הכשרת האברכים י״בHakhsharat HaAvrekhim 12
א׳התמימות והתרחקות הפניות
1
ב׳כדי להיות חסיד בעל נפש ולעורר התרגשות בעבודה, צריכים להזהר גם בכל היום שלא לרחק את הנפש, גם שלא בעניני עבודה והתרגשות, אף בעניני הרשות.
2
ג׳תנהג את עצמך בפשטות ותמימות בכל עניניך, כי תמימות היא ממשלת הנפש על האדם ומעשיו, וערמימיות היא חוסר הנפש וממשלת השכל, ולא השכל שלו הבא מן הנפש, רק שכל העולם, כלומר מנהגי ונימוסי העולם ואנשיו שקוראים לזה שכל וכפיהן עושים מדברים חושבים ומתנהגים.
3
ד׳את השם ערמימיות שאומרים אנו בזה, אין כוונתנו על דברי שקר בלבד, רק על ראשית השקר שבו, והסבה שמביאתו לאדם לדבר ולחשוב דברי שקר. כלומר על מצב הנפש וקלקולה, שעל ידו נעשה האיש לשקרן עד שמחשבותיו דיבוריו וכל עניניו מעוקלים, לא חיים לא נמצאים ולא אמתיים.
4
ה׳חותמו של הקב״ה אמת, ועל כל העולם יש חותם הזה, הצמח שהוא צומח יש בו מציאות חיות נפש הצומחת, והוא אמת, והצמח המצוייר או שנעשה מן שעוה כדמות הצומח, שקר הוא. אמת הוא המציאות, ושקר הוא האפס, שאינו נמצא. קושטא קאי שיקרא לא קאי [שבת ק״ד]. אמת הוא בחי׳ חיים, ושקר הוא מסטרא דמותא שאין כאן לא עצם לא הוה ולא נמצא. המציאות הוא האמת, והאיש שבכל עניניו מעשיו ומחשבותיו יש מציאות, שנפשו נמצאת בהם זהו אמת ותמימות.
5
ו׳הצמח צומח בתמימות ופשטות, לא לשום כוונה ופני׳ חיצונית, רק מפני המציאות שבקרבו, ומפני נפשו שדוחקתו להתפשט ולהתגדל, וגם הילד מתנהג בכל עניניו בפשטות ותמימות כפי מציאות הנפש והתפשטותה. ואם גם האיש מתנהג בכל עניניו ומחשבותיו רק בנפשו, אז אף אם הוא חכם, תמים ואמתי הוא, ואם אינו מתנהג בפשטות כפי שיוצא מלבו ונפשו, אם כן אין מציאות בו, ובכל מעשיו יסוד השקר כבר בו אף שאינו אומר על עץ שהוא אבן. כי גם מי שהוא משקר לאמור על עץ שהוא אבן, יסוד וראשית השקר שבפועל מתחיל מזה שהוא מסטרא דמותא ר״ל ואין מציאות ואין נפש בכל מעשיו ומחשבותיו.
6
ז׳כל חנו של הילד הוא על שהוא תמים ופשוט, כשמדברים עמו מרגישים כאילו עם נפשו היינו מדברים, וכששואלים אותו דבר, השאלה חודרת עד לנפשו וממנה באה לנו תשובה תמימה ופשוטה, את כל לבו נותן הוא בתשובתו. לא שלא יהי׳ לך דעת יותר מלילד אנו מבקשים ממך רק שתהי׳ תמים. למשל כשישאלך אדם דבר לא תתישב איך להשיבו, לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, ואם אשיבנו באופן זה יחשבנו לחכם, וכדי להטותו ולרמותו טוב לענותו כך, נמצאת שתשובתך הוא אוסף של רוח מארבע רוחות העולם, לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, וכדי להתפאר לחכם, טוב להשיבו באופן זה וכו׳, ואתה עם נפשך חסרים, אין כאן לא מציאות, ולא חיות, לא נפש ולא אמת, רק שקר אפס ובוהו בך.
7
ח׳ראשית כל תענה ברצינות [ערנסט] כאשר עם לבבך בתמימות ופשטות, ובשכלך תשמש רק להבחין אם אינך טועה בתשובה זו, אבל גם שכלך זה יהי׳ פשוט ורציני, מין כלי שמוש יהי׳ שכלך לשמש את פשטות ותמימות לבך, לעזור לה ולהוציאה לפועל. ואם תמצא שתשובה זו תזיק לך או מניעה אחרת בתשובתך, תענה איני יודע כמצוות חכז״ל ולא תעקם ותעקל תשובה נפתולה בלא לב ובלא תמימות.
8
ט׳ישנם אנשים שהערמימות להם בטבע, שמטבעם נוטים לזה, והם צריכים הרבה יותר עבודה עד שיישרו את דרכיהם ועד שישובו להוציא את נפשם לרצינות ופשטות, אבל אנשים ההם מעטים מאוד בישראל, כי טבע איש הישראלי ישרה טובה אף קדושה. יותר מהם ישנם אנשים שנראה גם לעצמם שהערמימות טבע להם, ומ״מ אין זאת בטבעם רק מן החינוך, והסביבה אשר נתגדלו בה מנעוריהם שהן עקמו אותם ואת רוח לבם הישר, ולהם לא יקשה כ״כ לשוב וליישר א״ע. אבל ברוב מן המעוקלים סבת הדבר היא מין רפיון רוח הוא, רוח רפה ובשביל זה דחיפתו אל האמת רפוי׳ ואינה מכרחת אותו לאמור דוקא כפי האמת שיודע.
9
י׳כלומר חז״ל אמרו ניכרין דברי אמת [סוטה ט׳], ובמה ולמה ניכרין. אבל ידוע לכל אחד שהמשקר, אם אינו שקרן ונוכל מורגל הרבה בשקרים, אז אינו יכול לאמור את השקר בפה ולב מלא. וברגע זו בעל כורחו מסבב את עיניו למטה או הצדה מבלי להבט ישר נוכח בפני האומרו. וביותר הדבר ניכר במי שמספר איזה מעשה שחצי׳ הראשונה אמת והשני׳ שקר, שלא באותה הבטיחות ואומץ רוח שמספר את חצי׳ הראשונה מספר את השני׳ שהוא שקר.
10
י״אוכל כך למה, מפני שמתחילה כשאמר האמת, ברוחו רוח חי שהוא האמת כפי שאמרנו, דיבר, וכשבא לשקר, אז האמת רוח החי אשר בקרבו, אינו נותן לכלה א״ע בשקר ומות, ולבו נוקף לו בשעה זו מן הכאת ודחיפת רוחו האמת, עד שגם בפניו בעיניו ובבטיחות דיבורו ניכרות. לכן איש ברוח אמיץ ועצמית חזקה קשה לו לשקר מפני רוח החי האמת החזק אשר בקרבו המגין על עצמו ומניעו בחזקה משקר. לא כן באיש בעל רוח רפה ועצמית כמושה, איש שאינו איש, שדחיפת רוחו מעטה, או שלגמרי אינו מרגיש שום דחיפה מן האמת החי, ובשביל זה מגבב דברים רק כפי הנאות וטוב בעיניו, אף כל מעשיו אינן אמיתיות מלבו, כי בלבו הכמוש אין אמת ומציאות חי׳, ורק כדי שיפארוהו או כדי שיטב לו הן.
11
י״בהצצתי וראיתי עוד, אנשים חנפים אף משקרים בשביל חנופותיהם שיסוד פגם נפשם זה, הוא רפיון רוחם, שאין להם אמיצות לעמוד על נפשם, ובשביל זה מתבטלים לפני זולתם להחניפם, והתבטלותם ורפיון רוחם בכלל מביאים אותם גם לשקר. ובצדק יכולים לאמור שרפיון רוח וקבורת הנפש באיש סיבה איומה להרבה פגמיו, אף הפכפכניות וקלות בכלל ובעבודה בפרט להיות כנוצה באויר פעם כך ופעם כך כנ״ל, בהרבה מהם הרפיון וחוסר הנפש מסבב אותן.
12
י״גכבר דברנו בחובת התלמידים פ״ז מרעת שפלות המרומה להתבייש מן המלעיגים עליו, ויסוד כל אלה חוסר עצם נפש אמיצה. וראה נא ברע״ב אבות פ״ד מ״א ד״ה הכובש את יצרו וכו׳ טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר לא מצד רכות הטבע עכ״ל הק׳. גם לטובה וגם כשמאריך אפו, טובה היא אם מגבורה באה לא מצד רכות הטבע.
13
י״דאל תטעה לומר שגאות וקשות עורף אנו דורשים, הס מלהזכיר, כבר אמרה הגמרא [שבת ל״ג ע״א] סימן לגסות הרוח עניות בתורה. זו מדה אחרת לעצמה, יש איש ריק מכל מדה טובה איש בלא נפש אמיצה ומ״מ רוחו גסה עליו, ואיש בנפש אמיצה והוא ענו, אף שפל ורך כקנה הוא בפני כל, אבל לא להיות נסחב אחר מדותיהם ודעותיהם, את האמת פקידת נפשו פקודי ד׳ ותורתו הוא מאזין בכל, ומהן לא יזוע.
14
ט״ולכן אם חפץ אתה להיות חסיד בעל נפש, עליך להשמר ולהזהר בכל מעשיך גם היום יומי, שלא להיות שקרן, קל והפכפך, רק להוציא את נפשך, באמת, תמימות, פשטנות, וישרנות. וגם כאשר בעבודתך תתחזק ותתרגל לגלה ולהוציא את נפשך כפי שדברנו בהקונטרס הזה, יקל לך לרחק כל שקר חנופה וערמימיות ממך ולהעשות איש אמת תמים.
15
ט״זתמים תהי׳ עם ד׳ אלקיך היא מצוות עשה הכוללת כמעט כל העבודה למקום. הרבה אנשים ישנם אשר הפניות בעבודה להם יותר לאבן נגף מלשאר בני אדם, ובכל דבר עבודה, מחשבות פניות לשם אנשים רודפות אותם יותר מלזולתם. יש מהם שהסיבה היא פשוטה, מפני שאהבתם ויראתם לד׳ פחותה ומעטה היא יותר מאשר לזולתם ובשביל זה נוח לכל מחשבות פסולות בכלל ולהפניות בפרט לדחוק ולכנס במוחם ולבם, ואנשים זולתם שאהבתם ויראתם לד׳ יותר חזקה, מתבצרים נגד התנקשות והתנפלות כל אויב, ולא יקל למחשבה אחרת פסולה לדחוק ולכנס במוחם לרחק את הרצון ומחשבה טובה לשם ד׳ ולהפוך את עבודתו לשם בני אדם ולתפארתו שישבחוהו בני אדם.
16
י״זאבל ישנם בני אדם אשר הסיבה שהפניות תרדפנה אותם יותר היא מחוסר התמימות, כי כנ״ל תמים, חסיד בעל נפש אמיצה, ואיש אמת, דבר אחד הם, ולהיפך בעל נפש כמושה, שקרן, הפכפכך, וקל, דבר אחד. לכן במידה שהאיש בעל נפש כמושה וקל, אז אף בשעה שרוצה לעבוד באמת יקל להפניות ולכל מחשבות פסולות לדחוק ולרחק את רצונו ומחשבתו הטובים ולהפכם לרעתן, וככל שירבה להיות חסיד בעל נפש אמיצה, אמת, ותמים, רצונו הטוב חזק ויתחזק, ולא במהרה יכרע לפני פניות הרעות.
17
י״חכמדומני ששמעתי בשם צדיקים, שבשעה שהאיש עומד בעבודה יצייר לו במחשבתו שנמצא עתה ביער יחידי רחוק מבני אדם ורק לשם ד׳ יתפלל ולא לשום פני׳ בשביל שום איש.
18
י״טכפי שהבאנו לעיל מקדושנו עיר וקדיש הבעש״ט זצוקללה״ה א״א להפטר לגמרי מן הפניות, היינו גם מן הדקדקות. אדרבה, מי שאינו שקוע בעבודה ולא מרבה להסתכל לתוך עומק עצמותו ועומק עבודתו, יש שמרמה א״ע לאמור שעבודתו אמת לאמיתה, ולא עוד אלא שיש שקשה לאמור לאיש כזה הלא עבודתך בפניות השלך אותן ממך, כי אולי עי״ז גם מן כל עבודתו ימנע, כיון שעיקר המעורר שלו לעבודה הן הפניות, וכשישליכן, כל המעורר יחסר לו, ועמהן עם הפניות יכול להיות שברוב הימים יעלה לעבודה לשמה כמו שאחז״ל לעולם יעסוק וכו׳ שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל העובד המרבה להסתכל בקרבו ובעבודתו, רואה שלפעמים זעיר שם זעיר שם מחשבה דקה זו של פני׳ מתנפנפה, ורצון טוב זה אשר התעורר בו לא כולו טהור הוא לשם ד׳, רק גם איזה נדנוד של פני׳ התדבק בו. לא שהעובד מניח את האבק הזה על עבודתו הס מלהזכיר. אך שגם להעובד יש יצה״ר הדברים אמורים, ויצרו הוא בזה לעפר את עבודתו ולפזר אבק הזה עלי׳, אבל הוא העובד קם בכל התאמצותו נגד יצרו ומנער עצמו מן העפר גם מן האבק ומגרש את נדנוד הפני׳ ממנו ומעבודתו ועובד הלאה עבודתו עבודה טהורה ביתר התאמצות והתחזקות בלא הפניות.
19
כ׳וכיון שגם אתה בחור ואברך בעול העבודה אף החסידות את צוארך נתת, ומקוים אנו לד׳ כי גם להיות מתרגש החילות להעשות, לכן חוק הנוכחי חקוק לך. כל קולא אשר תבא להקל לך בענין עבודה בשעה שאתה בינך לבין עצמך אפילו אם היא רחוקה הרבה מן נדנוד עבירה כמה פרסאות, חשוב האם גם אילו בין אנשים היית הקילות אותה, מוטב, ואם לאו אז חוס על נפשך ולא תקל אותה לך. ואם יפתך יצרך לאמור הלא רחוקה היא מכל נדנוד עבירה כמה פרסאות, השב לו אבל מן רמי׳ אינה רחוקה ולהיות רמאי חטא חמור הוא, ובשום אופן לא אסכים לחיות חיים של שקר נוכל וסט״א ר״ל. ובכלל כל דיבור ומעשה אשר בינך לבין עצמך מדוד במדה זו אם גם בין אנשים היית מדבר ועושה אותם. ולהיפך כשתהי׳ בין אנשים בשעת עבודתך ומחשבה אף קלה של פנוי׳ התגנבה בך ואתה מצטער עלי׳, אז הסתכל בקרבך אם כל התעוררותך להעבודה, ח״ו לשם פנוי׳ היתה, אז חדול עתה מן העבודה בשעה זו, ואח״כ כשתהי׳ בינך לבין עצמך תעבדנה. ואם עיקר התעוררתך לשם שמים היתה, והיצה״ר רק רודפך ואבק המרעיל רק אח״כ פיזר עליך, ובפרט אם היא עבודה שגם בשעה שאתה בינך לבין עצמך עובד אותה, שהוא אות מובהק שלשם שמים נתעוררת לה, אז את הפני׳ רחק, ואפילו אם בתחילה ידמה שקשה לך להסירה ממך, מ״מ אל תבט עלי׳ רק עבוד הלאה. כי בפני׳ כגון זו שלא היא העיקרית בהתעוררותך לעבודה וגם תצטער עלי׳, חיש קל תסיר ממך כשרק תביט עלי׳ ברוגז לגרשה.
20