המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 8

א׳והמחלוקת בזה היא ע"פ מה שביארנו במדת "עצם והסתעפות"³⁷¹מדה ח (אות ד והלאה), וראה שם (אות ו) לענין 'היום את אשתי ולמחר אי את אשתי'., שהאדם הוא בעל דבר רק בעצם הדבר ולא בהסתעפות של הדבר. וזהו ג"כ הטעם ב"היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שלא נפקא בלי גט", מפני שהזמן הבא אחרי שהדבר כבר נתהוה הוא בבחינת הסתעפות המסתעף ממילא, ולא נחוץ בזה כבר הרצון של בעל הדבר. ובשביל זה גם אי רצונו לא מעלה ולא מוריד. ועי' שם, שע"פ היסוד ההגיוני הנ"ל, אין בעל הדבר בכלל ההסתעפות של הדבר, ובזה ביארנו³⁷²שם (אות ד ואות מו). וע"ע במש"כ הגהמ"ח להלן מדת 'כאילו' (מדה כג אות לד-לח). וע"ע בספרו של הגהמ"ח דרך הקודש (שמעתתא ג פרק כג והלאה). את המושג של מתנה על מה שכתוב בתורה שמעשה קיים ותנאי בטל³⁷³וראה תוס' כתובות (נו, ב) שכל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין הדינים חלים 'לחצאין', והיינו כנ"ל שהחיובים הנובעים מקידושין או מנזירות אינם אלא הסתעפות ואי אפשר לקבל את העצם בלא לקבל את ההסתעפות., ובכ"ז בממון אנו מוצאים מחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודא. ר' יהודא אומר בדבר שבממון תנאו קיים, והסברנו שם, מפני שלדעת ר' יהודא אי אפשר לקבוע בממון מסמרות, אחרי שבממון יש ג"כ דין של מחילה, וס"ס, כיון שהשני מרוצה לכן זה לא גרע ממחילה³⁷⁴האחרונים דנו בגדר זה, ראה קצוה"ח (סי' ריט ס"ק יא) אם הוא בגדר מחילה ממש דמעיקרא (ולפי"ז אם פירש שאינו רוצה שיועיל מעיקרא גם לר' יהודה לא יהני), ועיין חי' הגר"ש רוזובסקי (בבא בתרא סי' כח) שתלוי במח' ראשונים. ועיי"ש עוד בקצוה"ח שהתורה חייבה חיובי ממון רק היכא שהבע"ד שכנגדו מעונין בהם משא"כ היכא שאינו רוצה לא חייבה התורה, וכעי"ז איתא בחי' הגר"ש שקופ (כתובות סי' מט), ועיי"ש שאין לומר שהוא מטעם שיור או סילוק. ויש לדון בכוונת הגהמ"ח, ועיין נמי באות הבאה שהגהמ"ח הרחיב נקודה זו גם לנושאים שלא שייך בהם מחילה, וצ"ע..

ב׳ובהציור הזה, כשנותן גם את הגוף והפירות ליום אחד, הנה הרא"ה ג"כ בא מתוך מדת עצם והסתעפות הנ"ל, שאע"פ שהנותן התנה בפירוש שנותן רק ליום אחד, אבל גם הוא אינו בעלים רק על עצם הנתינה, שאם רוצה הוא נותן ואם אינו רוצה - אינו נותן, אבל הוא אינו בעלים כלל על המשכת הזמן, שזה כבר מסתעף ממילא, שאגב אורחא יוצא מזה כלל הגיוני קבוע, שבכל איכות עצמית הנה הזמן איננו בבחינת חלק מהדבר אלא בבחינת דבר המסתעף. אכן, דברי הר"ן בנדרים מיוסדים ע"פ ההלכה כר' יהודא, שבדבר שבממון תנאו קיים אפילו במתנה על מה שכתוב בתורה, וה"נ ס"ס שני הצדדים הסכימו על זה שהמתנה תהיה רק זמנית, הנה זהו בבחינת מחילה כנ"ל. ולכן, אע"פ שהתנה בפירוש שמכר גם את הגוף, בכ"ז לא הוה בזה רק קנין פירות, מכיון שהסכים על הגבלה זמנית, זהו כאילו מחל לו את קנין הגוף שבדבר³⁷⁵לכאורה צ"ב, דמה שייך מחילה על קנין, וכיון שלא שייך שיחול הקנין כמו שהתנו מחילה לא תהני באופן זה, לא רק משום דסוף סוף הוי דבר המסתעף, אלא שמחילה מועילה רק על 'חוב' ואינה מועילה על 'מציאות'. ואם כוונת הגהמ"ח שמסתמא כיוונו שיחול על דרך האפשר, א"כ אין לזה שייכות כלל להא דממון אתיהיב למחילה וגם ר"מ יודה בזה (ואפשר נמי ר"מ לשיטתו דאמרינן יודע שאין וכו' וגמר וכו' כבערכין ה, א אך באמת אין לזה שייכות), וגם לשון הגהמ"ח מורה שהוא מטעמא דמחילה. וצ"ע. ועיין לעיל שהאחרונים סוברים דבכה"ג שמכר להדיא את הגוף גם הר"ן מודה..