר' ישמעאל בנו של של רבי יוחנן דקדושין, ודרבי יוחנן בגיטין כרבנן דקדושין, דתניא חרש שוטה וקטן שקדשו אין קדושיהן קדושין, בינם לבין אחרים קדושיהם קדושין"694הגהמ"ח הבין כוונת הירושלמי לקידושין ממש דאיש ואשה, וכן הבינו רבים מהאחרונים, ראה פני משה, ר"ש סיריליאו, מהר"א פולדא ובמצויין לגדולי האחרונים כהנודע ביהודה והבית מאיר, בגליון הש"ס על הירושלמי מבעל השואל ומשיב. ובספר בית מאיר (סי' קכג) תמה על דברי הירושלמי הנ"ל, והביאו השערי יושר (שער ז פרק ו) דדבר ברור הוא שלא ייתכן שיועיל גדול עע"ג בגירושין וקידושין של חש"ו, ואין לסמוך על הירושלמי הזה אפילו לסניף בעלמא. ועיי"ש נמי דכל דבעינן 'דעת' פשיטא דלא מהני גדול עומד על גביו ושם בחילוק שבין חליצה לגט.
אמנם כבר העיר בגליון הש"ס הנ"ל מדברי התורת גיטין (סי' קכא סעיף ג) שאין הכונה לקידושי איש ואשה אלא לקידוש מי חטאת, ובגליון הש"ס שם הביא שכן הוא להדיא בתוספתא (מסכת פרה פ"ה ה"ה), וכן פירשו הגר"א וספר הניר (שם). ולפי"ז אזדא לה הוכחת הגהמ"ח דבקידוש מי חטאת לא בעינן רצון רק בעינן כונה לקדש (וע"ע בשו"ת שו"מ ח"ב סי' קמב שם דן בביאור כל דברי הירושלמי), וציין שם להסכמתו על ספר פתחי תשובה (חלק אבן העזר) שם השיג על הג"ר אבלי מוילנא שניסה לקיים שיטת הסוברים שגם בקידושין מהני גדול עע"ג. ועיין שו"ת חת"ס (אה"ע סי' קג) שאף שכתב דהאמת היא דמיירי בקידוש מי חטאת, מכל מקום פירש דברי הירושלמי בקידושין דאיש ואשה, וביאר שיש חילוק בין קידש סתם בלא מזמוטי חתן וכלה לקידושין הניכרים במזמוטי חתן וכלה וכדומה. ועיין נמי משכנות יעקב (או"ח סי' ח)..
אמנם כבר העיר בגליון הש"ס הנ"ל מדברי התורת גיטין (סי' קכא סעיף ג) שאין הכונה לקידושי איש ואשה אלא לקידוש מי חטאת, ובגליון הש"ס שם הביא שכן הוא להדיא בתוספתא (מסכת פרה פ"ה ה"ה), וכן פירשו הגר"א וספר הניר (שם). ולפי"ז אזדא לה הוכחת הגהמ"ח דבקידוש מי חטאת לא בעינן רצון רק בעינן כונה לקדש (וע"ע בשו"ת שו"מ ח"ב סי' קמב שם דן בביאור כל דברי הירושלמי), וציין שם להסכמתו על ספר פתחי תשובה (חלק אבן העזר) שם השיג על הג"ר אבלי מוילנא שניסה לקיים שיטת הסוברים שגם בקידושין מהני גדול עע"ג. ועיין שו"ת חת"ס (אה"ע סי' קג) שאף שכתב דהאמת היא דמיירי בקידוש מי חטאת, מכל מקום פירש דברי הירושלמי בקידושין דאיש ואשה, וביאר שיש חילוק בין קידש סתם בלא מזמוטי חתן וכלה לקידושין הניכרים במזמוטי חתן וכלה וכדומה. ועיין נמי משכנות יעקב (או"ח סי' ח)..
5
ו׳כלומר, שעד עכשיו אזיל הירושלמי בהשיטה, שגדול עומד ע"ג שייך רק בדברים שדיה בהם הכוונה, והיה ברור להם שבדברים שדרושה בהם מחשבה לא שייך בזה גדול עומד ע"ג - והמחלוקת של רב הונא ור' יוחנן, אם מועיל בכתיבת הגט גדול עומד ע"ג, היא, אם הלשמה בגט הוא מושג של כוונה או מושג של מחשבה695וראה בהרחבה בספרו של הגהמ"ח דרכי הקנינים (שמעתתא ה פרק ב-ד), וב'מבוא' לספרנו פרק 'המונחים והמושגים' (פרק ח אות יד).. אך יש רבנן ש"חלוקין על השונה הזה" - כי לדידהו תלויה המחלוקת, אם כשירה כתיבת הגט ע"י גדול עומד ע"ג במחלוקת של תנאים אם מועיל גם בקדושין עומד ע"ג, ושם בודאי שבעינן מחשבה של רצון, ובכ"ז יש תנא שסובר שגם בזה מועיל גדול עומד ע"ג, כלומר, כשיטת הרשב"א הנ"ל, שדווקא בדברים ששייכת בהם שליחות מועיל גדול עומד ע"ג כנ"ל696כאמור, הגהמ"ח הבין בדעת הרשב"א שיהיה מהני גדול עע"ג לחש"ו בקידושין וגירושין דידהו, ראה גם בספרו דרכי הקנינים (שם פרק ב) דלדידיה הרי נחוץ לנו לפרש בטעמא דגדול עומד ע"ג, הוא, משום דמחלקינן את הדבר לשנים כלומר דהרי התהוות הדבר הוא משני דברים, מפעולה ומחשבה, ולכן לא איכפת לן אם גם עושים זאת לא איש אחד אך שני אנשים, היינו דהקטן עושה הפעולה והגדול המחשבה, ולכן צדק לשיטתו דבדברים ששייך גדר שליחות הרי הוא בגדר מחשבה כנ"ל שאינה קשורה בהפעולה אך דבר בפני עצמו, ולכן נוכל לחלק את הפעולה והמחשבה בשני אנשים. משא"כ היכא דאינו שייך שליחות א"כ הרי הוא רק בגדר כונה בפעולה ולא ניתנה לחלק הפעולה באחד והכונה באחר, ועיין שם שתמה על הרשב"א שהוא דעת יחידאה בזה, ולדידיה אינו מובן מ"ט לא יהני בעכו"ם משום דלדעתיה דנפשיה קעביד, וכן תמה דלדידיה יהני גדול עע"ג בקידושין וגירושין דחש"ו עצמם (אלא שבספרנו כאן מצא לו חבר בירושלמי הנ"ל)..
6
ז׳ואפשר להרחיב עוד את המחלוקת הנ"ל שהיא נוגעת בעצם המושג שליחות, אם זהו מצד מה שאנו מחלקים את הפעולה והמחשבה לשתיים, כלומר, שהחלות באה מצד הפעולה של השליח והמחשבה של המשלח, כי השליח עושה את פעולתו עפ"י מחשבתו ורצונו של המשלח, או שבאמת אנו מיחסים גם את הפעולה וגם את המחשבה אל השליח ובכ"ז מכיון ש"שלוחו של אדם כמותו" מועילה גם הפעולה וגם המחשבה של השליח כאילו כל אלה באות מצד המשלח697עיין מש"כ הגהמ"ח בספר דרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק יט)..
7
ח׳ומובן, שלהצד הראשון אפשר להכניס את הדין של גדול עומד על גביו בהמושג של שליחות, אבל להצד השני אין לזה שום שייכות כמובן.
8
ט׳ובהחקירה הזו במושג השליחות כנ"ל, אפשר שחולקים גם הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הט"ו) והטור (אה"ע סי' קכא) במחלוקתם הידועה כשמינה שליח לגרש את אשתו ונשתטה המשלח בין המינוי להנתינה, שלדעת הרמב"ם יכול השליח לגרשה מן התורה, ולהטור באופן שכזה פסול מן התורה - ועיקר המחלוקת הוא אם יש לו להשליח כח עצמי או שפועל רק בכחו של המשלח698וכפי שהאריך בזה הגהמ"ח בכמה מקומות, ראה: דרך הקודש (שמעתתא ו פרק ב); דרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק יב); לעיל מדה ז (אות ח), ושם במה שצויין. וע"ע להלן (מדה יח אות מז-מט, ומדה כג אות ו)., אבל גם זה תליא בהחקירה הנ"ל, שאם המשלח מוסר להשליח גם הפעולה וגם המחשבה אז מובן שהשליח כבר פועל בכח עצמי, אבל אם המשלח מוסר להשליח רק הפעולה בלי המחשבה, אזי פועל השליח רק בכוחו של המשלח699בכמה מקומות (ראה דרך הקודש שם, וכן לעיל מדה ט אות ו) כתב הגהמ"ח בדעת הרמב"ם שגם הוא מודה שבשליחות איכא גם 'יחס הפעולה' (בכחו של המשלח), ורק במקום שאי אפשר לפעול מצד זה כגון בנשתטה שם אנו באים גם מצד 'מסירת כח' (בכח עצמי), אלא שדרך זו טעונה עיון לפי ההגדרה כאן, ודו"ק. ובדומה להערה זו העיר הגהמ"ח על עצמו לעיל (מדה טו אות לב)..
9