הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליהHegyonei Uziel, Gate III
א׳האדם תורני בטבעו
רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל כתב: כבר התבאר תכלית הביאור, כי האדם הוא מדיני בטבע, ושטבעו יהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי חיים אשר אין לו הכרח להתקבץ, ולרוב ההרכבה בזה המין, מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו… עד שתמצא אכזריות איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס, ואחר יחמול על הריגת כנה או תולעת אחת וירך לבו מזה, וכן ברב המקרים, ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החלוף, וטבעו צריך אל הקבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה, ויחזק פעולות ומדות, יעשום כולם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעית ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ, ולזה אומר: שהתורה אעפ״י שאינה טבעית – יש לה מבוא בענין הטבעי…
רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל כתב: כבר התבאר תכלית הביאור, כי האדם הוא מדיני בטבע, ושטבעו יהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי חיים אשר אין לו הכרח להתקבץ, ולרוב ההרכבה בזה המין, מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו… עד שתמצא אכזריות איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס, ואחר יחמול על הריגת כנה או תולעת אחת וירך לבו מזה, וכן ברב המקרים, ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החלוף, וטבעו צריך אל הקבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה, ויחזק פעולות ומדות, יעשום כולם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעית ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ, ולזה אומר: שהתורה אעפ״י שאינה טבעית – יש לה מבוא בענין הטבעי…
1
ב׳ואני אבאר לך זה, עד שלא יסופק עליך הענין, ויהיה אצלך הבדל, תכיר בו בין הנהגות הנמוסים המונחים (נ״א:המושמים), ובין הנהגות התורה האלקית… אמנם הנמוסים אשר גלו מניחיהם שהם נימוסים הניחום ממחשבותם לא יצטרך על זה ראיה, עם הודאת בעל הריב לא יצטרך לעדים, ואמנם ארצה להודיעך ההנהגות אשר יאמר עליהם שהם נבואיות אמתיות, רוצה לומר, אלקיות… כי כשתמצא תורה שכל כונתה וכל כונת נותנה, אשר שער פעולותיה אמנם הוא סדר המדינה וענינה להסיר הגזל והחמס ממנה, ולא יהיה בה הבטה בשום פנים לענינים עיוניים, ולא השגחה להשיג הכח הדברי, ולא ירגיש בה על היות הדעות בריאות או שלילית, אבל הכונה כולה: סדר עניני בני אדם קצתם עם קצתם באיזה פנים שיהיה, ושיגיע להם קצת הצלחה כפי דעת ראה אותו הראש ההוא. דע כי התורה היא נמוסית… וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם מתקון הענינים הגופיים , ובתקון האמונה גם כן, ותשים כונתה לתת דעות אמתיות בשם יתברך תחלה ובמלאכים, והשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כולה על תכונת האמת, תדע שזאת ההנהגה מאתו יתברך, ושהתורה ההיא אלוקית (מורה נבוכים, חלק ב, פרק מ).
2
ג׳העתקנו דברי הרמב״ם ז״ל במלואם, לפי שהם יסוד היסודות לתורת האדם. ויש להוסיף עוד ולומר: האדם אינו רק מדיני בטבע, אלא גם תורני בטבע, ולא רק מפני ההכרח הקבוצי שבו, אלא גם מפני הרכב גופו ונשמתו שהם מחוברים יחד, וצריך להנהגה מזגית אשר תשער ותתן לכל אחת את ההכרחי לו במדה משוערת ומכוונת כדי שיתקיים כל אחד מהם בצורתו ובשלמותו, כי האדם זקוק לתורת התזונה, והנשימה, העבודה והמנוחה, השכון והלבשה, ההולדה וחיי המשפחה, כי מטבע האדם האינדבידואלי לחיות חיי משפחה שהיא מתאחדת עם חיי החברה. והאדם זקוק לתורה של קדושה שמהם נזונית נשמתו ומתקיימת בחבורה עם הגוף. וזהו דבר שכל אדם נכסף אליו, כל עוד לא כבה לגמרי זיק נשמתו, להתקדש ולהכיר את יוצרו אשר נפח בו נשמת חיים.
3
ד׳ועוד זאת: ברכות שמים מעל ברוב שפעתם ועושר גווניהם, ולעומת זאת: האסונות הכרוכים בטבע ההויה שקצרה כח האדם למנוע אותם, או להתגבר עליהם – הם נותנים באדם ההרכבה של מציאות כח עליון, אדיר וחזק, שהוא נעלם בחביון עזו מעיני בשר, ונגלה לבינת האדם, לפי מדת השכלתו וחבורתו החודרת, והכרה זאת שופעת עליו אימה ויראה מהטמיר ונעלם, ויוצרת בו המחשבה לעבודה פולחנית, שבה ירצה את מציאות נעלמה זאת, כעבד המרצה את אדוניו ומקוה לקבל ממנו חסדו ומדת טובו. הכרה זאת הטבועה באדם באשר הוא אדם – היא אשר יצרה את האליליות למיניה וסוגיה, ודרכי עבודתה ופולחנה.
4
ה׳וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל: בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור… וזו היתה טעותם, אמרו: הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום , וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד… כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם – כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת הכוכבים… הוא שירמיהו אומר: ״מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא״ [ירמיה י, ז-ח], כלומר: הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם ושכלותם שמדמים שזה ההבל – רצונך הוא.
5
ו׳אחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי השקר ואמרו: שהאל צוה ואמר להם: עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים… והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות, ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחוים להם… וכהניהם אומרים להם: שבעבודה זאת תצליחו… עשו כך… או עשו כך. ופשט דבר זה בכל העולם – לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להם ולהשתחוות להם. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים, אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן, וההיכל של אבנים, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה… אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון: חנוך ומתושלח, נח שם, ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם, והוא: אברהם אבינו (הלכות עכו״ם פ״א, ה׳ א־ב).
6
ז׳דברי הרמב״ם אלה שהם נובעים מספורי התורה, ומדברי תולדות העמים הקדמונים, שהיו למראה עיניו (ראה מו״נ ח״ג, פ׳ כ״ט) – הם נותנים לנו תמונה בהירה מהתהוותה של האליליות והשתלשלותה בגלגוליה, והיא מוכיחה ומאלפת שלא חדל האדם מעשות לו אלילים ודתות פולחניות, ושלא פסקה מהאדם האמונה הצרופה בדעת אלקים אמת, ובהרחקת כל אלליות טפלה, וכל פולחן מדומה ומטעה. מכאן אנו למדים כי האדם הוא תורני בטבע.
7
ח׳ואם תמצא אנשים אטאיסטים שכופרים בעיקר, ואומרים: לית דין ולית דיין ואין תורה אלקית, או אנשים צבועים כאלה שהם משקרים בעצמם ולעצמם, שעליהם נאמר: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״ [ישעיה כט, יג], אין זה אלא שהם נתעו בשוא, מפני שניחא להו בהפקרא ופריקת עול, כבו מדון את זיק נשמתם, והורידו את עצמם לסוג שפל או גלגול בעל חיים נבער מדעת.
8
ט׳אולם גם הם – כולם או מקצתם – עתידים הם לבוא ולבקש את צור העולמים ותורתו, בגעת בהם הרוח להבעיר את זיק נשמתם. שכן חנן אלקים את יצוריו במדת התשובה, שהוא קורא את כל האדם בכלל ואת עמו בחירו ביחוד, ואומר להם: ״שובו אלי ואשובה אליכם״ [מלאכי ג, ז], ובאותה מדה שאדם הוא תורני בטבע – כן הוא בעל תשובה בטבעו.
9
י׳סגולה זאת ש״תשובה״ שמה, נתנה לישראל יותר מכל העמים, והיא טבועה בנשמתו, למען לא תכרת מ״עמה״ בעולם הזה, ולא תכרת ב״נפשה״- מהעולם הבא, שכל ישראל בכללו, הם בני העולם הבא, כמאמרם ז״ל: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר״ [ישעיה ס, כא] (סנהדרין ריש פרק חלק).
10
י״אצמיחת ישראל
מפינה עולמית חשוכה ואפלה – טבועה ושקועה באלילות ופסלים והזיות שוא, היא ״אור כשדים״, שהיתה בשעתה מושלת בכפה, ומשופעת בכח שלטונה.
מפינה עולמית חשוכה ואפלה – טבועה ושקועה באלילות ופסלים והזיות שוא, היא ״אור כשדים״, שהיתה בשעתה מושלת בכפה, ומשופעת בכח שלטונה.
11
י״במפנת צלמות זאת, זרח והאיר אורו של עולם – או ״עמודו של עולם״ כלשונו הטהור של הרמב״ם, הוא אבי האומה הישראלית, שנקרא בדורו בפי הכל: אברהם העברי, במובנו הנכון שהגדירו אותו רז״ל- רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר האחד והוא מעבר אחר, רב נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר, והוא משיח בלשון עברי (בראשית רבה לך לך פ׳ מ״ב אות י״ג).
12
י״גשלש הגדרות אלה אינן אלא דבר אחד, כי לא התיחד אברהם לעבר אחד, נבדל מכל העולם כולו, בחדוש אמונה שהיתה נשכחת לפניו, אלא מפני שהיה מבני בניו של עבר ממשיך הקבלה הנאמנה מאדם הראשון ואחריו נח ובניו שם ועבר (ראה הרמב״ם הלכות עכו״ם פ״א ה״ב).
13
י״דושמר את קבלתם בשפתם המקורית, למרות היותו רחוק מהם בפנה נדחת שנקראת ״אור כשדים״. וזה הוא עומק כוונת רבנן, שהוא מעבר הנהר מקום שהיו מדברים ארמית, והוא משיח שפת עבר, ועם השפה קבל גם האמונה הגלומה בתוכה. ועוד הוסיף עליה בחקירתו לבטל מכחישי הקבלה, ולהוכיח במופתים מכריעים מציאות אלקי אמת, וכמאמרם ז״ל: משל לאדם שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב״ה ואמר לו: ״אני בעל העולם״ (בראשית רבה לך לך, לט, א).
14
ט״ובזה מתורצות שתי אגדות שנראות כסותרות: בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו?
15
ט״זר״ל אמר: בן שלש שנים, דכתיב: ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ [בראשית כו, ה], מנין עק״ב (נדרים לב, א. בראשית רבה ל, ח). ורבי יוחנן ור״ח דאמרי תרוויהו: בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו (בראשית רבה שם).
16
י״זמהרש״א בח״א כתב: נראה שתחלת ידיעתו להכיר בוראו היה בן שלש שנים, מיהו לא נחשבו לו ימי תורה עד נ״ב שנים, שאז נשלמה ידיעתו לרבים (נדרים שם).
17
י״חהכ״מ כתב בשם הרמ״ך: שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו, אבל כשהיה בן מ׳ השלים להכירו, ורבינו כתב העיקר שהוא ״גמר ההיכרא״, דהיינו כשהיה בן מ׳, צ״ל שהיה גורס: רבי יוחנן ור״ח דאמרי תרוויהו: בן מ׳ שנה הכיר אברהם את בוראו. ובמגדל עוז כתב: ושל שלש שנים קבלנו בה סוד עולם, וכן בבנין העולם (הלכות עכו״ם פ״א, ה״ג).
18
י״טולע״ד נראה דבן שלש שנים, והיינו כשמתחיל התינוק לדבר בדעת – הכיר את בוראו מתוך אמונת מורשת אבות יחד עם שיחתו בעברית שלא הפסיקה מפיו, ובן מ״ח או מ׳ הכיר את בוראו מתוך הכרתו ומחקרו, עד כדי שיכול היה להכריז ידיעתו זאת ברבים, וזהו דקדוק לשון הרמב״ם: וכיון שהכיר, מיד התחיל להשיב תשובה על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם ולומר: שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה (שם, שם).
19
כ׳פעולה כבירה ונועזה זאת היתה דרושה [לה] הכנה מרובה וגבורה עצומה, ועל זה הוא שאמרו: שבן מ״ח שנה הכיר את בוראו, ולדברי הרמב״ם בן מ׳ שנה שאז הכיר וידע ללמד את התועים בינה ולהשיבם אל דרך האמת, שהיא ידיעת ה׳ ואחדותו, עד שגבר עליהם בראיותיו.
20
כ״אלפיכך זכה להקרא אברהם: אב המון גוים, לפי שהוא היה הראשון לפרסם אחדות האלקים יוצר העולם ומנהיגו בדרך החכמה והתבונה האמיתית, שהיא מחזקת את הקבלה הנאמנה, מאדם הראשון עד שם ועבר שהיו לפניו.
21
כ״בוכן דרשו רז״ל ואמרו: ״אחות לנו קטנה״ [שיר השירים ח, ח] – זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר: כזה שהוא מאחה את הקרע (ב״ר לט, ג).
22
כ״גכי בהכרת האלקים יוצר העולם – כרוכה גם אחדות כל העולם שכולו חטיבה אחת, מונהגת בהשגחת יחידו של עולם, שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים, וחונן את יציר כפיו – האדם – בדעת בינה והשכל, לדעת את יוצר העולם באחדותו והשגחתו, ולהכיר על ידי כך את אחדות האדם באישיו ובמינו שכולם הם בני אב אחד ואל אחד.
23
כ״דוכדברי אחרון הנביאים מלאכי: ״הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו״ (מלאכי ב, י).
24
כ״האחוה אנושית ועולמית זאת – לא אברהם חדשה, אלא הוא איחה את הקרע שעובדי אלילים קרעו אותה, כאדם המאחה את הקרע שסימני הקרע נשארים בו, עד אשר יבוא היום המקווה לישראל שכל העמים והמדינות ידעו את ה׳: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא, ט].
25
כ״ואבי האומה
איתן זה שהוא עמודו של עולם, העתיק עצמו מארץ מולדתו ומבית אביו במצות ה׳ אליו לארץ הבחירה – היא ארץ ישראל, ארץ הנבואה, כדי להשלים את תעודתו הכפולה: להודיע ולפרסם אלהותו ואחדותו של אלקי עולם לכל באי עולם, וכדי ליצור את הגרעין של זרע ישראל, שהוא מאוחד עם ארץ ישראל ועם אלקי עולם בברית עולם, בחוט משולש בלתי נתק ובלתי נפרד, הוא הקדוש ברוך הוא וישראל וארץ ישראל.
איתן זה שהוא עמודו של עולם, העתיק עצמו מארץ מולדתו ומבית אביו במצות ה׳ אליו לארץ הבחירה – היא ארץ ישראל, ארץ הנבואה, כדי להשלים את תעודתו הכפולה: להודיע ולפרסם אלהותו ואחדותו של אלקי עולם לכל באי עולם, וכדי ליצור את הגרעין של זרע ישראל, שהוא מאוחד עם ארץ ישראל ועם אלקי עולם בברית עולם, בחוט משולש בלתי נתק ובלתי נפרד, הוא הקדוש ברוך הוא וישראל וארץ ישראל.
26
כ״זוכן נאמר לעמודו של עולם הוא אברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ [בראשית יב, א]. רבותינו מרי דאגדה מפרשים מאמר זה על בוריו ואמתו, ואומרים: למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים – החל מאיר עליו דרך החלון, הציץ עליו המלך וראה אותו, אמר: עד שאתה מאיר דרך החלון – בא והאיר לפני, כך אמר הקב״ה לאברהם: עד שאתה מאיר לי מאספוטומיא ומחברותיה – בא והאיר לפני בארץ ישראל (בראשית רבה ל, יא).
27
כ״חמכאן שנטע נעמן זה שהתעלה במדע על כל הדורות שקדמו לפניו, ופרסם אמונתו זאת בקול אדיר וחזק ובחרוף נפש בארץ מולדתו, נקרא להשלים תעודתו בארץ ישראל, שממנה יצאה ותצא האורה, דעת אלקים אמת לכל העולם. וליצור עמוד אור תמידי שלא יפסק לעולמים – זה ישראל כאמור: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא], שגם הוא לא יקום ולא יהיה אלא בארץ ישראל.
28
כ״טאברהם נענה להזמנה זאת באהבה, ומילא בה את שליחותו הגדולה לכל באי עולם בראשונה, ולכן נקרא בשם: אב המון גויים, ואל זרעו באחרונה, שלכן נקרא אבי האומה לנצח ולדור דורים, כאמור: ״שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה׳! הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו״ (ישעיה נא, א-ב).
29
ל׳אחד קראתיו! ושם זה נאה לו, לפי שהוא אחד בכל התולדה האנושית, במדעו, בגבורתו הנשמתית, ומדותיו התרומיות, איש החסד, נדיב הלב, עושה צדקה ומשפט, ובאחדותו הסגוליית זאת נקרא: ״אב המון גויים״, נשיא אלקים בפי העמים. אב הראשון לעם ישראל.
30
ל״אנפלה היה אברהם בארץ מולדתו באור כשדים, עד שהושלך לכבשן אש, ובחסד ה׳ נמלט ממנו בדרך נס: ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים״ [בראשית טו, ז]. פעולותיו אלה השלים בהצלחה ובהדרגה בארץ ישראל, והן היו גרעיני הזרע לצמיחת עם ישראל, הקשור קשר בל ינתק עם ארץ ישראל ועם אלקי ישראל, אשר הנחיל לעמו בחירו את ארץ הבחירה.
31
ל״בפעולות אבי האומה בארץ ישראל
פעולתו הראשונה של אברהם בארץ היתה: ״ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳״ [בראשית יב, ח]. קריאה זאת פירשוה רבותינו ואמרו: אל תקרא ״ויקרא״ אלא ״ויקריא״ – מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד? – אחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? – משל הקב״ה אלקי עולם אכלתם! חזרו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם (סוטה י, ב).
פעולתו הראשונה של אברהם בארץ היתה: ״ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳״ [בראשית יב, ח]. קריאה זאת פירשוה רבותינו ואמרו: אל תקרא ״ויקרא״ אלא ״ויקריא״ – מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד? – אחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? – משל הקב״ה אלקי עולם אכלתם! חזרו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם (סוטה י, ב).
32
ל״גדבר אחר: התחיל לגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה (ב״ר לט, כד).
33
ל״דקריאה זאת של אברהם, לא היתה קריאה של כפיה ולא קריאה של נבואה, אלא קריאה של חבה ואהבה, בענות חן ואהבת חסד, כמו שהיא מפורשת בפרשת שלשה המלאכים: ״אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״ (בראשית יח, ג). – ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם״ (שם ח).
34
ל״הבקריאה של חבה וענוה, בנדיבות לב מלא שמחה והסברת פנים יפות, קרא את כל עובר ושב ואת כל העולם בשם ה׳: החנון והרחום, וחונן ומרחם, וקורא את כל יצוריו לחסות תחת סוכת שלמו, ולהסב על שולחנו ומתנת ידו: ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״ [תהלים קמה, טז].
35
ל״ובקריאה זאת משך אותם לאהבה אותו ואת אלקיו, ולהכיר את אלקי עולם, שהוא זן ומפרנס לכל, ובקריאה זאת התחיל להיות מגייר גרים, לא גרי אריות ולא גרי הנאות, אלא גרי צדק מתוך הכרה מדעית שלמה ובלתי מפוקפקת.
36
ל״זובקריאה זאת נעשה אוהבו של מקום ואהובו של מקום: אמר לו הקב״ה: אני לא היה שמי ניכר לבריות והכרת אותי בבריותי – מעלה אני עמך כאילו אתה שותף עמי בבריתו של עולם (ב״ר מג, ח).
37
ל״חומתוך אהבה שאהבו הקב״ה לאברהם אמר לו: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ [בראשית טו, יח] (ב״ר מא, יא), לכן נקרא אברהם נדיב לב ואיש החסד.
38
ל״טסגולה זאת הנחיל אברהם לזרעו שהוא נקרא ״בת נדיב״ [שיר השירים ז, ב], בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר: ״נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם״ [תהלים מז, י] – שהיה תחלה לגרים (סוכה מט, ב).
39
מ׳וזאת היא אחת מהסגולות שישראל מצטיין בה, קריאה נאמנה בשם ה׳, בדברי חבה ואהבה, הגיון והסברה, ובמעשים נדיביים שמאהבים את ישראל, ועל ידי כך מתאהב שם שמים על ידם, ונעשים אהובים להקדוש ברוך הוא, ונקראים: זרע אברהם אהובי, וסגולת נחלה זאת היא חובת מצוה של ישראל, שהיא חורזת את פעולותיו וצעדו ועלילותיו, הגיוני לבו ומחשבותיו, שהאומה בכללה וכל איש ביחודו מחוייבים לקיימה בגופו ונשמתו, עומד עליה בדין, ומקבל את גמולו בחייו בארץ נחלת ה׳ ובעולם הנשמות – היא ארץ החיים, כאמור: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ״ [ישעיה ס, כא].
40
מ״אקנין הארץ
אבי האומה הוא גם אבי נחלת הארץ לבניו אחריו, שכן הצטוה מפי אלקי עולם לאמר: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״ [בראשית יג, יז], מצוה זאת היא מצות קנין הארץ בזכות חזקה, כדי שתהיה נוחה להכבש לפני בניו בשעת כניסתם לארץ, דהוה להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, ולא פתחון פה למדת הדין.
אבי האומה הוא גם אבי נחלת הארץ לבניו אחריו, שכן הצטוה מפי אלקי עולם לאמר: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״ [בראשית יג, יז], מצוה זאת היא מצות קנין הארץ בזכות חזקה, כדי שתהיה נוחה להכבש לפני בניו בשעת כניסתם לארץ, דהוה להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, ולא פתחון פה למדת הדין.
41
מ״במצוה זאת שנאמרה לאברהם, חזרה ונאמרה לזרעו אחריו, זרע ישראל, בתורת קדשו לאמר: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״ [במדבר לג, נג], וכפירושו הנכון של הרמב״ן ז״ל – אבי הישוב הישראלי בארץ ישראל במאות השנים האחרונות – שכן כתב: נצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה״ [במדבר שם], ״והתנחלתם את הארץ״ [שם נד], ״אשר נשבעתי לאבותיכם״ [ראה דברים א, ח], ופרט אותה להם במצוה זאת כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: ״ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה, בהר, ובשפלה, ובנגב, ובחוף הים״ [שם ז], שלא יניחו ממנה מקום… ולשון ספרי: ״וירשת וישבת בה״ [שם יז, יד] – בזכות שתירש תשב וכו׳, אבל הארץ לא נניח אותה בידם (ז׳ עממין), ולא זולתם מן האומות בדור מן הדורות. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות וכו׳, ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירא וכו׳, שהיו יוצאין חוץ לארץ והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ״וירשת וישבת בה ושמרת לעשות״ [ראה דברים יא, לא-לב], ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות (מצות עשה לדעת הרמב״ן, מצוה ד׳).
42
מ״גהרמב״ם ז״ל אעפ״י שלא מנה מצוה זאת במנין המצות – בכל זאת אינו חולק על עיקר הדין. תדע שהרי פסק בהלכותיו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ, כאילו עובד ע״ז, שנאמר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״ [שמואל א, כו, יט], ובפרענות הוא אומר: ״ואל אדמת ישראל לא יבאו״ [יחזקאל יג, ט] (הלכות מלכים פ״ה הי״ב).
43
מ״דדין זה נובע מסוגיא בגמרא: שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה, לח], וכל מי שאינו דר בארץ אין לו אלקים? – אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל – כאילו עובד עבודת כוכבים, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳״ וכו׳. אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי, ב).
44
מ״המאמר זה צריך ביאור. מהרש״א בח״א כתב: ונראה לפרש דודאי הקב״ה הוא אלהי כל העולם, אבל נקרא: ״אלקי הארץ״, כמ״ש הרמב״ן פרשת וילך, והוא עפ״י הדמיון שעמו ישראל הם בארץ, והשתא מ״ש: ״כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק״ ניחא ע״ש אלקי הארץ. אבל מ״ש הדר בחו״ל לא יתכן בו לומר שדומה כמי שאין לו אלוה, כיון שנקרא אלוקי הארץ וכו׳, וקאמר: דודאי דומה כמי שאין לו אלוק קאמר, דהיינו: כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוק, אלא עובד עבודת מכבים כשאר גוי הארצות, ומייתי מדוד וכו׳.
45
מ״וולע״ד נראה לפרש שהדברים מגיעים למה שאמרו רז״ל בספרי במדבר שם: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך [בראשית יז, ח], רבי יודן אמר: חמש, אם מקבלים בניך אלקותי – אני אהיה להם לאלוה ולפטרון, ואם לאו – לא אהיה להם לאלוה ולפטרון, ואם נכנסים בניך לארץ- הן מקבלים אלקותי, ואם לאו – אינן מקבלים. אם מקבלים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסין לארץ, אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסים לארץ ואם לאו – אין נכנסין (ב״ר מ״ו, ז, ובילקוט שמעוני שם).
46
מ״זמכאן למדנו: כניסה לארץ וקבלת האלקות הן דבר אחד, בבחינת: ״דאי לאו הא – לא קיימא הא״. ולפי זה מתפרשת שפיר סוגיא זו, דבתחלה אמר: כל מי שדר בחו״ל דומה כמי שאין [לו] אלוה, כלומר: שאינו מקבל אלקות ה׳ שהוא אלקי הארץ. וכדברי הרמב״ן ז״ל: והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה׳ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין, שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיוחד לשמו, זרע אוהביו, וזהו ״והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ״ [שמות יט, ה], וכתיב: ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״ [ירמיה יא, ד], לא שתהיו אתם אל אלקים אחרים… וכתיב: ״ואמר לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, …אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים״ [ויקרא כ, כד], ואמר: כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלקים אחרים, בתתו לנו את הארץ רק שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים ונהיה מיוחדים לשמו… ובספרי: ״ואין עמו אל נכר״ [דברים לב, יב] – שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר: ״ואני יוצא והנה שר יון״ וגו׳ [דניאל י, כ], והוא מאמרם: כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה, לח], ואומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״, ואמרו בתוספתא דע״ז, הרי הוא אומר: ״ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה׳ לי לאלקים״ [בראשית כח, כא], ואמר: לתת לכם את וגו׳ – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלקים, אין אתם בארץ כנען, כביכול אין אני לכם לאלקים (רמב״ן ויקרא יח, כה).
47
מ״חוהם הדברים שכתב הראב״ע: ידענו כי השם אחד והשנוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה, ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, על כן כתוב: ״את משפט אלקי הארץ״ [מלכים ב, יז, כו], על כן אמר יעקב: ״הסירו את אלקי הנכר״ [בראשית לה, ב] (דברים לא, טז).
48
מ״טלאור דברים אלה מתפרשת סוגיא דגמרא שפיר, דלשון ״דומה כמי שאק לו אלוה״, הוא כמאמרם ז״ל: אם אין נכנסים לארץ אינן מקבלים אלקותי, או כביכול אין אני לכם לאלקים, ולא כעובר עבירה ממש, לזה הקשו: וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ותו לא? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – הרי הוא כאלו עובד ע״ז בפועל.
49
נ׳וכיון שפסק הרמב״ם: ולא ידור בחוץ לארץ, שכן היוצא לחוצה לארץ – הרי הוא כעובד ע״א וכמסקנא דגמרא, מזה נלמד חובת מצוה לרשת את הארץ – כדי לשבת בה, ולעשותה מקום מושב ומקור פרנסה לישיבתם של כל ישראל, כדי שלא ידח ממנו נדח שיהיה מוכרח לשבת בחוץ לארץ ולהיותו כעובד עבודת כוכבים.
50
נ״אחרגתי ממסגרת מאמר זה, משום שראיתי צורך לפרש סוגיא זאת שלא התפרשה כל צרכה.
51
נ״בברית הארץ
ועתה נשוב אל המשך המאמר: ״ברית הארץ״, סגולות נחלה שנתנה בהבטחה והתקיימה במעשה סמלי וקניני של: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״ [בראשית יג, יז], התחזקה שוב בברית שבועה לאברהם ולזרעו, כמו שנאמר: ״ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ״ [שם טו, יח], וכן נאמר: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך… לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ [שם יז, ז-ח].
ועתה נשוב אל המשך המאמר: ״ברית הארץ״, סגולות נחלה שנתנה בהבטחה והתקיימה במעשה סמלי וקניני של: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״ [בראשית יג, יז], התחזקה שוב בברית שבועה לאברהם ולזרעו, כמו שנאמר: ״ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ״ [שם טו, יח], וכן נאמר: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך… לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ [שם יז, ז-ח].
52
נ״גברית שבועה זאת הוכפלה ליצחק יורשו היחידי של אברהם, כאמור: ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך וגו׳, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גוי הארץ״ (בראשית כו, ג-ד).
53
נ״דוהושלשה ליעקב כליל תפארת, בחיר שבאבות ואב שבטי ישראל, כאמור:״ אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ״ (שם לה, יא יב).
54
נ״השבועה משולשת זאת מאת אלקי ישראל – היא אשר קשרה בקשר אמיץ ונצחי את אלקי ישראל לזרע בית ישראל, ובחר בו לקרוא את שמו וליחד אלקותו עליו, כאמור: ״והקמותי את בריתי ביני ובינך וביןן זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים״ (בראשית יז, ז-ח).
55
נ״וזה הוא יסוד היסודות להויתו של עם ישראל, שבורא עולם ויוצר האדם – הוא לו לאלקים, אלקיו ופטרונו והוא מנהיגו שומרו ומקיימו לתעודתו הנפלאה, כדבריו מפי משה נביאו בתורת קדשו: ״וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו, יח-יט). לפיכך הנחיל את הארץ לאבותינו ולזרעם אחריהם – כדי להשרות עליהם שכינת קדשו במקדשו, ולתת רוח נבואתו בארץ הבחירה, שהיא ארץ הנבואה שממנה יצאה ותצא תורה ואורה לכל העמים. כאמור: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [ישעיה ב, ג].
56
נ״זשבועה זו לא יכלה להתקיים בפועל, אלא אחרי צרוף נפש האבות מכל סיגים של אבותיהם, ואחרי רבוים והשתלמותם המדעית והאמנותית של ישראל. וכמאמרם ז״ל: ״כענבים במדבר מצאתי ישראל – כבכורה בתאנה בראשיתה״ [הושע ט, י], א״ר יודן: מה התאנה הזו בתחלה אורין אותה אחת אחת ואח״כ שתים, ואח״כ שלש, עד שאורין אותה בסלים ומגרפות כך בתחלה אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואח״כ שנים: אברהם ויצחק. ואח״כ שלשה, אברהם יצחק ויעקב, ואח״כ: ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד״ [שמות א, ז] (ב״ר מו, א).
57
נ״חברית אבות זאת היתה התחלה לברית ההדדית שבין ישראל ואלקיו, ברית המילה שהיא מציינת ומבדילה את ישראל מכל העמים בחותם ברית שהוא משלים חסרון המדות, והוא אות קבוצי לזרע אברהם מאמיני אחדות האלקים המוחלטת (ראה מו״נ ח״ג, פמ״ו). ברית זאת נשלמה ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, בברית הר סיני וחורב וערבות מואב, שבזכותם נכנסו ישראל לארץ הבחירה אשר הנחילה ה׳ לאבות האומה וזרעם אחריהם לאחוזת עולם.
58
נ״טוזהו הגמול היסודי של עם ישראל בכללו ובאישיו, וכן אומר רבי יהודה הלוי: ״אבל יעדנו הדבקנו בענין האלקי בנבואה ומה שהוא קרוב לה, והתחברות הענין האלקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים, ועל כן אינו אומר בתורה: כי אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים ואנהיג אתכם… ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה וטובתה בענין האלקי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי זולתכם… והתורה כולה וכל יעודיה כלם כולל אותם שורש אחד והוא: יחול קרבת האלקים ומלאכיו, ומי שיגיע אל המעלה הזאת – לא יירא מן המות״ (הכוזרי מאמר א׳, פ׳ ק״ט).
59
ס׳ברית כרותה זאת שתחלתה בימי אבות האומה להם ולבניהם אחריהם לדורות עולם – היא שקיימה אותנו עד היום והגיעתנו עד הלום, ותגיענו אל המנוחה ואל הנחלה, בהניח ה׳ אלקינו לנו מכל אויבנו מסביב בארץ נחלת אבות [ראה דברים כה, יט].
60
ס״אכבוש הארץ, קנינה ובנינה
עם הנחלת ירושת הארץ הנחילונו אבות האומה גם רוח גבורה עילאית לכבוש הארץ ובנינה, שכן אבות האומה נלחמו מלחמת מצוה זאת במסירות נפש, כמו שנאמר: ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח, כב). האונקלוס מתרגם: ״בצלותי ובבעותי״, וכן פירש״י: היא חכמתו ותפלתו. וכן תרגם בתרגום ירושלמי: ואנא נסבית יתיה מן ידיו דעשו לא בחרבי ולא בקשתי, אלהין בזכותי ובעובדי טביא.
עם הנחלת ירושת הארץ הנחילונו אבות האומה גם רוח גבורה עילאית לכבוש הארץ ובנינה, שכן אבות האומה נלחמו מלחמת מצוה זאת במסירות נפש, כמו שנאמר: ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח, כב). האונקלוס מתרגם: ״בצלותי ובבעותי״, וכן פירש״י: היא חכמתו ותפלתו. וכן תרגם בתרגום ירושלמי: ואנא נסבית יתיה מן ידיו דעשו לא בחרבי ולא בקשתי, אלהין בזכותי ובעובדי טביא.
61
ס״באבל במדרש אמרו: כיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? מה עשה? נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם, אמר: אם יבואו או״ה להזדווג לבני – אני נלחם כנגדן, הוא דאמר ליוסף: ״ואני נתתי לך״ וגו׳, היכן מצינו שנטל יעקב אבינו חרבו וקשתו? – בשכם, שנאמר: ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (ב״ר פ, ט), וכן תרגם יב״ע: וקמית וסייעית יתכון בסייפי וקשתי.
62
ס״גוזה הוא רמז לכבוש הארץ על ידי בניו, ודברי הרמב״ן: כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת, ירמוז למה שאמר הכתוב: ״לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל״ וגו׳, כי מאת ה׳ היתה (זאת) לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם״ [יהושע יא, יט-כ], וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה אתם מלחמה, והוא הנלחם להם לא הם עצמם, כענין שנאמר: ״כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם״ [תהלים מד, ד], וזהו בזכות האבות. וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שעשו הנביאים – נטה ידו בחרב כנגד האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו… ויתכן שזה טעם אומרו: ״לקחתי״, כי מאז (לוקחה) הארץ לבניו (הרמב״ן עה״ת, בראשית שם).
63
ס״דנאמנים עלינו דברי רז״ל בפירושם ומדרשם, ואלה ואלה הם דברי אלקים חיים, ובודאי ששניהם מצורפים לדבר אחד, ובמלחמה זאת של בני יעקב היתה גם תפלתו וזכותו וגם מלחמתו, כלומר: עמידתו האיתנה למלחמה וזכותו ותפלתו – עמדה לו שלא נלחמו נגדו, כאמור: ״ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב״ [בראשית לה, ה].
64
ס״האולם מכללן של דברים למדנו: האבות במלחמתם־ אברהם בראש במלחמת הגנת סדום, ויעקב אחריו בשכם – סללו לפנינו את הדרך לכבוש הארץ, ואת הדרך לבנין הארץ במעשי הבארות אשר חפרו בארץ הזאת, כדי להפרותה וללמד את זרעם אחריהם – לכבוש את הארץ ולישבה בפעולות השקאה והבראה כמצווה עלינו מן התורה, וכדברי הרמב״ן ז״ל: שהן מביאות לידי ברכת ה׳ מיוחדת לאוהביו ושומרי מצותיו, שהיא נגלית לעיני כל העמים, כאמור: ״אלקים עמך בכל אשר אתה עושה״ (בראשית כא, כב), ״ראה ראינו כי היה ה׳ עמך״ (שם כו, כח).
65
ס״ונחלות סגוליות אלה – הן שעמדו לנו בדורנו זה, להפרות את הארץ השוממה בקרבנות עצומים מאד בדם, וברכוש ובמאמצים מרובים ועזים לסקל את כל המכשולים שעמדו על דרכינו בכל צעד ושעל, עד שהגענו לאותה המדה של התאחזות באדמת הארץ בכל פנותיה. גם אלה שהיו בודדות ומסוכנות מאד, וגם באדמת טרשים שלמראית – עין לא היו מסוגלות לזריעה ואף לא להתישבות.
66
ס״זזכות אבות ונחלת אבות שלא פסקה מאת עם ישראל בכל הדורות ובכל ארצות פזורותיהם – היא אשר העירה את חלוצי ההתישבות לעלות ארצה ישראל, דרך מחיצות אש וגפרית, לגאול את הארץ בקרבנות רכוש מרובים וענקים, בקרבנות נפש יקרים מאד, ובעבודה בלתי-פוסקת קשה ומפרכת, בתקוה ואמונה איתנה, שהארץ השוממה תשוב להיות גן פורח וארץ זבת חלב ודבש, שתביא אחריה גאולת הארץ וחרות בניה – בוניה, יורשי זכות אבות וסגולות אבות האומה.
67
ס״חוזאת היא שעמדה בימינו אלה, במלחמת גאולת הארץ, בעמידתם האיתנה ונפלאה של חלוצי ישראל, גבורי חיל, צבא הגנה לישראל, למלחמה נגד אויבים גדולים ועצומים, גלוים ונסתרים מזויינים בנשק כבד ועצום, ומלאי איבה וחימה – להרוס את ישובינו שרכשנו בצדק ומשפט ובעמל רב, בעמל כפים, קרבנות דמים וזיעת אפים, ולהשמידינו מנחלת ה׳, לבלי שוב אליה עוד.
68
ס״טוכאברהם בשעתו שהריק את חניכיו, נגד המלכים התוקפנים והנוצחים: ״ויכם וירדפם״ [בראשית יד, טו], וכיעקב בשעתו שנלחם בחרבו ובקשתו: ״ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם״ [שם לה, ה] – כן יצאו בנינו ובנותינו למלחמה שערה. באותה רוח, עצה וגבורה, יראה ואמונה – שהיא נחלה לנו מאבותינו, והתקיים בנו ולעינינו יעוד ה׳ מפי תורתו: ״את אימתי אשלח לפניך, והמותי את כל העם אשר תבא בהם, ונתתי את אויביך אליך ערף״ [שמות כג, כז].
69
ע׳יעוד אלקי זה עלה לעינינו ככתבו וכלשונו ובכל הודו: כי מהומת ה׳ היא אשר היתה בכל העם הנכר אשר ישב בארץ, וצבאות האויבים אשר נתוספו עליהם להבריחם בבהלה ומהומה ובמנוסת חרב של פחד ואימה. ויד ה׳ הנעלמה והחזקה – היא אשר נתנה אויבינו הרבים ועצומים לפנינו ערף.
70
ע״ארוח נחלת אבות היא אשר הביאה לנו עזרת ה׳ בצורת רוח עצה וגבורה, כי אין השכינה שורה אלא במקום שרוח הקדש וגבורת האבות חיה ופועלת בקרבנו, והן הערובה הנאמנה לנצחיות הגאולה, והתנשאות מדינת ישראל וכבודה לעיני כל העמים, התכוננות כסא מלכות בית דוד בירושלים, ושיבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחלה, לנצח ולדור דורים.
71
ע״בוהיא אשר תביא בכנפיה שלום עולמי, ודעת אלקים אמת לכל העולמים ולעולמי-עד, כאמור: ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ [תהלים קמה, יג], ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ [זכריה יד, ט].
72
ע״גצביונה של האומה
אבות האומה הטביעו על בניהם לדורות עולם צביונה של האומה, שהיא תשוקתה ומשאת נפשה, הודה והדרה, אשר מתוכה נשקף צביונו של יוצר האומה אלקי האבות, וכמאמרם ז״ל: ״בצבאות״… אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי צביוני בם (שהש״ר ב, יח).
אבות האומה הטביעו על בניהם לדורות עולם צביונה של האומה, שהיא תשוקתה ומשאת נפשה, הודה והדרה, אשר מתוכה נשקף צביונו של יוצר האומה אלקי האבות, וכמאמרם ז״ל: ״בצבאות״… אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי צביוני בם (שהש״ר ב, יח).
73
ע״דעשו תשוקתי והטביעו את חותם תפארתי על פניהם, ועשיתי את תשוקתי ונתתי את תפארתי בם, וכן הוא אומר: ״ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי״ (ישעיה מו, יג), ואומר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (שם מט, ג).
74
ע״הצביונו של ישראל הוא מרובה נצוצות אורה וזיקוקין דנורא, והוא טבוע בו מתחילת הויתו ועת התרקמות דמותו הלאומית, כמו שכן נאמר לאביה הראשון אברהם: ״ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ , כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה׳ על אברהם אם אשר דבר עליו״ (בראשית יח, יח-יט).
75
ע״ובהוראת מושג ״ידעתיו״ – נאמרו פירושים רבים: לשון חבה ואהבה, כלומר: חבבתיו למען אשר יצוה – לפי שהוא מצוה (פרש״י). ״ידעתיו״ בהשגחה מיוחדת דבקה בו תמיד, כדכתיב: ״לא יגרע, מצדיק עיניו״ [איוב לו, ז], וכדכתיב: ״הנה עין ה׳ אל יראיו״ [תהלים לג, יח] (הרמב״ן).
76
ע״זבגליון התורה פירשתי: נגלתי אליו ברוח נבואה, כמו שנאמר: ״אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ [דברים לד, י], דאיתגלי ה׳ ליה (תרגום אונקלוס), ארוס חכים יתיה מימרא דה׳ (ירושלמי). ושניהם אמרו דבר אחד: כי התגלות נבואת ה׳ על חסידיו – היא אצילות חכמתו עליהם, כאמור: ״וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו״ (במדבר יא, כה).
77
ע״חלפי זה: ״ידעו ה׳״ הנאמר במשה – היא התגלות נבואת ה׳ אליו באספקלריא מאירה, וכענין זה הוא פירוש: ״כי ידעתיו״ הנאמר באברהם, כלומר: נגליתי אליו בנבואה למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כמפי הגבורה.
78
ע״טומה היא המצוה ״ושמרו דרך ה״? – דרך ה׳ זאת הסגולה המיוחדת לעם ישראל שבה נבדל מכל העמים לדתותיהם וחכמיהם, שבכל דתות העמים הקדמוניות והאחרונות – אין דרך סלולה בחיים, אלא יש דרכי פולחן ודרכי דת מוסריים ואזרחיים מסוימים, שהם חלוקים ביניהם מן הקצה אל הקצה. וחכמי העמים ופילוסופיהם אומרים: הדרך הטובה היא: הדרך השכלית, שאדם בשכלו בוחר בה בכל שעה ובכל ענין, לפי מצב השעה ולפי מהות הענין.
79
פ׳וכן הם חושבים ואומרים: אל תחוש על איזו תורה תהיה ובאיזה מעשה, ובאיזה דבור, ובאיזה לשון אתה מדבר, או בדה לעצמך דת לענין הכניעה ולרומם ולשבח, ולהנהגת מדותיך וביתך, ואנשי מדינתך אם הם סומכים עליך, או קח לך לדת הנמוסים השכליים אשר חברו הפילוסופים.
80
פ״אכללו של דבר: בקש זכות הלב באיזה אופן שתתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמתתם, ואז תגיע אל בקשתך, רוצה לומר: הדבק ברוחני, רוצה לומר: השכל הפועל, ואפשר שינבא אותך ויודיעך העתידות בחלומות אמיתיים ומראות נאמנות (הכוזרי מאמר א׳ סימן ב׳).
81
פ״בדעה פילוסופית זאת דחה אותה הכוזרי בטענה מופתית שאין להכחישה, והיא הנבואה, שמן הראוי היה שתהיה ידועה בהם ונמצאת ביניהם, מפני הדבקם ברוחניות, ושיסופר עליהם נפלאות ונוראות וכבוד וגדולה, ואנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה: כי יש לדבר האלקי סוד אחר זולת מה שזכרת אתה הפילוסוף (שם ד׳).
82
פ״גמופת זה עצמו מספיק בהחלט לדחות כל הדרכים שהם מקובלים ומונהגים בדתותיהם ומנהגם של כל העמים האחרים.
83
פ״דועוד זאת: מופת חותך ומכריע לדעתי מזה, שזה שכל הערכים הפילוסופים וכן הדתיים, באמונה ומוסר – אינם יציבים, והם התחלפו ומתחלפים לענפים וסעיפים רבים ומגוונים, שהם מנוגדים ומרוחקים זה מזה בתכלית ההרחקה והנגוד. וזה לפי שכולם הולכים בדרך סלולה שהיא בנויה על יסודות רעועים: השכלת האדם הפילוסופית, שיסודה היא בהיקשים שכליים ומופתים פילוסופיים, שאינם קיימים אלא לשעתם, והם מתבטלים בכח היקשים ומופתים אחרים, או שהם בנויים על נבואה דמיונית שאין לה יסוד קיים ומקור נאמן.
84
פ״האבל דרכו של ישראל שקבל בנחלה מאביה הראשון של האומה: אברהם העברי – הוא דרך ה׳, לא דרך חישובים ושקולים, לא דרך היקשים ומופתים פילוסופים, ולא דרך נבואה דמיונית אלא דרך ה׳: דרך מקובלת מפי הגבורה בדרך נבואה בלתי מסופקת, ולפיכך בלתי משתנה ובלתי מתחלפת.
85
פ״ודרך ישרה שראשה נעוץ בסופה וסופה בתחלתה, שמכוונת נקודת המפנה התכליתית, משעת הלידה עד שעת המיתה; מתחלת היום עד סופו; מיום הראשון עד יום השבת, מראשית השנה ועד סופה, שהיא: יום הדין ומשפט, תפלה ותשובה.
86
פ״זודרך עליונה שהיא מעלה את האדם שלבים־שלבים בדרך חכמה ובינה, לדעת רזי עולם וסודות ההשגחה העליונה, כתפלת אדון הנביאים: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך״ [שמות לג, יג], ולהתרומם ברוח ונפש בפעולות ומעשים המובילים אל דרכי ה׳ הטובים והישרים, וכמאמרם ז״ל: מאי דכתיב: ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״ וגו׳ [דברים יג, ה] – אלא להלך אחרי מדותיו של הקב״ה: מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים, הקב״ה קבר מתים… אף אתה קבור מתים (סוטה יד, א). ועוד אמרו: אבא שאול אומר: ״זה אלי ואנוהו״ [שמות טו, ב], הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה רחום וחנון (שבת קל״ג, ב ירושלמי פאה פ״א ה״א).
87
פ״חהיה חנון ורחום מעצם הויתך, להדמות אל יוצר האדם והעולם שהוא רחום וחנון, מרחם ומחונן לכל בריותיו ולכל מעשיו, כדכתיב: ״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שמות לג, יט], וחנותי את אשר אחון – אעפ״י שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם – אעפ״י שאינו הגון (ברכות ז, א).
88
פ״טכל הדברים האלה, שהם דרכי חכמה ובינה, דרכי חנינה חסד ורחמים, לקוחים ואצולים ממקורותיהם הראשונים והנאמנים, שהם יציבים וקיימים – נקראים ״דרך ה׳״, והיא הדרך אשר הנחילנו אביה הראשון של האומה ובניו אחריו.
89
צ׳ומאד מאד נעמו ועמקו דברי משורר האומה, הפילוסוף האלקי: אתה אלוקי, וכל היצורים עבדיך ועובדיך. כי כוונת כולם להגיע עדיך, מגמת פניהם דרך המלך, ותעו מן הדרך. אך עבדיך הם כפקחים ההולכים דרך נכוחה, לא סרו ימין ושמאל מן הדרך עד בואם לחצר המלך (״כתר מלכות״ לרבי שלמה בן גבירול ז״ל).
90
צ״אדברים אלה בביאור יותר אמרם הרמב״ם ז״ל במשל הנפלא: המלך הוא בהיכל, ואנשיו כולם קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו שבמדינה – מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניהם אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו… מן הרוצים לבוא אל הבית מהם מי שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו, מבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית, והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך. אבל אחר הגיעו אל תוך הבית – אי אפשר לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו.
91
צ״בוהנני מפרש לך זה המשל ואומר: אשר הם חוץ למדינה – הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונה ודת לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה… ומדרגתם בנמצאות, למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. ואשר הם במדינה, אלה שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, או מטעות גדולה שנפלה בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו – יוסיפו ניתוק מבית המלך. והרוצים לבוא אל בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם: המון אנשי התורה, רוצה לומר: עמי הארץ העוסקים במצות. והמגיעים אל הבית וההולכים סביבו, הם התלמודים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגישו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה. ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת – כבר נכנסו לפרוזדור, ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק, אבל מי שהגיע לדעת מופת, כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלקים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.
92
צ״גאבל מי שישים את כל מחשבתו אחר שלמותו האלקית, והוא נוטה כולו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולת שכלו – כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על השם יתברך, לדעת הנהגתו אותם על איזה צד, אפשר שתהיה מהם: אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים (מורה נבוכים חלק ג׳, פרק נ״א).
93
צ״דהעתקתי דברי הרמב״ם אלה כמעט במלואם, שהם דברי נגידים בבחינת ״תן לחכם ויחכם עוד״ [משלי ט, ט]. ומדבריו למדנו: עם ישראל ביסודו ובכללו הם מאלה הרוצים להכנס אל בית המלך, ולהכנס אצלו. ולפיכך הם עולים ממדרגה למדרגה ומתקרבים צעד אחרי צעד, עד אשר יגיעו מהם אל המדרגה העליונה של הנביאים, תלמידיו של אדון הנביאים, שלא קם ולא יקום כמוהו, כאמור: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ [דברים לד, י], שבאו אל בית המלך, והם עמו בתוך הבית ראוהו מרחוק או מקרוב, שומע דבר המלך או מדבר עמו, עד שנאמר בו: ״ויהי שם עם ה׳״ [שמות לד, כח], ישאל ויענה, וידבר עמו במעמד ההוא המקודש, ומרוב שמחתו במה שהשיג – לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עם שבגוף, רוצה לומר: מיני המיחוש (מורה נבוכים שם).
94
צ״המדרגה נפלאה במעלה זאת שלא נמצאה אלא בישראל – היא תולדה ישרה של המנה הרוחנית המיוחדת במינה, שהנחילה לנו אבי האומה הראשון אברהם במצוותיו לבניו אחריו: ״ושמרו דרך ה׳״. והיא אשר הולידה את משה אדון הנביאים, והכינה את כל זרעו אחריו לקבלת התורה בהר סיני מאהבה, לשומרה מאהבה וקיומה מאהבה, בכל נדודינו פזורי גלותנו עדי הגיעו עד הלום.
95
צ״ווהיא אשר הקימה את מדינת ישראל, ותשיב אותה על כסא מלכות ישראל, לתהלה ולשם ולתפארת.
96
צ״זצדקה ומשפט
שתי מתנות יקרות וחמודות נתנו לישראל, והן: צדקה ומשפט, שהן אחוזות והדוקות זו בזו כשלהבת בגחלת, שאינן נמצאות אלא בחבורן, והן מוכרחות במציאותן. לכן הן נזכרות בתורה בנביאים ובכתובין צמודות יחד פעם קודמת – צדקה למשפט, ופעם קודם – משפט לצדקה.
שתי מתנות יקרות וחמודות נתנו לישראל, והן: צדקה ומשפט, שהן אחוזות והדוקות זו בזו כשלהבת בגחלת, שאינן נמצאות אלא בחבורן, והן מוכרחות במציאותן. לכן הן נזכרות בתורה בנביאים ובכתובין צמודות יחד פעם קודמת – צדקה למשפט, ופעם קודם – משפט לצדקה.
97
צ״חוהן המדות המעולות שהשתבחו בהן אבות האומה מחוקקיה ומלכיה, וכמאמרם ז״ל: אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, לעולם הבא? – מפני שנהגו עצמם בצדקה, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה בנו – לא נשתבחו אלא בצדקה. אברהם לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו [אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״] (תורה שלמה בראשית י״ח:י״ט אות כ״ט).
98
צ״טולא עוד אלא, שהקב״ה בעצמו השתבח במשפט וצדקה, ודורש מאת יצוריו לעשות משפט וצדקה, שבהן חפץ ה׳ ולהתהלל רק בהן, כאמור: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט, כג).
99
ק׳שתי מתנות אלה הנחיל אבינו לבניו אחריו לדורות עולם, והן הביאו בכנפיהן את מדת החסד והרחמים של אלקי ישראל: ״זרע אברהם אוהבי״ [ישעיה מא, ח].
100
ק״אוכן אמרו רז״ל במדרשם: משל למה הדבר דומה? – למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן, אבדה מטרונה את שלה – אף המלך נטל את שלו, כך אתה מוצא: אברהם נתן לבניו שני אריסין – לעשות צדקה ומשפט, אף הקב״ה זקף לו כנגדו חסד ורחמים, שנאמר: ״ושמר… לך את הברית ואת החסד״ [דברים ז, יב]. אבדו ישראל את שלהם וכו׳, אף הקב״ה נטל את שלו וכו׳, עמדו ישראל וכשרו את עצמם וכו׳ – אף הקב״ה מביא את שלו (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות רט״ז).
101
ק״במכאן – כי שתי מתנות אלה הן סיבה ותנאי המשכת חסדי ורחמי ה׳ והחזרתם על עמו וארצו, ואלה מן הסגולות שהנחילו לנו אבותינו, שהטביעו את חותמן על עם ישראל לדורות־עולם, וכמאמרם ז״ל: שלשה סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, דכתיב: ״למען אשר יצוה״ וגו׳ [בראשית יח, יט], כל שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי להדבק באומה זו (יבמות עט, א).
102
ק״גולכשתמצי לומר שלשה סימנים אלו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, שבהם מצטיין ישראל – כולם הם דבר אחד, שמקופלים בשני מושגים אלה שהם משפט וצדקה, וכמו שנבאר להלן.
103
ק״דהגדרת מושגי משפט וצדקה
הפילוסוף היוני הגדיר מושג הצדק ואמר: הצדק המדיני ממנו טבעי וממנו דתי. הטבעי אשר הוא בכל מקום יש לו כח שוה ואינו תלוי בהראות או לא. הדתי הוא אמנם אשר בראשונה לא היה בו חלוק, שיהיה כן או בענין אחר, אבל אחר שהושם יש בו חלוק כמו שהיה פדיון העבד שעור ידוע, או לזבוח עז ולא שתי צאן.
הפילוסוף היוני הגדיר מושג הצדק ואמר: הצדק המדיני ממנו טבעי וממנו דתי. הטבעי אשר הוא בכל מקום יש לו כח שוה ואינו תלוי בהראות או לא. הדתי הוא אמנם אשר בראשונה לא היה בו חלוק, שיהיה כן או בענין אחר, אבל אחר שהושם יש בו חלוק כמו שהיה פדיון העבד שעור ידוע, או לזבוח עז ולא שתי צאן.
104
ק״הוהדינין יראה לקצת, כי כולם הם כן שאינן טבעיים, כי אשר הוא כן בטבע לא יסור, ובכל מקום יש לו הכח ההוא כמו האש שהיא שורפת.
105
ק״והצדק הדתי המסודר מהיותר שלם שבאנשים – הוא חסר מאד, ואינו נקרא צדק אלא על דרך העברה, ושלא יבדיל הצדק מהבלי צדק אצלם רק בהנחה לבד, וגם שכבר היה נראה לקצת שאין טבע קיים לשום צדק (עקדת יצחק, משפטים, שער מ״ו).
106
ק״זאם נתרגם דבריו ללשון התורה יוצא: צדקה היא ״הצדק הטבעי״ ומשפט הוא ״הצדק הדתי״. ולדעתו הצדק הטבעי הוא המעולה ונכון, אבל הצדק הדתי גם כשהוא מסודר מהיותר שלם שבאנשים – הוא חסר מאד ואינו נקרא צדק.
107
ק״חהפילוסוף החסיד רבנו יצחק עראמה סתר דברים אלה בטוב טעם ודעת. ואני תלמידו אוסיף ואומר: אמנם נכונים דברי אריסטו הפילוסוף היוני במקצת באמרו: שהצדק הדתי אפילו מהיותר גדול שבאנשים הוא חסר ואינו ראוי להקרא בשם צדק. דבר זה הוא מוכרח, כי הלא ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז, כ], ולכן אין חקיו יכולים להיות צדיקים, אלא הם חסרים, לפי שהם מסודרים לפי דעותיו ומחשבותיו של המחוקק, ולפי רוחם של בני מקומו ודורו, וזו היא הסיבה לשנוי החוקים – בין שהם נקראים ״דתיים״ או שנקראים ״נמוסים״.
108
ק״טאולם לעומת זאת: מה שהוא סובר כי הצדק המדיני הוא המעולה והנכון, סברא זאת היא מוטעית ומופרכת בהחלט, כי החק הטבעי הוא טוב, לכל היצורים שהם מסוג בעלי חיים שאין להם אלא היצרים הטבעיים האינסטקטיביים המיוחדים לכל אחד ממין בעלי החיים, והם נזונים גם כן במזונות טבעיים המיוחדים להם ואינם משנים את טבע עצמיותם, כמו שאינם משנים את מזונותיהם, אבל היצורים הטבעיים אלה אינם ראויים לשבח ולא לגנאי, כמו שהדבורה, למשל, אינה ראויה לשבח בעד חלות דבשה הטוב, כמו שאינה ראויה לגנאי בעד עוקצה החד וארסי, וכן בכל שאר היצורים למיניהם.
109
ק״יהמזונות הטבעיים – גם הם אינם טובים אלא לבעלי החיים שאין להם אלא טבעם המיוחד, ואצלם דוקא שולט הצדק הטבעי שהוא נותן לכולם כח שוה, ואינו תלוי בהראות או לא.
110
קי״אאבל האדם הוא בריה מיוחדת שאין לה יצר טבעי מיוחד, אלא הוא בעל שני יצרים: יצר הרע ויצר הטוב, שהם נאבקים תמיד, והאדם בהשכלתו צריך לתת לכל אחד את חלקו ומקומו, בשיעור הראוי ורצוי. האדם אעפ״י שהוא שוה במינו והרכב גופו – בכל זאת הוא חלוק באישיו, ומדותיו, ״עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין מן המדות כמו שלא תראה צורותיהם הנראות שוות… ואין כיוצא בזה התחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי חיים, אבל התחלפות בין אישי כל מין מתקרב, מלבד האדם שאתה תמצא שני אישים ממנו, כאלו הם שני מינים בכל מדה… ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו – זה החלוף וטבעו, צריך אל הקבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום-פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר, וימעיט מן המרבה, ויחזק פעולות ומדות יעשום כולם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ.
111
קי״בולזה אומר: שהתורה אעפ״י שאינה טבעית, יש לה מבוא בענין הטבעי, והיה מחכמת אלקים בהעמיד זה המין למה שרצה מציאותו, ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה, מהם מי שהיה הוא עצמו אשר ניבא בהנהגה ההיא, והוא הנביא או מניח הנמוס, ומהם מי שיהיה להם כח לחייב לעשות מה שצווה הנביא ההוא, ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל (מורה נבוכים חלק ב, פרק מ).
112
קי״גזאת ועוד: כשם שהמזונות הטבעיים השוים לכל – אינם טובים לאדם, לפי שהם פראיים ולפיכך גם מזיקים – כן הצדק הטבעי השוה לכל אינו צדק כלל כלפי האדם, כי לא הרי דמי שבתו של אדם שהוא נוקב מרגליות, כהרי שבתו של הקדר יוצר כלי חרס, ולא הרי בושתו של הנקלה כהרי בושתו של הנכבד, וכאלה רבים.
113
קי״דולאידך גיסא: לא הרי הצדקה הניתנת לעני שלא ראה טובה מימיו ונותן לו פת קיבר, כהרי הצדקה הניתנת לעני בן טובים שירד מנכסיו, ועליו אמרה תורה: ״נתון תתן לו – די מחסורו אשר יחסר לו״ [ראה דברים טו, ח-י], אפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכב עליו.
114
קי״המכלל הדברים למדנו, שהצדק האמיתי הוא הצדק הדתי!
115
קי״וובכן עומדת השאלה לפנינו: מה טיבם של שני מושגים אלה: ״צדק ומשפט״, שלכאורה נראה ששניהם הם דבר אחד ככל שמות נרדפים.
116
קי״זמשפט פשרה
בהגדרת מושגים אלה ראו רז״ל כאלו הם מנוגדים ואמרו: כל מקום שיש משפט אין צדקה, וכל מקום שיש צדקה – אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע, ולת״ק דאמר אסור לבצוע, דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט לזה שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו (סנהדרין ו, ב).
בהגדרת מושגים אלה ראו רז״ל כאלו הם מנוגדים ואמרו: כל מקום שיש משפט אין צדקה, וכל מקום שיש צדקה – אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע, ולת״ק דאמר אסור לבצוע, דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט לזה שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו (סנהדרין ו, ב).
117
קי״חמקובל להם לחז״ל כי מונח הצדקה מכוון לפעולה מחויבת שהיא מסורה למצפונו של האדם, אבל לא פעולה נדיבית של מתנת חנם.
118
קי״טובאמת לכן נקראת העזרה לעני בשם ״צדקה״, לפי שכל מה שהעדיף ה׳ בטובו לאחד הוא פקדונו של העני בידו, וכן נאמר במקרא: ״אם כסף תלוה את עמי את העני עמך״ (שמות כב, כד). ודרשו רז״ל: אמר הקב״ה: הוי יודע שאני עשיתי אותו עני ולך עשיר, יכול אני להחזירך ולעשותך עני… גלגל הוא: אני עשיתי אותך עשיר ואותו עני, אל תגרום לי שאחזיר את הגלגל ואעשה אותך עני, ראה מה כתוב: ״לא תאמץ את לבבך… מאחיך האביון״ [דברים טו, ז] ״מעני״ – אין כתיב כאן אלא ״מאחיך״ ששניהם שוים (ילקוט משפטים ש״נ).
119
ק״כהא למדת שחלקו של עני הוא נתון בידי העשיר בתורת ״פקדון״, ואם מועל בפקדון – מפסיד גם את חלקו, וחוזר להיות עני כמו שהיה בשעת הולדו. ולפיכך כשנותן עזרתו לעני – אינו אלא משיב את שלו, וזאת היא צדקה.
120
קכ״אומשפט הוא דבר שמוציאין מידו בדיינין ברצונו ושלא ברצונו, לכן מקשים רבותינו ואומרים: אם צדקה – אין משפט, ואם משפט – אין צדקה. ומתרצים שזה ביצוע, שהוא משפט שיש בו צדקה, כלומר: זה דין הפשרה שלפי מושכל ראשון הוא תמוה, ברור שאין בו משפט צודק, אלא אדרבה: יש בו גזל ודאי של אחד הצדדים, אם המלוה זכה בדינו, הרי שהלוה גוזלו במה שלא שלם, ואם הלוה זכאי – המלוה גוזלו במה שלא לוה ממנו. ורבותינו מתרצים זה ואומרים: מצות צדקה היא זאת. על כל אחד מהצדדים לותר לחברו משלו מפני השלום, כאלו חלק זה שהוא מוותר הוא השבת פקדון חברו שבידו.
121
קכ״בומצוה על הדיינים להדריך את העם בדרך צדקה זאת שהיא דרך השלום, ומצוה על בעלי הדין לקיים מצות צדקה זאת המוטלת עליהם, כאמור: ״צדק צדק תרדוף״ [דברים טז, כ], הלך אחר בית דין יפה – לא כדי שתזכה בדין יותר, אלא כדי שתעשה מעשה צדקה להשיב לחברך מה שבידך.
122
קכ״גומכל מקום צדקה זאת אינה מתקיימת אלא ברצון שניהם. מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: בדין אתם רוצים או בפשרה, אם רצו הפשרה – עושים בינהם (חו״מ סי׳ י״ב, סעיף ב׳). וכשרצו שניהם על פי עצת בית דין – הרי זה משפט שיש בו צדקה גם לדיינים וגם לבעלי הדין.
123
קכ״דורבי שמעון בין מנסיא מפרש: משפט וצדקה – הם שני דברים שהם אחד, צדקה לזה שמוציא מתחת ידו דבר שאינו שלו, ומשפט לזה שגובה את שלו, מכאן משפט וצדקה כרוכים וקשורים זה בזה כגוף ונשמה, שאם לא הא – לא קיימא הא.
124
קכ״המשפט וצדקה בהגדרתם הדרושית
רבותינו בעלי המדרש דרשו מקרא זה ואמרו: לפי שהוא אומר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט], אבל לא שמענו צדקה זו מה היא? ת״ל: ״השב תשיב לו את העבוט״ [דברים כד, יג], מיכן רמז לצדקה. אין לי אלא אלו, שאר כל המצות מנין? תלמוד לומר: ״ולך תהיה צדקה״ [שם] (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות כ״ז).
רבותינו בעלי המדרש דרשו מקרא זה ואמרו: לפי שהוא אומר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט], אבל לא שמענו צדקה זו מה היא? ת״ל: ״השב תשיב לו את העבוט״ [דברים כד, יג], מיכן רמז לצדקה. אין לי אלא אלו, שאר כל המצות מנין? תלמוד לומר: ״ולך תהיה צדקה״ [שם] (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות כ״ז).
125
קכ״ומכאן שמונחים אלה נאמרו – לא רק בדיני ממונות שבין אדם לחברו, אלא הם בנין אב לכל התורה, שכל מצותיה הן צדקה ומשפט, צדקה היא עצמה של המצוה, ומשפט הוא שיעוריה של המצוה. בנין אב לזה היא מצות השבת העבוט: אם כסות לילה הוא – ״כבא השמש״ תשיבנו לו, ״ושכב בשלמתו וברכך״ [שם], ואם כסות יום – החזירהו בבוקר, וכבר כתוב באלה המשפטים: עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבא השמש תקחנו (דברים שם ופירש״י).
126
קכ״זמכאן שאם לא השיבות כשיעור זה – לא קיימת מצות צדקה, ועשית עול במשפט, וזהו בנין אב לכל המצות שצריך לעשותם כתקנן ושיעורן, ואם לאו אינן מצוה.
127
קכ״חאלא שהמצות הן חלוקות לשני סוגים: שכליות ושמעיות. במצות השכליות הצדקה קודמת למשפט, שהוא שיעורן, במצות השמעיות – המשפט קודם לצדקה, שאם אין משפט קודם לא ידענו בצדקה שבה, והבן זה.
128
קכ״טומה נפלאו ומה נעמו דברי הרמב״ם ז״ל: צדקה היא נגזרת מצדק והוא היושר, והיושר הוא; להגיע כל בעל חק לחקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון (רוצה לומר: להגיע כל בעל חק לחקו), – לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם – צדקה. כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא יקרא צדקה, אבל חקים הראויים עמך לזולתך מפני מעלת המדות כרפואת מחץ כל לחוץ – יקרא צדק, ומפני זה אמר בהשבת המשכון: ״ולך תהיה צדקה״, כי כשתלך במעלת המדות, כבר עשית צדק לנפשך המשכלת, כי שלמת לה חוקה.
129
ק״לומפני זה תקרא כל מעלות המדות: צדקה. אמר: ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ [בראשית טו, ו], רוצה לומר: מעלת האמונה, וכן אמרו: ״וצדקה תהיה לנו״ [דברים ו, כה]. [ראה מו״נ ח״ג פנ״ג].
130
קל״אזהו הענין הראשון של הצדקה, והענין השני הוא לתת לכל נמצא מן הנמצאות הראוי לו, מכוון אל מצות הכתוב: ״כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו״ [דברים טו, ח] – יתום שבא לישא, שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישין, ואח״כ משיאין לו אשה וכו׳, ״אשר יחסר לו״ – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות סז, ב).
131
קל״בוזה מכוון למ״ש: אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת״ [דברים יא, טו] (ברכות מ, א גיטין סב).
132
קל״גוהם הם דברי הרמב״ם: לתת לכל נמצא מן הנמצאות לאדם ולבהמה הראוי לו בזמנו ועתו. ולא להקדים את המאוחר ולא לאחר את המוקדם הראוי לו, ולא יותר ממה שראוי לו ולא פחות ממה שראוי לו, ולתת לבעלי חיים הנמצאים ברשותו את מזונותיהם הראוים להם במהותם ובשעתם, פעולות אלה שהן מכוונות להשלים לכל בעל חוק את חקו, הן מדות הנפש המעלות את האדם למעלת השתלמות הנפש המשכלת.
133
קל״דהמשפט
בהגדרת מונח ״משפט״, אומר הרמב״ם: אבל מלת ״משפט״ הוא לדין במה שראוי על הנדון: פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שיהיה טוב (מורה נבוכים חלק ג׳, פ׳ נ״ג).
בהגדרת מונח ״משפט״, אומר הרמב״ם: אבל מלת ״משפט״ הוא לדין במה שראוי על הנדון: פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שיהיה טוב (מורה נבוכים חלק ג׳, פ׳ נ״ג).
134
קל״ההמשפט ביסודו הוא משפט המדינה: ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״ [דברים טז, יח], וממצות הדיינים לדון על פי המשפט, בלי משוא פנים לזקן, ובלי מדת רחמים ליתום ולאלמנה.
135
קל״ואבל הוא מוטל גם על כל יחיד לשפוט את עצמו ואת מעשיו, לענג ולעדן את גופו בשעה שצריך לכך, כגון: שבתות וימים טובים, ולסגף את גופו בשעה שצריכה לכך בצום וכניעה (ראה: שמונה פרקים להרמב״ם פ״ד, והלכות דעות פ״א ה״ו, ופ״ב ה״א). ועל זה נאמר: ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט״ [תהלים קיב, ה]. (ועיין עוד בהכוזרי מאמר ג׳, סימן ה׳ ותאורנה עיניך).
136
קל״זאולם משפט זה שהוא מצוה על היחיד ועל כל העם, אינו משפט טבעי ולא משפט נמוסי, ואין לו משפט הסכמיי, אלא משפט תורני שניתן מפי הגבורה בתורת ה׳ לישראל עמו, בתור שלוחי מלך המשפט לשפוט על פי משפטי תורת קדשו, כאמור: ״כי המשפט לאלקים הוא״ [דברים א, יז], פירש הרמב״ן: כי לאלקים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ויתן אחר במקומו [שם].
137
קל״חוכן נאמר: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ [שמות כא, א], אלה המשפטים – ולא משפטים אחרים, לפניהם – ולא לפני דיינים אחרים שהם נכרים, אעפ״י שידונו בדיני ישראל, ולא אפילו לפני הדיוטות, לפי שאלה שאינם מבני ישראל – אין להם נחלה משפטית טהורה שהיא מורשת אבות, ולפיכך היא מתאחדת בנשמתם, ומבהירה לפניהם את משפט האמת.
138
קל״טואלה שהם הדיוטות אין להם הבנה משפטית תורנית, אלא לפניהם של דייני ישראל שהם מעוטרים בשבע דברים: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב (חושן משפט סי׳ ז׳, סעיף י״א).
139
ק״ממרן החיד״א העלה כי שבעה דברים אלה אינם לעכובא (עיין פתחי תשובה שם ס״ק כ״ד), אבל ודאי אם נודע שהוא נעדר בכוונה מכל אחד מהם, לדברי הכל אינו ראוי להיות דיין בישראל, וכל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וכו׳ – הרי זה עובר בלא תעשה (שם סי׳ ח׳, סעיף א׳).
140
קמ״אלפניהם של דייני ישראל – שנוסף על ידיעתם המשפטית, והשתלמות במידותיהם הם עטופים יראה, יראת המשפט לפני אלקים ואדם, ויושבים בדין באימה ויראת המשפט: וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד ליפרע ממנו (שם סי׳ ח, סעיף ב׳).
141
קמ״בוכל משפטים אחרים שהם הסכמיים או מדיניים, ואפילו הם ערוכים ומסודרים מאנשים היותר גדולים בחכמה ותבונה משפטית – אינם צדיקים ולא יוכלו להיות צדיקים! לפי שאין אדם שהוא צדיק וישר בהחלט, לפיכך המשפט הוא לה׳ אשר הוא צדיק וישר בכל דרכיו, ומשפט זה – הוא אשר הוריש לנו אבי האומה, כמו שנאמר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט] הוי אומר: משפט וצדקה בדרך ה׳.
142
קמ״גקנאה משפטית
מצות עשית צדקה ומשפט – אינה שלמה, אלא בהיות לשופטיה קנאת המשפט לתבוע משפט עשוקים מידי עושקיהם, לריב ריב יתום ואלמנה שאין להם פה לתבוע, וכן נאמר בנביא: ״דרשו משפט״, אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה״ (ישעיה א, יז).
מצות עשית צדקה ומשפט – אינה שלמה, אלא בהיות לשופטיה קנאת המשפט לתבוע משפט עשוקים מידי עושקיהם, לריב ריב יתום ואלמנה שאין להם פה לתבוע, וכן נאמר בנביא: ״דרשו משפט״, אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה״ (ישעיה א, יז).
143
קמ״דסגולה זאת היא מורשת אבות לישראל, שכן אבינו הראשון דרש משפטם של סדום ועמורה מלפני אלקי המשפט, ואמר: ״חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו׳, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח, כה).
144
קמ״הדרישת משפט זאת נשמעה מפי כל הנביאים ובבהירות יתירה בדברי ירמיה: ״צדיק אתה ה׳ כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה״ (ירמיה יב, א). וכן חבקוק אומר : ״עד אנא ה׳ שועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע, למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי, ויהי ריב ומדון ישא וגו׳, כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל… טהור עינים מראות רע, והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו״ (חבקוק א, ב־יג).
145
קמ״וקנאה משפטית זאת, נראתה בכל עזה ותקפה במחוקק האומה, זה משה איש האלקים בצאתו אל אחיו ״וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו… ויך את המצרי״ (שמות ב, יב־יג): ״והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך״ (שם). בא משה וישב עליהם בדין, אמר להם: מנהגו של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות, כאן נשים דולות ואנשים משקין ״עוות הדין״ יש כאן (אבות דרבי נתן פרק עשרים). נתן נפשו על הדינין ונקראו על שמו וכו׳ שנאמר: ״ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט״ וגו׳ [שם יד], וכתיב: ״ולכהן מדין״ וגו׳ [שם טז], ״ויקם משה ויושיען״ [שם יז]. מדינין ברח ולדינין חזר, לכן נקראו המשפטים ושופטי ישראל על שמו: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ [שמות כא, א], ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״ [דברים טז, יח] (מכילתא בשלח, שירת הים, פרשה א׳).
146
קמ״זקנאה משפטית זאת נשמעת בכל עזה בכל דברי הנביאים, שהשמיעו תוכחתם לפני המלכים והשופטים שבימיהם בלי משוא-פנים ובלי כל רתיעה. ראוי לציין עובדות אופיניות אחדות:
147
קמ״חא. קנאתו העזה ונועזה של פנחס: ״ויקם מתוך העדה…וידקור את שניהם״ [במדבר כה, ז-ח], ובגללה זכה לברית שלום וכהונת עולם.
148
קמ״טב. נתן הנביא בתוכחתו הנמרצה לדוד מלך ישראל: ״אתה האיש וגו׳, את אוריה החתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון. ועתה לא תסור חרב מבתיך״ וגו׳ (שמואל ב, יב, ז־י).
149
ק״נג. דברי אליהו אל אחאב בענין כרם נבות היזרעאלי: ״הרצחת וגם ירשת וגו׳, במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה״ (מלכים א, כא, יט).
150
קנ״אעובדות אופיניות אלה שהם מיוחדות במינן בכל דברי התולדה האנושית, הן מוכיחות את נשמת עם ישראל, שהיא חוצבה מנשמת אבות האומה, ועצבה את דמותה של היהדות בכללה ובאישיה לדורות עולם, שכל ישראל – אם אינן נביאים – בני נביאים הם, שנשמת האבות ובניהם ותלמידיהם שוכנת בתוכם ומלהבת אותם לפעולות נועזות של דרישת משפט, קנאת משפט ואהבת משפט, שהיא זכות וסוד קיומם, ובה הצטיינו ומצטיינים לתהלה ותפארת לעיני כל העמים בתור עם חכם ונבון ואוהב משפט. וכמאמרם ז״ל: אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס, והיה אוהבו יותר מכל אשר לו, אמר המלך: אני נותן הפרדס אשר אני אוהב יותר מכל אשר לי, אל בני הקטן, אשר אני אוהבו יותר מכל בני, כך הקב״ה, מכל האומות אינו אוהב אלא את ישראל, שנאמר ״כי נער ישראל ואהבהו״ [הושע יא, א], ומכל מה שברא בעולמו – אינו אוהב אלא משפט, שנאמר: ״כי אני ה׳ אוהב משפט״ [ישעיה סא, ח], אמר הקב״ה: ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב, הדא הוא דכתיב: ״שופטים ושוטרים תתן לך״ (דברים רבה, פרשת שופטים).
151
קנ״בבא וראה כי לא בקש שלמה בחלומו אלא דעת המשפט: ״ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה״ (מלכים א, ג, ט). ולא יתקיים ישראל בארץ אלא בזכות משפט וצדקה: ״שופטים ושוטרים תתן לך וגו׳, צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ״ (דברים טז, יח כ), ואינן נגאלים אלא בזכות משפט וצדקה: ״שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות״ [ישעיה נו, א].
152
קנ״גואף גואלם של ישראל, משיח צדקנו שיבא במהרה בימינו – לא נשתבח אלא במשפט וצדקה: ״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע… שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד״ (ישעיה יא, ג-י).
153
קנ״דנצוצות משפט וצדקה אלה שהדליקו אבות האומה בנשמת בניהם, הם אשר הכשירו אותם לקבלת התורה, שהיא הסגולה שבחיים, כאמור: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו״ [בראשית יח, יט]. מה דבר עליו? – ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ [בראשית יז, יח], ארץ מגוריך זאת ארץ ישראל ארץ הנחלה, והייתי להם לאלקים – זה מתן תורה, שנאמר בה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ [שמות יט, ה־ו], וזהו עומק כוונת המקרא שנאמר: ״ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה׳״ [שמות ו, ז].
154
קנ״הקידוש ה׳
המצוה הגדולה ביותר שעתידים היו ישראל להצטוות עליה – היא מצות קדוש ה׳, שנאמר: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ [ויקרא כב, לב], והיא שקולה ככל התורה כולה, לפי שאם אין קדוש ה׳ – אין התורה מתקיימת כלל.
המצוה הגדולה ביותר שעתידים היו ישראל להצטוות עליה – היא מצות קדוש ה׳, שנאמר: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ [ויקרא כב, לב], והיא שקולה ככל התורה כולה, לפי שאם אין קדוש ה׳ – אין התורה מתקיימת כלל.
155
קנ״ומצוה זאת משונה ומעולה מכל המצות, שכל המצות אינם אלא בחייו של האדם, שנאמר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ [שם יח, ה] ולא שימות בהם, מכאן למדו רז״ל שכל המצות נידחות מפני פקוח נפש, שכן דרשו: ״וחי בהם״ – ולא שימות בהם (יומא פה, ב), אבל מצות קדוש ה׳ היא נאמרה בחיים ובמות, ליהרג מפני קדוש השם.
156
קנ״זמצוה יסודית זאת שהיא למעלה מכחותיו הטבעיים של האדם – הנחיל אותה לנו אבינו הזקן אברהם ובנו יצחק במעשה העקדה, מעשה העקדה שנעשה בשתוף פעולה של האב ובנו – נטע בנשמת האומה הכח והגבורה, הרצון והאהבה, ליהרג מתוך אהבה ושמחה, ולהרוג את מחמד נפשנו, בשעה שהשעה צריכה לכך, במצות אלקים יוצר האדם ומקדש עמו ישראל בקדושתו.
157
קנ״חנטע נאמן זה גדל בשרשיו וענפיו במעשה התאבקות יעקב: ״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ [בראשית לב, כה], שבו נאמר: ״לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״ (שם כח) – נתגוששת עם העליונים ויכלת להם, עם התחתונים ויכלת להם (ילקוט בראשית לב, רמז קל״ג). מכאן רמז להתאבקותו של ישראל בגלותו עד עלות השחר, שיסתיים כנצחון מזהיר של מדינת ישראל: כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, והוא הנותן לנו עז ועצמה, עצה וגבורה להגיע אל תעודתנו היסודית שאליה אנו מצפים ולמענה אנו חיים, להגיע אל רמת התעודה: ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [ישעיה ב, ג].
158
קנ״טומה רם ונשגב הוא דרוש רז״ל: כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל, אינם אלא מציון, ישועה מציון שנאמר: ״מי יתן מציון ישועת ישראל״ [תהלים יד, ז], שופר מציון שנאמר: ״תקעו שופר בציון״ [יואל ב, א], ברכה מציון שנאמר: ״יברכך ה׳ מציון״ [תהלים קכח, ה], טל חיים מציון שנאמר: ״כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם״ [שם קלג, ג], עזר וסיוע מציון שנאמר: ״ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך״ [שם כ, ג], תורה מציון שנאמר: ״כי מציון תצא תורה״ [ישעיה ב, ג] (ילקוט ישעיה רמז שצ״ב).
159
ק״סציון היא בירת ממלכת ישראל לעולמים, שממנה שאבנו ונשאב עז ועצמה, ישועה ונחמה, ברכה וחיי נצח רעננים, עזרה וסעד בכל מלחמת קיומנו בצביוננו המיוחד, והיא בית המקדש שממנה ישמע שופר החרות לישראל ולכל העולם כולו ממלחמת דמים, חרות מדעות ואמונות זרות, וממנה תצא תורה ואורה לישראל ולכל האדם.
160
קס״אהנסיון
במצות הנסיון אומר הרמב״ם ז״ל: מה שהוא ידוע לבני אדם מענין הנסיון, כי יביא הבורא פגעים על אדם מבלי עון אשר קדם לו, כדי להרבות שכרו… ועיקר התורה הוא היפך זאת הסברה, והוא מה שאמר: ״אל אמונה ואין עול״ [דברים לב, ד], ואין כל החכמים מאמינים בסברא זאת, שהיא סברת ההמון, כי כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון״ (שבת נה, א), וזאת היא הדעת שצריך להאמין בה כל בעל תורה ובעל שכל, לא שייחס לבורא חמס ועול [עד] כדי שיאמין נקיות האדם מן העון ושלמותו, וכי אינו חייב במה שנענש.
במצות הנסיון אומר הרמב״ם ז״ל: מה שהוא ידוע לבני אדם מענין הנסיון, כי יביא הבורא פגעים על אדם מבלי עון אשר קדם לו, כדי להרבות שכרו… ועיקר התורה הוא היפך זאת הסברה, והוא מה שאמר: ״אל אמונה ואין עול״ [דברים לב, ד], ואין כל החכמים מאמינים בסברא זאת, שהיא סברת ההמון, כי כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון״ (שבת נה, א), וזאת היא הדעת שצריך להאמין בה כל בעל תורה ובעל שכל, לא שייחס לבורא חמס ועול [עד] כדי שיאמין נקיות האדם מן העון ושלמותו, וכי אינו חייב במה שנענש.
161
קס״בוזה הענין הוא שבוש גדול, ובלבד עקידת יצחק שלא ידעה כי אם האל והם שניהם, ונאמו־ בו: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך״ [בראשית כב, יב].
162
קס״גדע כי כל נסיון אשר בתורה, אין עניניו אלא ללמד לבני אדם הראוי להם לעשות או להאמין בו, והיה ענין הנסיון לעשות פעל, ואין הכוונה עצם הפעל ההוא, אבל הכוונה שיהיה למשל שילמדו ממנו וילכו על דרכו, כמו שנאמר: ״לדעת הישכם אוהבים״ [דברים יג, ד], ואין פירושו שידע האל… וזהו כמו שאמרו: ״לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ [שמות לא, יג], אשר פרושו שידעו האומות זה, וכן אמר: כשיקום מתנבא וירצה להשיא האמת, דעו: כי זה הדבר רצה בו האל, כדי להודיע האומות ערך יתרון תורתו, וידיעתכם אותו על דרך האמת, וכי אינכם נפתים בפתוי מפתה ולא תשחת אמונתכם באל, ויהיה סומך על זה כל מבקש האמת. ויבקש מן האמונות מה שיתקיים בו זה הקיום אשר אין לשית לב עמו למפתה במעשה נס…
163
קס״דאך במה שאמר במן פעם שלישית: ״המאכילך מן במדבר וגו׳ ולמען נסותך להיטיבך באחריתך״ [דברים ח, טז], זה יביא ספק, כי הבורא מיגע לאדם כדי להרבות שכרו, ולא כן הדבר, אבל פירוש זה הדבר אחד משני ענינים, האחד: הענין הנכפל במן בענין הראשון, ולדעת העמים ולהשמיע בעולם כי כל מי שהתיחד בעבודתו יוזמן מחיתו, מצד שאינו יודע, ועל זה הענין נאמר במן בתחלת רדתו: ״למען אנסנו הילך בתורתי״ [שמות טז, ד], רוצה לומר: לידע כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צרך אם לא, או יהיה ענין לנסותך להרגילך, כמו: ״לא נסתה כף רגלה״ (דברים כח, נו), כאלו הוא אמר: כי הבורא יתברך הקדים להרגילכם ביגיעה במדברות להרבות טובתכם כשתגיעו לארץ.
164
קס״הכן במעמד הר סיני אמר להם: ״אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״ [שמות כ, טז], כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם – היה כדי שתשיגו האמת עין בעין, כי כשינסה ה׳ אלקיכם אתכם בנביא השקר, הרוצה לבטל מה ששמעתם באזניכם, כדי להודיע ערך אמונתכם – לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת (מורה נבוכים, חלק ג׳, פרק כ״ד [ע״פ תרגום: רבי יהודה אלחריזי]).
165
קס״והעתקתי דברי הרמב״ם כמעט בשלמותם, לפי שכל דבריו הם דברי נגידים ״נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת״ [משלי ח, ט].
166
קס״זאולם דבריו צריכין פירוש, דלכאורה הם מופרכין מסוגין דגמרא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו וכו׳, תלה ולא מצא – יתלה ביסורין של אהבה וכו׳, שנאמר: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״ וגו׳ [משלי ג, יב]. רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין? שנאמר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ [תהלים צד, יב]. ארץ ישראל – דכתיב: ״כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מייסרך״, וכתיב: ״כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה״ [דברים ח, ה-ז], עולם הבא מנין? דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו, כג] (ברכות ה, א).
167
קס״חהרי שיש יסורין של אהבה שאינם בעונש של חטא שקדם, ואין זה עול, אלא זו היא מדת ה׳ הטוב, להכשיר את האדם לקבלת הטובה המעולה, כמו שכתב הרמב״ם עצמו בפירוש הכתוב: ״למען נסותך להטיבך באחריתך״ [דברים ח, טז]: וידוע כי לולי יגיעתם ועמלם במדבר – לא היו כובשים הארצות ולא נלחמים, כי התענוג יסיר הגבורה והאמצה, כאשר רוע המחיה ורוב היגיעה, יחייב הגבורה, והיא הטובה אשר באה להם (מו״נ שם).
168
קס״טוזהו מאמרו של רשב״י: שלש מתנות וכו׳ וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, כלומר: דברים נעלים אלה שהם מיוחדים לישראל, אינן נקנין אלא על ידי יסורין, שהם מכשירים את היחיד ואת האומה, לזכות בהן זכיה מיוחדת שאין שום אדם אחר זוכה להם.
169
ק״עמכאן תימה על דברי הרמב״ם שכתב: ואין בתורה פשט שיספיק לנו זה הענין וכו׳, ועיקר התורה הוא היפך הסברא זאת. והלא כן מצאנו בתורה – יסורין בלא עון קדום.
170
קע״אהרמב״ם הסתמך על דברי רז״ל: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (שבת נה, א). אבל סברא זאת אינה מוסכמת, שהרי בסוגיין דגמרא איתותב רב אמי, ומאמרם ז״ל: מי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא (ברכות ה, ב), מתפרש שהוא רק ביסורין של הפסד ממון, ומדין משפט צדק שלא יהנו מעשיו של הפוגע בממון חברו. ובאמת התוס׳ כתבו: ״הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם וממונם, אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה, והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד״ (שם תד״ה דינא).
171
קע״בלתרץ דברי הרמב״ם נראה לי לומר: מדת היסורין נחלקת לשני סוגים: יסורין של עונשין שבאים אחרי העון, והם נמדדים לפי מסיבות החטא ולפי זהות החוטא, וכמאמרם ז״ל: ״וסביביו נשערה מאד״ [תהלים נ, ג] – מלמד שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, רבי חנינא אמר מהכא: ״אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו״ [שם פט, ח] (ב״ק נ, א).
172
קע״גאלה הם יסורין של עונשין שעליהם אמרו: אין יסורין בלא עון, וקוב״ה לא עביד דינא בלא דינא.
173
קע״דהסוג השני הן יסורין של אהבה, שהם באים למניעת העון, ומכל מקום אינם באים אלא כשיש נטיה טבעית לעון, וכדי לדכא נטיה זאת באים יסורין מוקדמין, לזה מכוונים דברי רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמורים במלח – ממרקת כל הקרבן, אף ברית האמורה ביסורין – ממרקין גופו של אדם (ראה ברכות ה, א). ומרוק אינו רפואה ממום, או חולי גופני, אלא צרוף וזכוך, גוף בריא ושלם מאותם הסיגים הטבעיים הכרוכים בו מעת הולדו ומתהלכים עמו כל ימי חייו. אלה הם יסורין של אהבה שעליהם נאמר: ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך״ [דברים ח, ה], כי מוסר אב לבנו אינו רק תוכחת עון, כי זה הוא מוסר כל אדם לחברו, ומוסר בית דין לכל אדם חוטא, אבל מוסר אב הוא למניעת עון ולמרוק הנפש, וכן הוא אומר: ״חושך שבטו – שונא בנו, ואוהבו – שחדו מוסר״ [משלי יג, כד]. כלומר: מקדים המוסר לעון. מוסר כזה, בין שנאמר בדברים, או אפילו ביסורין וענויין, הם יסורים של אהבה המיוחדים לישראל ולמלכו, כאמור: ״אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו״ (שמואל ב, ז, יד-טו).
174
קע״הנשוב לעניננו על דבר הנסיון. מדברי הרמב״ם מתברר כי גדר הנסיון הוא: לעשות פעל שאין הכוונה לעצם הפעולה, אבל הכוונה שיהיה למשל שילמדו ממנו וילכו בדרכיו, כלומר: ללמד לבני אדם הראוי להם לעשות או להאמין בו, וכמו שנאמר: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצותיו אם לא״ (דברים ח, ב). וכן נאמר בנביא השקר: ״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר: נלכה אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ (שם יג, ב-ד).
175
קע״ופירוש שניהם הוא ״לדעת״, כלומר: להודיע או ללמד דעת את כל העמים ולהשמיע בעולם, כי כל מי שהתיחד לעבודת ה׳ ימצא את מחיתו מצד שאינו יודע.
176
קע״זלזה מכוון גם מאמר הכתוב בפרשת המן: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ (שמות טז, ד), פירושו: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צורך. וזהו סוג ראשון של נסיון.
177
קע״חהסוג השני הוא: להרגיל את המנוסה בנסיון כדי להכשירו לתעודתו, זה הוא מה שנאמר: ״המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך״ (דברים ח, טז). ומענין זה הוא הנאמר במעמד הר סיני: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״ (שמות כ, טז), כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם, היה כדי שתשיגו האמת ״עין בעין״, כי כשינסה ה׳ אלקיכם אתכם בנביא השקר וגו׳ לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת.
178
קע״טתמצית דבריו היא: הנסיון הוא מכוון לשני דברים שהם אחד: א. לחסן את המנוסה ולהכשירו לתעודתו, ולחזק האמונה בנעלם ממנו. ב. לעשות את האיש או העם המנוסה איש המופת מוחזק בנסיון על מה שצריכים ויכולים לעשות, ומה שצריכים ומחוייבים להאמין.
179
ק״פיקרים וחביבים עלינו דברי מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל, ובכל זאת אין אנו פטורים מחקור דבריו כדי להבינם על בוריים ואמיתותם.
180
קפ״אוהנה דבריו הם נכונים ביסודם, אבל לעניות דעתי אינם הולמים בפירוש הכתובים, כי מאמר הכתוב הנאמר בהתחלת פרשת המן: ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ – אינו יכול להתפרש: ״כדי להודיע ערך אמונתכם״, אלא פירושו הפשוט של המקרא הוא: לנסות את המנוסה עצמו ולגדלו, כמו שנאמר: ״השמע עם קול אלקים וגו׳, כאשר שמעת אתה ויחי״ (דברים ד, לג). וכן אמרו ישראל: ״הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש וגו׳, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי״ (שם ה, כ כב). וזה מוכיח נכונות פירושו של רבי יוסי הגלילי: יגדלו כנס זה של ספינה (ילקוט שמעוני, בראשית כב סי׳ צ״ו).
181
קפ״בוסוף הכתוב מוכיח זאת, שנאמר: ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ [שמות כ, טז]. כי יראת ה׳ אינה מצויה אלא באלה הקרובים אל ה׳ בידיעתם אותו מקרוב. בנגוד לאלה הפילוסופים האומרים: כי ה׳ אינו יודע אותך ואת מעשיך לרוב גדולתו ורוממותו, ולעומת זאת שפלות האדם וקטנותו (הכוזרי מאמר א׳).
182
קפ״גוכן נאמר בנביא על קטני העם וחוטאיו: ״הוי המעמיקים מה׳ לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו: מי רואנו ומי יודענו״ וכו׳ (ישעיה כט, טו). ומעמד הר סיני בכל הדרו, הופעת ה׳ בכבודו ומוראו והשמעת קולו בכל עזו וגדולתו, הוא הרים את עם ישראל למדרגה רמה זאת שהביאה אחריה יראת ה׳ על פניהם לבלתי יחטאו. וכן דרשו רז״ל ואמרו: כי לבעבור נסות אתכם – בשביל לגדל אתכם בין האומות – כנס זה של ספינה, ובעבור תהיה יראתו על פניכם – סימן טוב באדם שהוא ביישן, לבלתי תחטאו – מגיד שבושה מביאה לידי יראת חטא (מכילתא יתרו).
183
קפ״דוהבושה אינה מצויה אלא באנשים, שהם מכירים גדולת נשמתם וקרבתם אל האלקים, הרואה את גלוים ומצפונם, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל: ועל כן מי שיבחר השלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, צריך שיתעורר וידע כי זה המתחבר אליו וידבק בו תמיד הוא יותר נכבד וכו׳ – הוא השכל הנאצל עלינו אשר הוא מחבר בינינו ובין הבורא יתעלה, וכאשר השגנו אותו באור השכל אשר אצל עלינו, כמו שאמר: ״באורך נראה אור״ [תהלים לו, י], כן בזה האור עצמו ישקיף הוא עלינו, ובגללו הוא עמנו תמיד רואה ומשגיח, כמו שאמר: ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳״ [ירמיה כג, כד] (מורה נבוכים חלק ג׳ פרק נ״ב).
184
קפ״ההכרה נאמנה זאת היא מקובלת בידינו מהר סיני, שעליו נאמר: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״, שפירושו: לגדל אתכם בין האומות כנס של הספינה, כלומר: רוממות של מעלה וכבוד נשמתו.
185
קפ״ומאמר הכתוב: ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״, אינו מקבל פירושו של הרמב״ם: לדעת כל מי שהתיחד לעבודתו וזמן מחיתו מצד מי שאינו יודע וכו׳, רוצה לומר: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צורך אם לא. כי הכתוב אומר: ״הילך בתורתי אם לא״, ופירושו הפשוט של מקרא זה: לנסות את האיש או העם על דרכו לעתיד אם ילך בתורת ה׳ או לא, ולפי שפשוטו של מקרא זה מתנגד אל יסוד האמונה של ידיעת ה׳ את העתיד; צריך לפרשו: ללמד דעת שמתוך הפעולות יודעו הכחות הטמונים שהם יעמדו כצור איתן נגד כל גלים סוערים והסתות נבואיות, והוא ילך בתורתו על אפיו של העם הזה אם ילך בתורת ה׳ אם לא.
186
קפ״זדבר זה מוכח מענינו של מקרא: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו״ [שמות טז, ד], כלומר: לא ככל מצרכי המזונות שאדם אוגר אותם בעונתם לכל השנה והוא בטוח במזונותיו, אבל מזון השמימי זה הוא דבר מסופק שכל איש מצפה אליו יום יום, ואף זה הוא נתן לו במדה מספקת רק לאותו יום, ובכל זאת הוא עומד באמונתו האיתנה בהכירו את יסוד האמונה בפנימיות נשמתו.
187
קפ״חעובדה זאת היא מוכיחה ומבררת שעם זה לא הסתגל למזונות מצומצמים אלה, אלא באמונתו בה׳ אלקיו שהוא נותן לחם חקם לכל המאמינים בו בעתו ובמדת ספוקו, כאמור: ״עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ [תהלים קמה, טו], ומתוך כך יתברר כי עם מנוסה זה ילך בתורת ה׳, ויוסר הספק מכל אלה הספקנים ומחוסרי אמונה, הרואים בלחם מצומצם זה דבר שאין אדם יכול לסובלו ולהשתעבד לו, ולפיכך לא יוכל ללכת בתורת ה׳ ומצותיו הרבות, וכן משבח הכתוב את ישראל על נסיונו זה ואומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ [ירמיה ב, ב], ולפיכך: ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו״ וגו׳ [שם ג], וכן מתפרש מאמר הכתוב: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך, לדעת…התשמור מצותו אם לא״ [דברים ח, ב]. כלומר: להודיע לכל הספקנים שהיו מסתפקים אם ישראל ישמור מצותיו אם לא, כולם יוכחו לדעת בלי ספק שכל העם המנוסה זה ישמור מצותיו.
188
קפ״טוכן מתפרש מקרא שכתוב: ״כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ [שם יג, ד] כלומר: להוציא מדעת האומרים שאינכם אוהבים את ה׳ אלא ״בפיכם״ ולא ״בלבבכם ונפשכם״, כאומרו: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״ (ישעיה כט, יג).
189
ק״צעובדה זאת, של התנגדות לדברי נביא השקר ואיומיו בסכנות עצומות מידי האלקים, היא נסיון מובהק שעושה אתכם מנוסים מופתיים, כי הנכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשיכם, ר״ל בהקרבת לב ונפש כמצווה עלינו מפי הגבורה: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה). בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע, דבר אחר: בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום, ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך (ספרי דברים ו, ברכות טו, ב).
190
קצ״אעקידת יצחק
ראשון לנסיונות מופתיים אלה הוא נסיון העקידה, שהוא נפלא מצד עצמו ומצד המסיבות הכרוכות בו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל:
ראשון לנסיונות מופתיים אלה הוא נסיון העקידה, שהוא נפלא מצד עצמו ומצד המסיבות הכרוכות בו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל:
191
קצ״בענין אברהם אבינו בעקידת יצחק, נכללו בה ענינים עצומים הם מעיקרי התורה, הענין האחד הוא: להודיענו תכלית האהבה בבורא והיראה ממנו לאיזו טובה היא מגעת, וזכר זה הענין אשר לא יעריכנו, לא מתנת ממון ולא מתנת נפש, אבל זה הוא תכלית מה שיתכן להמציא בעולם ממה שלא יעלה בלב אדם, כי טבע אדם יסכים על זה לעולם, והוא שיהיה איש ערירי בתכלית התאוה אל הבנים, ובעל טובה ומעלה רמה, וירצה שיהיה מזרעו אחר כמוהו, ונולד לו בן אחרי זקנתו, איך תהיה תשוקתו עליו ואהבתו בו, אך מיראת אלקיו ואהבת עשות מצותו, הגביר והגדיל רצון האל, ויבז בעיניו זה הבן החמוד, ומאס כל שהיה מקוה להשיג בזה הבן, ומהר לשחוט אותו אחר מהלך שלשה ימים, כי אלו יעשה זה פתע פתאום בשעה שנצטוה, היתה פעולתו בבהלה וחרדה מבלי התבוננות וחקירה, אבל בעשות זה אחרי ימים, היה מה שעושה במחשב והשכל נכון והתבוננות חוק מצות הבורא יתברך ואהבתו ויראתו… לכונה פשוטה הראויה על בני האדם באהבת האל ויראתו, לא לתקות גמול ולא ליראת עונש, ואמר לו המלאך אז: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב, יב], רוצה לומר: כי בשם זה הפעם היוצא עליך, ידעו כל בני אדם תכלית יראת השם מה היא (מו״נ חלק ג׳ פ׳ כ״ד).
192
קצ״גבעקבותיו של רבינו הרמב״ם אלכה אף אני לתאר גדלו של נסיון זה, כי הוא רחוק ובלתי אפשרי מבחינות רבות. והן:
193
קצ״דא. המצוה. בכלל שבע מצות בני נח, תופס מקום נכבד מצות שפיכות דמים, רוצה לומר: רציחת נפש אחרים אפילו שיהיו מבניו, וכן דרשו רז״ל: ״ויצו ה׳ אלקים על האדם״ וגו׳ [בראשית ב, טז], ״על האדם״ – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: ״שופך דם האדם״ [שם ט, ו] (סנהדרין נו, ב), בכלל זה הוא גם האדם החונק את עצמו, שנאמר: ״ואך את דמכם לנפשותיכם״ וגו׳ [שם ה]. ובכן במעשה העקידה נמצאו פושעים במעשה רצח – האב ובנו, העוקד והנעקד.
194
קצ״הבו וראה, במשפט סדום נגש אברהם ותבע משפטם מלפני האלקים: ״חלילה לך… השופט כל הארץ לא יעשה משפט… אולי ימצאון שם עשרה (האף תספה ולא תשא למקום״) (בראשית י״ח:ל״ב). הרי שדרש בשם המשפט להציל את כל סדום בעבור עשרה הצדיקים שבתוכה, וכאן קבל הדין באהבת ולא תבע בטול הגזרה בזכותו וזכות בנו להציל את עצמם.
195
קצ״וב. הרגש. דאגתו המרירית ביותר של אברהם היתה: ״הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי״ [שם טו, ג]. בדבריו אלה הביע את מרירות לבו ואת תלונתו כלפי אלקי השמים, לאמר: מכיון שבן ביתי הוא היורש אותי – הרי נפסקה המשכת פעולתי וקיום יעודי ה׳ אליו: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם״ (שם יז, ז). ודבר ה׳ היה אליו לאמר: ״לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך״ (שם טו, ד).
196
קצ״זוהנה בדבר ה׳ אליו לגרש את אמתו ואת בנה, בהבטחתו אליו: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (שם כא, יב).
197
קצ״חועתה במצות העקידה נגוזה כל תקותו וכל יעוד ה׳ אליו, והוטל עליו לאבד את כל תקותיו בידי עצמו. ובאמת דברים אלה נתנום רז״ל בפיו של השטן. אמר לו: אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו, ותאבד נשמה ותתחייב בדין (ילקוט שמעוני בראשית צ״ח).
198
קצ״טג. השכל. מצוה זאת שנאמרה בסתם מבלי קביעות זמן ולא מקום, אלא – ״לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך״ [שם כב, ב]. מצוה סתומה זאת, אינה מתקבלת אל השכל, להיות הולך מרחקים בלתי מסוימים ועצי העולה אתו, וכל הזמן הולך במחשבה זאת של עקידת בנו, ועומד עליה לעשותה באהבה ושמחה – זהו דבר שאין שכלו של אדם מסכים לו.
199
ר׳ואת זה רמזו רז״ל במדרשם: וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב שלשה ימים? אלא כיון שלא שמעו לשטן – הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור, אמר אברהם: אם יורדים הנערים, מתיירא אנכי שמא יטבעו. ירד, עמדו להם המים עד צואריהם. תלה אברהם עיניו לשמים, אמר: רבון עולמים נגלית עלי ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, הודיע שמי בכל העולם והעלה בנך לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך, ולא עכבתי מאמריך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך? (ילקוט שמעוני, שם צ״ט). מכאן שאברהם הרהר בדרכו על פעולתו זאת, ״שאם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך״? אבל קבל עליו את הדין בשמחה ואהבה, משום קדוש שם שמים: הודע שמי בכל העולם, ולמוד לכל בני האדם גדר אהבת ה׳, שהיא מתגברת על הרגש ועל השכל, בשני לבבך – בשני יצריך: יצר הטוב ויצר הרע, על המצוה ועל המוזהר, כמו שמצאנו בתורה שני דברים מתנגדים שנאמרו בדבור אחד: ״ערות אשת אחיך לא תגלה״ [ויקרא יח, טז] – ״יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה״ [דברים כה, ה], ״לא תלבש שעטנז״ [שם כב, יב] – ״גדילים תעשה לך״ [שם יג], ״שמור את יום השבת״ [שם ה, יא] – ״וביום השבת שני כבשים״ [במדבר כח, ט] (מכילתא יתרו).
200
ר״אתכלית העקידה
הרמב״ם ז״ל הוסיף לבאר תכלית נסיון העקידה וכתב: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב, יב], רוצה לומר: כי בשם זה, הפעל היוצא עליך בכל העולם, ידעו כל בני אדם יראת ה׳ מה היא. וכבר חזק זה הענין בתורה, וזכר כי תכלית כל התורה מענין צווי ואיסור והבטחה והודעה וסיפורים, הכל הוא דבר אחד והוא: יראת הבורא וכו׳, וזה אחד משני ענינים אשר בשבילם היתה העקידה. והענין השני להודיענו כי יאמינו מאד הנביאים במה שיבא להם מאת הבורא בנבואה. לבל יחשוב חושב, כי זה הדבר היה בחלום או במראה או באמצעות הכח המחשבי, אפשר שלא יהיה אמת וכו׳, ועל כן רצה להודיענו כי כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה – הוא אמת אצל הנביא, אין ספק בדבר ממנו בשום פנים, ודינו אצלו כדין הדברים המצויים, כולם המושגים ברגשים או בשכל וכו׳.
הרמב״ם ז״ל הוסיף לבאר תכלית נסיון העקידה וכתב: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב, יב], רוצה לומר: כי בשם זה, הפעל היוצא עליך בכל העולם, ידעו כל בני אדם יראת ה׳ מה היא. וכבר חזק זה הענין בתורה, וזכר כי תכלית כל התורה מענין צווי ואיסור והבטחה והודעה וסיפורים, הכל הוא דבר אחד והוא: יראת הבורא וכו׳, וזה אחד משני ענינים אשר בשבילם היתה העקידה. והענין השני להודיענו כי יאמינו מאד הנביאים במה שיבא להם מאת הבורא בנבואה. לבל יחשוב חושב, כי זה הדבר היה בחלום או במראה או באמצעות הכח המחשבי, אפשר שלא יהיה אמת וכו׳, ועל כן רצה להודיענו כי כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה – הוא אמת אצל הנביא, אין ספק בדבר ממנו בשום פנים, ודינו אצלו כדין הדברים המצויים, כולם המושגים ברגשים או בשכל וכו׳.
201
ר״בובאמת היה ראוי להיות זה הענין על ידי אברהם ובאיש כמו יצחק, כי אברהם אבינו היה המתחיל ללמד היחוד ולקיים הנבואה, ולחזק זאת האמונה ולמשוך כל בני אדם אליה וכו׳, וכאשר דבקו בני אדם ונמשכו אחר אמונותיו הגבוהות המועילות השמועות ממנו, כן יתחייב להמשיך אחר האמונות הלקוחות מפעליו, וכל שכן זה הפעל אשר חזק בו העיקר אמיתת הנבואה ואהבתו עד אנה היא מגעת (מורה נבוכים).
202
ר״גמדברי מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל למדנו: תכלית מעשה העקידה, בספור כל פרטיו ופרטי פרטיו, הוא: ללמד את זרעו אחריו וכל המון גוים אשר הוא אב להם, כאמור: ״כי אב המון גוים נתתיך״ [בראשית יז, ה], את שני עמודי תורת ישראל, והם יראת ה׳ ביסודה ובגבוליה האין סופיים, והאמונה בנבואת נביאיו שהם אמת ודבריהם אמת.
203
ר״דשני עמודים אלה אינם אלא דבר אחד, שאם אין יראת ה׳, כלומר: שהוא יודע גלויינו ומצפוננו ומלמדנו להועיל, ומדריכנו בדרך החיים והטובה, אין אמונה בנביאיו ולא בנבואתו לבני אדם בחיריו, ואם אין אמונה זאת – יראת ה׳ מנין? ושני יסודות אלה שהם אחד – הוא חוט השדרה החורז את כל התורה כולה.
204
ר״הויש להוסיף עוד לדעתי כי ספור העקידה לא בא רק ללמד, אלא גם לצרף את הנשמה הישראלית מפסולת נשמתם של תרח אבי אברהם ואבי שרה אשתו. להאציל נשמה טהורה וצרופה לבניו אחריו העתידים לעמוד בהר סיני, ולטעת בהם עוז וגבורה, לעמוד בנסיונות קשים ועצומים בלי כל רתיעה והיסוסים, ובלי כל חשובים ושקולים, אלא לגשת אליהם בעוז וגבורה מתוך שמחה של אהבה, נשמה בריאה זאת נמשכת מפעולתו הנועזה של אברהם העוקד את בנו, ומיצחק בנו שנעקד על ידו. וכדרשת חז״ל: באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה… כיון שהגיע חרב לצואר – פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: ״אל תשלח ידך אל הנער״ [בראשית כב, יב] – חזרה נפשו לגופו, והתירו, ועמד יצחק וידע שכך עתידים המתים להחיות, ופתח ואמר: בא״י מחיה המתים (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק״א).
205
ר״ווזאת היא שעמדה לבנו יעקב בחיר שבאבות לקבל ברבת יצחק, שהיא נובעת מברכתו של אברהם. וכן דרשו רז״ל: ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות״ [שם כז, א], בשעה שנעקד על גבי המזבח – תלה עיניו למרום והביט בשכינה, הביט בכבוד השכינה, והכתיב: ״כי לא יראני האדם וחי״ [שמות לג, כ]? אלא תחת המיתה כהו עיניו (ילקוט שמעוני שם קי״ד).
206
ר״זנשמה צרופה זאת שהיא אצילה בטהרתה וזכותה ממקורה הראשון והטהור: ודע שהקב״ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה היא (נדה ל, ב).
207
ר״חהיא נשמתם של ישראל, שהנחילוה לו לדורות עולם אבות האומה, שהם עמודי עולם ואבות האמונה הטהורה. נשמה טהורה זאת היא שנתנה לישראל עז וגבורה – לקדש שם שמים בחירוף נפש מאהבה ושמחה, החל מקרבן הפסח קרבן גאולת מצרים, שהוא מעשה נועז בחירוף נפש גדול מאד, כמאמרו של – משה: ״הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו״ [שמות ח, כב], ובכל זאת בהגיע שעת המעשה במצות ה׳, שחטו את הפסח בפרסום רב: ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״ [שמות יב, ו], אכלו אותו בפומביות גדולה ״חבורות חבורות״, ונתנו מן הדם אל שתי המזוזות ועל המשקוף על הבית אשר יאכלו אותו בהם, בעמדם הכן לגאולה: ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם״ [שם יא], גבורה נפשית זאת שהיא נשענת על האמונה בנבואת משה, מאין היא באה? – אם לא מאותה הנשמה הצרופה ומלאת עז שהנחילו אבות האומה לזרע ישראל.
208
ר״טפעולת קידוש ה׳ זאת היא אשר קיימה את ישראל בכל אלפי שנות גלותו ונדודו, בצורות שונות, שכולן נותנות כבוד ותהלה לעם זה המלומד בנסיונות. והיא אשר נתנה בפי נעים זמירות ישראל שירה נאמנה זאת: ״כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה״ (תהלים מד, כג).
209
ר״יולכשתמצי לומר: מעשה עקידה זה הוא אשר נגלה לעינינו בכל הדרו בימינו אלה, בשתי צורות נהדרות ומפליאות: א. הליכתם של המוני ישראל, וצדיקי עולם בראשם, אל כבשונות האש בשל יהדותם, בשמחה וטוב לבב, ובפיהם שירת העקידה: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה – אני מאמין״. ובשירה זאת עקדו את בניהם, ואחרי כן גם את עצמם. היש לך עקידה יותר גחלה מזאת!
210
רי״אלעומת זאת צא ולמד: חולשתו של אותו האיש בשעה שהוא יוצא לצליבה, בשברון לב ודכאון רוח, באמרו: אלי, אלי למה נטשתני?
211
רי״באבל ישראל הם אוהבי ה׳ ונקראים בשם זה, כאמור: ״לאוהבי״ [שמות כ, ה] – זה אברהם וכיוצא בו, ״ולשומרי מצותי״ [שם] – אלו הנביאים והזקנים, רבי נתן אומר: ״לאוהבי ולשומרי מצותי״ אלו ישראל היושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוה, מה לך יוצא ליהרג? – על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי מצה, מה לך לוקה מאה פרגול? – על שנטלתי את הלולב. ואומר: ״אשר הוכיתי בית מאהבי״ [זכריה יג, ו], המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים (ילקוט שמעוני שמות רצ״ב).
212
רי״גזאת היא נחלת סגולת אבות שרוממה אותנו מכל העמים וקדשה אותנו מכל הלשונות. פעולת העקידה נגלתה לעינינו בצורה אחרת שהיא נפלאה ומפליאה כהקודמת לה, והיא: מלחמת הגאולה האחרונה בארץ ישראל.
213
רי״דהאומות המאוחדות פתחו לפנינו פתחה של הגאולה, אבל בצורה זעומה מאד בגבולות צרים ומחניקים ובחוסר עזרה כל שהיא לקיום הצהרתה זאת אלא להיפך: בצרות עין קפדנית למנוע מאתנו כל מכשירי מלחמה, ובזה העמידו את עצמם ואותנו בבחינת: ״יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו״ (שמואל ב, ב יד).
214
רי״הבלבם האמינו ובעיניהם חזו תוצאות המשחק הזה שהן מבטלות את ההצהרה של החלוקה ועושות אותה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר, ולא רק שלא תתקיים החלוקה, אלא שגם מה שרכש ישראל בצדק ומישרים, בנקיות כפים ובזיעת אפים, בעבודה ורוב תבונה ובקרבנות רכוש ונפשות רבים – גם זה יוקח ממנו וגם יגרשו אתו מן הארץ.
215
רי״וובכל זאת לא עמדו בפרץ בשעת מלחמה זאת, שקמו עלינו שבעת מלכי ערב בחילם ונשקם, ובתכניתם הנהרסת ומחרבת את הכל עד היסוד. ובמקום עזרתם הכריזו עלינו גזרת החנק של ״האמברגו״. בשעה מסוכנת כזאת – יצא ישראל והכריז על הקמת ״מדינת ישראל״ בארץ נחלת ה׳. הכרזה זאת שיצאה מפי שליחי העם ונבחריו – נתקבלה בהסכמה מלאה של כל הישוב הישראלי בארץ שהיה דל במספרו, רש ועני בכחותיו למלחמה, ונתון במצור ומצוק ברעב וצמא. למרות כל זאת לא נמצא בישוב הארץ ישראלי מי שהוא שהרהר על הכרזה נועזה זאת שהיתה מאימת על השמדת הישוב והריסת כל עמלנו.
216
רי״זאחרי ההכרזה המלולית באה מלחמת תנופה, וגם בזה הראה ישראל, וביותר בחורי ישראל – את אמונתו לאלקיו, כי אחרת לא היה כל חשוב איסטרטגי ומלחמתי לצאת למלחמה, אבל ירושת הנפש של העקידה – היא אשר נתנה האומץ והגבורה, והביאו בכנפיהם את הנצחון הנפלא, שאנו רואים בעינינו, ומכירים ואומרים כדברי רבותינו בגאולת מצרים: ״זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו, ה׳ איש מלחמה – ה׳ שמו… מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא״ [שמות טו].
217
רי״חוהיא נותנת האומץ והגבורה להמשיך מעשה העקידה עד תומו, עד אשר יניח לנו ה׳ אלוקינו מסביב, ושב ישראל ושקט ושאנן ואין מחריד, ובאמונתנו זאת נחלץ חושים בשירת הגאולה בפינו: ״הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה׳ ויהי לי לישועה״ (ישעיה יב, ב). היה לא נאמר אלא ״ויהי״, היה לי ויהיה לי לעתיד לבא (מכיליתא שירת הים).
218
רי״טקדושת ירושלים
ענין שני למדנו ספור זה: קדושת ירושלים בכללה ומקום מקדשה ביחוד, וזה הוא דבר העומד ברום עולמה של היהדות, באשר היא לו נחלת אבות מיוחדת נוספת על נחלת הארץ בכללה.
ענין שני למדנו ספור זה: קדושת ירושלים בכללה ומקום מקדשה ביחוד, וזה הוא דבר העומד ברום עולמה של היהדות, באשר היא לו נחלת אבות מיוחדת נוספת על נחלת הארץ בכללה.
219
ר״כבמצות העקידה נאמר לו לאברהם: ״לך לך אל ארץ המוריה… על אחד ההרים אשר אומר אליך״ [בראשית כב, ב]. ארץ המוריה זאת לא נמצאת רשומה ולא נזכרת במפת ארץ ישראל הקדומה, אבל נזכרה רק בפרשת העקידה. מכאן אתה למד: פנת ארץ זאת שבארץ ישראל נקראת בשם זה על שם העתיד. וכן דרשו רז״ל: למקום שההוראה יוצאת לעולם, שהיראה יוצאה, למקום שהוא ראוי כנגד בית המקדש של מעלה, מאתר מרוותא דעלמא (בראשית רבה, ילקוט שמעוני בראשית רמז צ״ו).
220
רכ״אארץ מוריה זאת היא קדושה קדושת עולם משעת הויתה, וכמוה, גם מקום המקדש שבתוכה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אבל שניהם: הארץ והמקום המקודש שבו היו מצפים לגלוי קדושתם, על ידי האנשים הנועדים לכך והזוכים לכך.
221
רכ״בזכות זאת נתנה לאברהם ויצחק אבות האומה: ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״ [שם ד]. מה ראה? – ראה ענן קשור בהר, אמר: דומה לי שאותו המקום שאמר לי הקב״ה להקריב בני שם, אמר ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו. אמר להם: ״שבו לכם פה עם החמור״ [שם ה] (ילקוט שמעוני בראשית צ״ט).
222
רכ״גהר נעלם זה שלא היה ידוע אפילו בשמו, כאמור: אל המקום ״אשר אומר אליך״, נתקדש אחר מעשה העקידה ונקרא בפי אברהם אבי האומה: ״ה׳ יראה״ [שם יד], והקב״ה קראו ירושלם שהוא צרוף שם: שלם שקראו שם, ושם: יראה, שהוסיף אברהם, ומההר התפשט השם לכל ירושלים.
223
רכ״דוהוא השם אשר נקרא בפי ישראל ויקרא כן לעולמים, וכן נקרא בפי כל אומות העולם בסלוף אותיותיו. מאז התפרסמה ירושלם בקדושתה, ונועדה להיות עיר הצדק שבה ישבו כסאות למשפט, מקום אשר בחר בו ה׳ להיות מקום היראה לישראל, ומקוים שממנו תצא תורה לכל העמים, כדכתיב: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם״ (ישעיה ב, ג).
224
רכ״הלכן נתחבבה ירושלם על ישראל, ולכן התאחר כבושה של ירושלם, עד אשר קמה מלכות הנצח של עם ישראל והוכנה תכנית המקדש וכל הדרוש לבנינו בידי דוד מלך ישראל, וכן הוא אומר: ״הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכות התבנית״ (דברי הימים א, כח, יט).
225
רכ״ולפיכך נלחמו ישראל כאריות עד שארית כחם להגנתה של ירושלם, בשתי מלחמות החרבן, ולפיכך נשבעו שבועת אמונים, בימי החרבן הראשון ואמרו: ״אם אשכחך ירושלם – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי״ [תהלים קלז, ה-ו].
226
רכ״זולפיכך נשבענו שנית בימינו, כאשר התנכלו עלינו לקרוע את ירושלם מעל מדינת ישראל, בתואנה של הגנה על מקומות הקדושים שבה שהם קדושים לכל העמים.
227
רכ״חאבל דבר אחד שכחו כל אלה שתמכו או שזממו את ״בינאום״ ירושלם, את יסוד פרסומה של קדושת ירושלם על ידי אבי האומה במעשה העקידה, שראה את הענן פרוש על ההר, והאחרים לא ראו ולא יראו לעולם את השראת השכינה במקום הקדוש שהוקדש במעשה העקידה, ובתפלתו הנפלאה של בונה המקדש שלמה מלך ישראל וידיד יה, שאותו קדשו והעריצו נביאי האומות, ולולא הקדשתם של ישראל – לא היתה מתקדשת אפילו בחלק ממנה לכל העמים, ולא היתה מציאתם של מקומות קדושים לכל העמים האחרים, שכולם באו מקדושת אותו האיש, שהקריב את פסחו במקדש ה׳ אשר בירושלם, יחד עם כל קהל עדת ישראל.
228
רכ״טאבל באמת רבים מאלה אשר החזיקו ברעיון ״בינאום״ לירושלם, לא למקומות הקדושים שבה דאגו, כי הם ידעו כי ישראל נאמן יותר מאחרים לשמירת מקומותיהם הקדושים של כל העמים בשלמות בנינם וכבודם, כדי שלא לפגוע במשהו, וברגשותיהם של כל העמים המקדשים אותם, אלא המזימה היתה לערוף את ראשה של מדינת ישראל מעל גופה, כדי שלא תהיה לה תקומה, כמזמתו המרשעת של אדריאנוס קיסר בשעתו. אולם העולה על רוחם היו לא תהיה, כי כן דבר ה׳ בקדשו: ״בימים ההם תושע יהודה וירושלם תשכון לבטח, וזה אשר יקראו לה ה׳ צדקנו״ (ירמיה לג, טז) – ודבר אלקינו יקום לעולם.
229
ר״לגלות וגאולה
ההיסטוריה הישראלית מתחילה הופעתה בחזון הברית הראשון אשר נגלה לאברהם, שהוא נקרא בשם ״ברית בין הבתרים״. בחזון נפלא זה התקפלו כל תולדות ישראל מהתחלת הופעתו בעולם בפנימיותו ובקרב כל העמים, שכולה נכללת בשני המושגים שהם: גלות וגאולה, ושניהם נאמרו בדבור אחד: ״ויאמר לאברם ידוע תדע״ [בראשית טו, יג], ידוע שאני מפזרך, תדע שאני מכנסן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן. אברהם אבי האומה משהגיע לכלל זרע, ראה בחזון גלותן וגאולתם של בניו עד סוף כל הדורות שהוא חזון אחרית הימים, וכן מקובל לחכמי ישראל סוד החזון הזה: ״והנה אימה״ – זו בבל, ״חשכה״ – זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרות, שהיו אומרים: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ״נופלת״ – זו מלכות רביעית (ילקוט שמעוני רמז ט״ז [ע״פ בבראשית שם יב]).
ההיסטוריה הישראלית מתחילה הופעתה בחזון הברית הראשון אשר נגלה לאברהם, שהוא נקרא בשם ״ברית בין הבתרים״. בחזון נפלא זה התקפלו כל תולדות ישראל מהתחלת הופעתו בעולם בפנימיותו ובקרב כל העמים, שכולה נכללת בשני המושגים שהם: גלות וגאולה, ושניהם נאמרו בדבור אחד: ״ויאמר לאברם ידוע תדע״ [בראשית טו, יג], ידוע שאני מפזרך, תדע שאני מכנסן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן. אברהם אבי האומה משהגיע לכלל זרע, ראה בחזון גלותן וגאולתם של בניו עד סוף כל הדורות שהוא חזון אחרית הימים, וכן מקובל לחכמי ישראל סוד החזון הזה: ״והנה אימה״ – זו בבל, ״חשכה״ – זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרות, שהיו אומרים: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ״נופלת״ – זו מלכות רביעית (ילקוט שמעוני רמז ט״ז [ע״פ בבראשית שם יב]).
230
רל״אולעומת זאת ראה בה בשעה זאת את כנוסן של גלויות ואת חרות גאולתן, ללמדך שגם הפזור והשעבוד הם מגזרת ה׳ אלקי ישראל, שהוא מפזרם ומכנסם, משעבדם וגואלם בדרכיו הגלוים והנסתרים ובאותות ומופתים נפלאים ועצומים, כדי להביא על ידם גלוי יחודו ואמתת מציאותו־השגחתו הרחמנית וצודקת לכל בריותיו, ואת נבואתו לנביאי קדשו להגיד מראשית אחרית, ללמד את עמו בחירו את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו לטוב להם לעולם, ולהגיע אל תעודתו להיות לאור גוים, לדעת את אלקי אמת, ולהביא שלום יציב וקיים בתבל כולו, שלא ״ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ [ישעיה ב, ד].
231
רל״במכאן למדנו: הגלות אינה תכליתית, אלא היא הכנה לגאולה שתכליתה היא: ״וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם… ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם וגו׳, וידעו הגוים כי אני ה׳ מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם״ (יחזקאל לז, כו-כח).
232
רל״גחלום יעקב
חזון נבואי זה נגלה אל בחיר האבות יעקב, בשעת גלותו מן הארץ, בחלומו הנפלא שאף הוא קפל בתוכו כל תולדות בנין שנים עשר שבטי ישראל (בפרקים דלהלן על ימות המשיח נבאר ביתר אריכות חלום נבואי זה בהתאם לקישור הענינים).
חזון נבואי זה נגלה אל בחיר האבות יעקב, בשעת גלותו מן הארץ, בחלומו הנפלא שאף הוא קפל בתוכו כל תולדות בנין שנים עשר שבטי ישראל (בפרקים דלהלן על ימות המשיח נבאר ביתר אריכות חלום נבואי זה בהתאם לקישור הענינים).
233
רל״דוהנה בחלומו ראה: ״והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה׳ נצב עליו ויאמר״ וגו׳ [בראשית כח, יב יג]. חלום סתום זה פרשוהו רז״ל בשני פנים ואמרו:
234
רל״הא. רבנין פתרין לה בסיני: ״והנה סולם״ – זה סיני, אתייא דדין כאתייא דדין, ״מוצב ארצה״ – ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט, יז], ״וראשו מגיע השמימה״ – ״וההר בוער באש עד לב השמים״ [דברים ד, יא], ״והנה מלאכי אלקים״ – זה משה ואהרן, ״עולים ויורדים בו״ – ״עלה אלי ההרה״ ״וירד משה מן ההר״ [שמות כד, יב. שמות יט, יד].
235
רל״וב. ״והנה סולם״ – אלו שרי אומות העולם, מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים חוקים ויורד, ושל מדי עולה חמשים ושנים, ושל יון מאה ושמונים, ושל אדום עולה ולא ידע כמה. באותה שעה נתירא יעקב אבינו, אמר: תאמר שאין לזה ירידה, אמר לו הקב״ה: ״אל תחת ישראל״ וגו׳ [ירמיה ל, י].
236
רל״זג. ״והנה סולם״ – זה צלמו של נבובדנצר הוא סלם, הוא סמל אתיא דדין – אינון אתיא דדין. ״מוצב ארצה״ – אקימיה בבקעת דורא וכו׳ [דניאל ג], ״והנה מלאכי אלקים״ – זה חנניה מישאל ועזריה, ״עולים ויורדים בו״ – מורידים בו, קופזים בו, סונטין בו, ולצלם דהבא די הקימית לא סגדין. ״והנה ה׳ נצב עליו״ – עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו (ילקוט שמעוני בראשית קי״ט).
237
רל״חולכשתמצי לומר – שלשתם כוונו לדבר אחד, והוא: ישראל נועד מתחלת הויתו להיות ציר העולם שכולו מסתובב עליו, או סולמו של עולם שבו עולים ויורדים מלאכי אלקים, הם משה ואהרן שהורידו תורת יושב שמים בארץ, או בדמותם של חנניא מישאל ועזריה שאמת בעוז וגבורה: לצלמא דהקימת לא סגדין, ונתנו בפיו של נבוכדנצר הודאה ותהלה לאלקי ישראל, ואומר: ״בריך אלקהון די – שדרך מישך ועבד נגו די – שלח מלאכיה ושיזב לעבדוהי די התרחצו עלוהי״ [דניאל ג, כח]. וכן הודיע לכל העמים והאומות ואמר: אלקא דשמיא ״די עבד עמי אלקא עילא שפר קדמאי להחויה, אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר״ (שם לב־לג).
238
רל״טוישראל בגלות ופזורו בין העמים – הוא אשר הפר כל משטרי הרשע ועריצות שעלו וירדו בסולם העולם, וישראל הוא הסולם עצמו שנשאר קיים, ועומד כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים – אלו נביאיו וחכמיו עולים ויורדים בו.
239
ר״מוהנה ה׳ נצב עליו – על הסולם ועל ישראל ששניהם הם דבר אחד, שאם אין ישראל אין מציאותו של סולם ניכר ונודע.
240
רמ״אזאת היא תכליתם של הגליות והגאולות, שכולן הוכיחו את הקשר הקיים שבין האלקים ועם ישראל – והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם – ולפיכך מתקיים בהם, בכל הדורות והתקופות דבר ה׳ לבחיר שבאבות: ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך״ [בראשית כח, טו]. וזהו עומק מאמר רז״ל: ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ [שם]. אמר לו הקב״ה לאברהם: אפילו משפחות הדרות באדמה – אין מתברכות אלא בשביל ישראל, כל גויי הארץ – אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל. ואין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל (ליראם, כדי שיחזרו בתשובה, פרש״י), שנאמר: ״הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם… אמרתי: אך תיראי אותי תקחי מוסר״ [צפניה ג, ו-ז] (יבמות סג, א).
241
רמ״בוכל הגלגולים אלה שהם נקראים בשם ״גלות״ ו״גאולה״, בכל מסבותיהם הנפלאות – הם הם הדברים אשר נראו לאבות האומה בחזון ברית בין הבתרים וחלומו של יעקב. והם הם אשר האצילו עז וגבורה לישראל, לסבול באהבה את כל סבלות הגלות והנדוד, ורוח תקוה ואמונה לצפות לגאולה, ולחזות בגאולה שזכינו בימינו לראות אילת שחר גאולתנו שבקעה אורה, והיא תלך ותוסיף אורה כאמור: ״וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום״ [משלי ד, יח].
242
רמ״גיציאה מן הגלות
ודבר ה׳ היה אל יעקב לאמר: ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״ [בראשית לא, ג], ורז״ל דרשו ואמרו: ״זעקתי אליך ה׳ אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים״ [תהלים קמב, ו], ארץ שמתיה חיים תחלה לימות המשיח וכו׳, אמר לו הקב״ה: אתה אמרת ״חלקי בארץ החיים״ – ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״, אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה. נכסי חוצה לארץ, אינם בכלל ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך (ב״ר פרשה ע״ד).
ודבר ה׳ היה אל יעקב לאמר: ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״ [בראשית לא, ג], ורז״ל דרשו ואמרו: ״זעקתי אליך ה׳ אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים״ [תהלים קמב, ו], ארץ שמתיה חיים תחלה לימות המשיח וכו׳, אמר לו הקב״ה: אתה אמרת ״חלקי בארץ החיים״ – ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״, אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה. נכסי חוצה לארץ, אינם בכלל ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך (ב״ר פרשה ע״ד).
243
רמ״דויעקב, כאברהם סבו, נשמע לפקודה זאת מתוך כוסף נפש, ומתוך הכרה נאמנה כי זה הוא חלקו בחייו ולאחר מותו.
244
רמ״האולם משנגש יעקב לדרכו זה – קפצה עליו רוגזו של לבן למנוע אותו מחזרתו לארץ אבותיו, והוכרח יעקב לצאת מארץ גלותו כבורח, ורק בדבר ה׳ אל לבן הארמי לאמר: ״השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע״ [בראשית לא, כד], הצליח לצאת מארץ גלותו בכריתת ברית עם לבן: ״עד הגל הזה ועדה המצבה (הזאת), אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה… לרעה״ [שם נב].
245
רמ״ו״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים״ [בראשית לב, ב], ורז״ל דרשו: כמה מלאכים היו מלוין ליעקב? – ששים רבוא, הדא הוא דכתיב: ״ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה״ [שם ג], ואין שכינה שורה על פחות מששים רבוא, רבנן אמרי ק״כ רבוא (ב״ר פרשה ע״ד). ללמדך שיעקב בהתנערותו מארץ גלותו, ראה את ששים רבוא מישראל יוצאי מצרים שיעמדו על הר סיני, ולדברי רבנן: מאה ועשרים רבוא. היינו [גם] ששים רבוא של מלאכי השרת שירדו על הר סיני, וענדו לכל אחד מישראל שני כתרים: אחד כנגד ״נעשה״ ואחד כנגד ״נשמע״ (שבת פח, א).
246
רמ״זכניסתו לארץ
אבל בכניסתו לארץ נטפל לו עשו אחיו ושלש מאות איש עמו לחסום לפניו דרך הכניסה לארץ. ויעקב התכונן למלחמה ודורון, וגם נשא תפלה בפיו ואמר: רבונו של עולם, כתבת בתורתיך: ״ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ [ויקרא כב, כח], ואם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה זה שאתה עתיד ליתן בהר סיני – מי קראנו? בבקשה ממך, הצילני מידו שלא יבא והכני אם על בנים.
אבל בכניסתו לארץ נטפל לו עשו אחיו ושלש מאות איש עמו לחסום לפניו דרך הכניסה לארץ. ויעקב התכונן למלחמה ודורון, וגם נשא תפלה בפיו ואמר: רבונו של עולם, כתבת בתורתיך: ״ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ [ויקרא כב, כח], ואם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה זה שאתה עתיד ליתן בהר סיני – מי קראנו? בבקשה ממך, הצילני מידו שלא יבא והכני אם על בנים.
247
רמ״חבאותה שעה ראה יעקב צרות הגלויות העתידות לבוא על ישראל בניו, ונשא עיניו למרום ובכה, וישמע הקב״ה תפלתו, והבטחתו שהוא מושיעו, שנאמר: ״יענך ה׳ ביום צרה, ישגבך שם אלקי יעקב״ [תהלים כ, ב] (ילקוט שמעוני בראשית ק״ל ל״ב).
248
רמ״טאחרי כל נפתולים ולבטים אלה עמד לו כשטן בדרכו הוא המלאך שרו של עשיו שנאבק עמו כל הלילה עד עלות השחר.
249
ר״נמאבק זה סתום ולא פורש מה היתה סיבת המאבק ומה היתה צורתו, אבל הדברים מובנים מענינם, אחרי שתי המלחמות עם המעצור בגולה לבלי תת לו לצאת ממנה, אלא להיות להם עבד לעולם, משועבדים בגופם וברכושם אשר רכשו להם בעבודה נאמנה ובצדק ומישרים. כח החוסם את דרך הכניסה לארץ בחיל מזויין אורב בדרך בחומות אש ודם, בא הלוחם השלישי בדמות מלאך שמצא לו כושר למאבקו, והיא השעה של: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ [בראשית לב, כה].
250
רנ״אמאבק זה היה כפול לשתי מגמות: א. להשמיד את יעקב, כדי שישארו בניו כעדר נפוץ בלי רועה שיצא ויבא לפניהם, בהדרכה טובה וישרה, היא דרך ה׳ המצווה מאביה הראשון של האומה והולך לפניהם בשעת צרה או בשעת מלחמה להוציאם למלחמה ולהשיבם בשלום. ב. להסיר את בניו של יעקב מדרך התורה והמצוה בגזירות של שמד, או בויכוחי הבל והסתות ופתויים: ״שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך״ [שיר השירים ז, א], אומות העולם אומרים לה: הדבקו לנו ובאו אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסין, שלטונים והגמונים, וישראל אומרים להם: ״מה תחזו בשולמית״, מה נחלה אתם נותנין לנו, שמא ״כמחולת המחנים״? שמא אתם נותנים לנו מה שנתן לנו הקב״ה במדבר (ילקוט שמעוני שיר השירים ז׳ רמז תתקצ״ב).
251
רנ״במאבק כפול זה הוא נראה בכל דפי ההיסטוריא הישראלית, וביותר בימינו אלה בדמות מלחמת לבן, מצד אחד העוצרים אותנו לצאת מארצות גלותנו, בדמותו של עשו וחייליו, מצד שני, שחוסמים לפנינו בחומות אש את כגיסתנו אל ארץ נחלת ה׳ שהיא חלקינו בארץ החיים.
252
רנ״גועל כולם בדמות מלאך שרו של עשיו שהתאבק אתנו בכל הלילה בשני טכסיסי מלחמה: גזירות ושמדות, הסתות ופתויים, בתור תנאי לשיבת בנים לגבולם.
253
רנ״דואמנם מצד אחד הצליחו: ״ויזרח לו השמש… והוא צולע על ירכו״ [בראשית לב, לב], וכן שכלו מאתנו אלפי רבבות ישראל, אולם לעומת זאת עמדו כשבויים בידי ישראל – ״ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני״ [שם, כז], ומה היא ברכתם? – ״ישראל (יהיה שמך) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ [שם כט].
254
רנ״הברכה זאת חזרה ונאמרה מפי ה׳ אלקי ישראל, בהוספת ברכה מיוחדת על רובו הכמותי, גדולתו המלכותית של עם ישראל, ונחלתו את ארץ נחלת ה׳: ״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו אלקים: אני אל שדי פרה ורבה… ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ [שם לה, י-יב].
255
רנ״וברכה נפלאה זאת, שזכה בה יעקב להקרא בשם ״ישראל״ – היא אשר נתנה עדינות הרוח וזכות הנפש, וגדולה נשמתית רוחנית בעם ישראל שהיא מתבטאת בברכה המיוחדת לו: ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו״, והיא אשר הרימה אותו בעיני עצמו ובעיני אחרים בבחינת: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ [אסתר ג, ב], יתרגזו ויתגעשו כל העמים על גאוה לאומית זאת שהיא בעיניהם יהירות שוא, ילגלגו כל הנחשלים בנו שאבדו בידיהם, והסירו מנפשותם, הכרה לאומית זאת, ושלומי אמוני ישראל יוסיפו ויאמרו: אתה בחרתנו מכל העמים, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, מתוך הכרתם העמוקה בזכות נשמתם וגבורת רוחם, את נחלת אבותם שהיא דבקה בעצם נשמתם ואת שמם הנהדר ישראל, כי שרית ותשורי עם אלקים ועם אנשים בארץ נחלת אבות – היא ארץ ישראל.
256
רנ״זארגון האומה
יעקב אבא רחימא דאג ברגעיו האחרונים לארגונה והתאחדותה של האומה, ובדאגתו זאת קרא את בניו ואמר להם: ״האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם״ [בראשית מט, א ב].
יעקב אבא רחימא דאג ברגעיו האחרונים לארגונה והתאחדותה של האומה, ובדאגתו זאת קרא את בניו ואמר להם: ״האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם״ [בראשית מט, א ב].
257
רנ״חרז״ל דרשו ואמרו: רצה לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה (פסחים נו, א).
258
רנ״טובכל זאת במה שגלה להם בברכתו זאת, רמז להם את ארגונם בצאתם ממצרים והליכתם במדבר, ואת ארגונם הצבאי ומדיני, והתורני ורוחני, בימי שבתם במדבר, חלוקת הארץ לשנים עשר שבטי יה, והתאחדותם הגמורה ומאורגנת בדגלי הלאום, וסביב למשכן אהל מועד שבו מונח למשמרת ארון העדות, שהוא אוצר משכן נשמות האומה בהתחברותה אל קדוש ישראל וגואלו ה׳ צבאות שמו.
259
ר״סכי בברכה זאת רמוזה ומקופלת דגלו של כל אחד משבטי ישראל, וסדר הליכתם סביב משכן העדות, ודגלי הלויים, ולפי זה גם סדר חלוקת הארץ, לפי כשרונם השבטי ולפי תפקידם בהגנת הארץ, מפני האויבים העוטרים אותה, ותפקידם בבנין הארץ והפרחתה סביב לירושלים שלא נחלקה לשבטים, ולפיכך נבנה בתוכו מקדש ה׳, ולשכת הגזית למשפט וקודש הקדשים לתפלה וכפרה, ומקום קדושה והשראת שכינה.
260
רס״אבסדר וה מתקיימת אחדות האומה, שכל איש מתאחד אל שבטו בתפקידו השבטי. וכלם יחד מתחבקים ומתאחדים שכם אחד בלב ונפש לשמירת גוף האומה בחסנה ועזה, ונשמת האומה שבתוכה בקדושתה ונצחיותה.
261
רס״באלה הם החוטים שבהם נשזר גוף האומה, ובהם נתרקמה צורתה הנהדרה בתור עם גדול וקדוש, חכם ונבון נשמה אחידה זאת שהיא לנו מורשת אבות, היא אשר הבדילה את ישראל מכל העמים בתפארת גדולה וכבוד, כאמור בפרשת מתן התורה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ [שמות יט, ה-ו].
262
רס״גתגמולי האומה
שלשה תגמולים ניתנו לאומה בחירה זאת – היא עם ישראל, והם: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. וכן דרשו רז״ל [מאמר רבי שמעון בר יוחאי] ואמרו: שלש מתנות נתן הקב״ה לישראל, וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הם: תורה, וארץ ישראל ועולם הבא וכו׳ (ברכות ה, א).
שלשה תגמולים ניתנו לאומה בחירה זאת – היא עם ישראל, והם: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. וכן דרשו רז״ל [מאמר רבי שמעון בר יוחאי] ואמרו: שלש מתנות נתן הקב״ה לישראל, וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הם: תורה, וארץ ישראל ועולם הבא וכו׳ (ברכות ה, א).
263
רס״דמתנות יקרות אלה, שהן מתנת ה׳ לעמו ישראל, הן מיוחדות לעם ישראל, לפי שקנאן וזכה בהן ביסורין שהתיסרו בהן, והן הן תגמולי האומה לעונש ולשכר, בחייה הארציים ובעולם הבא, שהוא עולם הנשמות והתחיה.
264
רס״המתנת התורה
התורה עצמה היא חמדה גנוזה שקדמה במחשבה לבריאת העולם, לפי שהיא היסוד לבנינו וקיומו של עולם. וכן דרשו רז״ל ואמרו: כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה וכו׳: חמדה גנוזה תתקע״ד דורות אתה מבקש ליתנה לבני אדם, ״מה אנוש כי תזכרנו״ [תהלים ח, ה]? אמר לו הקב״ה למשה: החזר להם תשובה וכו׳ חזרו והודו להקב״ה, שנאמר: ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ [שם י], ואלו אשר תנה הודך על השמים לא אמרו (שבת פח, ב).
התורה עצמה היא חמדה גנוזה שקדמה במחשבה לבריאת העולם, לפי שהיא היסוד לבנינו וקיומו של עולם. וכן דרשו רז״ל ואמרו: כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה וכו׳: חמדה גנוזה תתקע״ד דורות אתה מבקש ליתנה לבני אדם, ״מה אנוש כי תזכרנו״ [תהלים ח, ה]? אמר לו הקב״ה למשה: החזר להם תשובה וכו׳ חזרו והודו להקב״ה, שנאמר: ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ [שם י], ואלו אשר תנה הודך על השמים לא אמרו (שבת פח, ב).
265
רס״וחמדה גנוזה זאת היא תורת ה׳, לפי שבה מקופלים כל יסודות המדע הטבעי והאלקי וחכמת המשפט והמוסר, שכן נאמר: ״ותחסרהו מעט מאלקים״ [תהלים ח, ו], חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכלם נתנו למשה בסיני חסר אחד, שנאמר: ״ותחסרהו מעט מאלקים״ (ראש השנה כה).
266
רס״זוכן נעים זמירות ישראל אומר: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש, עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ (תהלים יט, ח-ט).
267
רס״חצא ולמד דרושם הנפלא של רז״ל מרי דאגדה: רבי ירמיה ורבנן, חד מנהון אמר: למה היא תמימה – שהיא משיבת נפש, וחד אמר: למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה, ״עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי״, למה היא מחכימת פתי? – שהיא נאמנה (ירושלמי ברכות פ״ה, ילקוט תהלים רמז תרע״ד).
268
רס״טוהחכם באדם מוסיף ואומר במשליו: ״ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם וכו׳, אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי״ (משלי ח, ל-לא, ט, לד).
269
ר״עוגדולה ויקרה מתנה זאת, שהיא תפארתם של ישראל לעיני כל העמים, כאמור: ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ [דברים ד, ו ח], וקרבת אלקים לבני אדם, אינה אלא באותה המדה שאדם מתקרב אל האלקים בצדקה ומשפט שהיא מדת האלקים: ״עושה משפט יתום ואלמנה״ [דברים י, יח], וכן הוא אומר: ״אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ״ (תהלים לג, ה). אמר רבי אלעזר: כל אדם (שאוהב) [העושה] צדקה ומשפט – מעלה עליו הכתוב כאלו מלא כל העולם כולו חסד (סוכה מט, ב).
270
רע״אאף אנו נאמר: כל עם שיש לו חקים ומשפטים צדיקים כאלו – מלא את העולם חסד, מכאן נובעת הידיעה בעמים כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם (מלכים א, כ, לא).
271
רע״בוכן הוא אומר: ״כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה׳״ (משלי ח, לה), ודרשו רז״ל: כל מי שהוא מצוי בדברי תורה – אני מצוי לו בכל מקום (ילקוט משלי ח׳, רמז תתקמ״ג).
272
רע״גחמדה גנוזה זאת שהיא תורת ה׳ – היא אורה, ומצותיה הם הנר, שהוא שואב ומדליק את אורו מעצם התורה, שהיא מקור האורה, כאמור: ״באורך נראה אור״ [תהלים לו, י], וכן דרשו רז״ל – אמר בר קפרא: הנפש והתורה נמשלו בנר, נפש – דכתיב: ״נר ה׳ נשמת אדם״ [משלי כ, כז], תורה – דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור״ [שם ו, כג]. אמר הקב״ה: נרי בידך ונרך בידי, אם אתה משמר את שלי – אף אני אשמור את שלך (ילקוט משלי רמז תתקל״ח).
273
רע״דוהתורה הזאת באחדותה, שלמותה, ונצחיותה, מאחדת את כל ישראל לחטיבה מוצקה אחת ולעם אחד יחיד באומות, כאמור: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ (דה״י א, יז, כא), משלימה אותם ועושה אותם לעם השלום. וכאמרם ז״ל: אמר הקב״ה: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה? – לאומה שאוהבת שלום, הוי: ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״ [משלי ג, יז] (ילקוט שמעוני משלי ג׳, רמז תתקל״ד).
274
רע״הנצחיותה של תורה שלא תשתנה לעולמים – היא מנציחה את עם ישראל בקיומה בתוכו, כדברי אדון הנביאים בתורתו: ״והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו״, פרש״י: הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעו לעולם (דברים לא, כא). ולא עוד אלא שהתורה הואת הולכת וגדלה בישראל, דור, דור, תקופה ותקופה, וגולה עמם בכל מקום שגלו ישראל, והיא מרעננת את עם ישראל בכח עלומים חדש ורענן, שהוא מרענן ומעדן את עם ישראל ומגברת כחו ונעימות חייו, וכדברי נעים זמירות ישראל: ״זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני״ [תהלים קיט, נ], ״לולי תורתך שעשועי – אז אבדתי בעניי. לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני״ [שם צב-צג].
275
רע״וותורת חיים זאת, שהיא ספר הברית בין ישראל לאביהם שבשמים, עתידה להתחדש ולהיות ברית עולם, כדבר ה׳ מפי נביא קדשו לאמר: ״הנה ימים באים נאם ה׳, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה… כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה׳, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו… לאמר: דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ וגו׳ (ירמיה לא, ל לג).
276
רע״זתכליתה של תורה
שאלה יסודית זאת העמידה נותן התורה בספרו משנה תורה ואמר: ״כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות החקים המשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם, ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה וגו׳, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ (דברים ו, כ-כה).
שאלה יסודית זאת העמידה נותן התורה בספרו משנה תורה ואמר: ״כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות החקים המשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם, ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה וגו׳, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ (דברים ו, כ-כה).
277
רע״חרז״ל נתנו שאלה זאת בפי הבן החכם, שכן לשון השאלה: ״מה העדות״ וכו׳ מוכיח שהשאלה היא לדעת תכליתה של התורה בכל חלקי מצותיה, העדות – והן מצוות הזכרון, החקים – מצות השמעיות, והמשפטים – מצות שכליות בדברים שבין אדם לחברו, רז״ל נתנו תשובה קצרה לשאלה רחבה ועמוקה זאת ואמרו: אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כוונת תשובתם זאת היא תמצית שלש התשובות שנאמרו בתורה, שהן נובעות ממצות הפסח ביסודה: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והיכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים״ [שמות יב, יב] – זאת היא שבירת כבלי העבדות הגופיים והנפשיים של עם ישראל המשועבד למצרים, כמו שנאמר: ״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה״ וגו׳ [דברים ו, כא].
278
רע״טאבל חרות זאת לא היתה שלמה, הואיל ואינה אלא כשחרורו של עבד מבית האסורים שאין לו מנוח לכף רגלו ושדה עבודה לקיומו החפשי, לזה מצטרפת מצות אכילת הפסח כבני חורין: ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו׳, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳״ [שמות יב, יא], כאדם בן חורין העומד הכן לדרכו המוכנת לפניו ובטוחה לו. לזה מכוונת התשובה השניה: ״ואותנו הוציא משם״ וגו׳. אלה הן שתי מצות יסודיות של הפסח שהן מכוונות לשני יסודות התורה, שנאמרו בשתי הדברות הראשונות שבעשרת הדברות: ״אנכי ה׳ אלקיך״ וגו׳. ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ [שם כ, ב-ד] וגו׳. ואליהן מתרכזות כל מצות התורה לפרטיהן ופרטי פרטיהן, וכמו שכן מצורפות למצות הפסח פרטי פרטים במצות שבגופו ושעל גופו, במקחו, שחיטתו ואכילתו, ועליהם אמרו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר: אין שואלין וחוקרין על הפרטים למצוא להם טעם ותכלית, שלא כל אדם, ואפילו היותר חכמים, יכולים להשיג ולהבין זאת.
279
ר״פוזאת היא תמצית התשובה השלישית ״ויצונו ה׳ וגו׳, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ – לשמור את כל המצוה ולא מקצתה, ולא חלק ממנה, ״לפני ה׳ אלקינו״, כמאמרם ז״ל: עשה את הדברים לשם פעלן, וכאשר צונו בשיעורם ומדתם, מתוך אמונה גמורה שכולן נאמת לטוב לנו כל הימים.
280
רפ״אוכן כתב הרמב״ם ז״ל: ודע כי החכמה חייבה או הצורך מביא שיהיו שם פרטים שלא ימצא להם טעם, וידמה כאלו הוא דבר נמנע בחוק הבורא שימצא בה זה הענין… ודע זה הענין ותבין אותו, ומה שיאמרו תמיד: כי יש לכל המצות טעם ואשר היא נודע לשלמה – היא תועלת המצוה ההיא על דרך כלל לא לדקדק על כל פרטיה (מורה נבוכים, חלק ג׳, פרק כ״ו).
281
רפ״בכוונת המצות
מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל בבינתו הרחבה והעמוקה – הרחיב והעמיק לבאר כוונת כל המצות וכתב: כוונת כל המצות לשני דברים והם: תקון הנפש ותקון הגוף. תקון הנפש הוא שיהיה להמון אמונות נכונות כפי יכלתם, ועל כן יהיו קצתם בבאור וקצתם במשל, כי אין בטבע המון העם להשיג בכחותם ידיעת זה הענין על פי מה שהוא עליו, אבל תקון הגוף יהיה בתקון צרכי מחיתם, קצתם עם קצתם. וזה הענין יושלם בשני דברים: אחד – לסלק ולהעביר החמס והעושק מביניהם, שלא יהיה כל איש מבני אדם מותר לעשות חפצו כפי אשר תשיג יכלתו, אבל ישתמש בה כפי מה שיהיה בו תועלת לכל, והשני – ללמד לכל איש מדות טובות מועילות בחברתם, כדי שיהיה מתוקן ומסודר צורך המדינה… וזה השני [והוא תיקון הגוף] והוא המחזק, הוא אשר הרבו להזהיר עליו ועל פרטיו כולם, כי לא תושג הכוונה הראשונה אלא אחרי השגת השנית, כי כבר התבאר במופת כי האדם יש לו שתי שלמות: הראשונה היא שלמות כוחות הגוף שיהיה בריא על מיטב עניני הגופים, וזה לא יתכן אלא במוצאו צרכיו כשיבקשם, והם מזונותיו ושאר תקוני הגוף מן המחסה והרחיצה… ולא יתכן להמציא בזה השיעור לכל איש, אלא בהסכמת אנשי המדינה… ושלמותו האחרונה היא שיהיה לו שכל בפעל, והוא שידע כל מה שיש בכח האדם לדעת מכלל הנמצאים. ומבואר הוא כי זאת השלמות האחרונה הנכבדה – לא יתכן להשיגה אלא אחרי השלמות הראשונה- אם כן, התורה הראויה אשר בארנו כי היא אחת בלבד ואין זולתה, והיא דת משה רבנו, לא באה אלא להועילנו שתי השלמות יחד… וכבר זכרה התורה שניהם ואמרה: ״ויצונו ה׳״ וגו׳, והקדים שלמות האחרונה… ״לטוב לנו כל הימים״ [דברים ו, כד], הכוונה להשיג העולם שכולו טוב וארוך, והוא חיי העולם התמידי, ואמרו: ״לחיותנו כהיום הזה״ – הוא קיום הגוף הנמשך קצת זמן, אשר לא יושלם סדר תקונו אלא בהסכמת אנשי המדינה (שם, שם, פרק כ״ז [ע״פ תרגומו של רבי יהודה אלחריזי]). ״וצדקה תהיה לנו״ וגו׳, כי כל מעשה טוב אשר תעשה מפני המדות הטובות, תשלים בהם חסרון נפשך והיא הצדקה (שם, שם, פרק נ״ג).
מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל בבינתו הרחבה והעמוקה – הרחיב והעמיק לבאר כוונת כל המצות וכתב: כוונת כל המצות לשני דברים והם: תקון הנפש ותקון הגוף. תקון הנפש הוא שיהיה להמון אמונות נכונות כפי יכלתם, ועל כן יהיו קצתם בבאור וקצתם במשל, כי אין בטבע המון העם להשיג בכחותם ידיעת זה הענין על פי מה שהוא עליו, אבל תקון הגוף יהיה בתקון צרכי מחיתם, קצתם עם קצתם. וזה הענין יושלם בשני דברים: אחד – לסלק ולהעביר החמס והעושק מביניהם, שלא יהיה כל איש מבני אדם מותר לעשות חפצו כפי אשר תשיג יכלתו, אבל ישתמש בה כפי מה שיהיה בו תועלת לכל, והשני – ללמד לכל איש מדות טובות מועילות בחברתם, כדי שיהיה מתוקן ומסודר צורך המדינה… וזה השני [והוא תיקון הגוף] והוא המחזק, הוא אשר הרבו להזהיר עליו ועל פרטיו כולם, כי לא תושג הכוונה הראשונה אלא אחרי השגת השנית, כי כבר התבאר במופת כי האדם יש לו שתי שלמות: הראשונה היא שלמות כוחות הגוף שיהיה בריא על מיטב עניני הגופים, וזה לא יתכן אלא במוצאו צרכיו כשיבקשם, והם מזונותיו ושאר תקוני הגוף מן המחסה והרחיצה… ולא יתכן להמציא בזה השיעור לכל איש, אלא בהסכמת אנשי המדינה… ושלמותו האחרונה היא שיהיה לו שכל בפעל, והוא שידע כל מה שיש בכח האדם לדעת מכלל הנמצאים. ומבואר הוא כי זאת השלמות האחרונה הנכבדה – לא יתכן להשיגה אלא אחרי השלמות הראשונה- אם כן, התורה הראויה אשר בארנו כי היא אחת בלבד ואין זולתה, והיא דת משה רבנו, לא באה אלא להועילנו שתי השלמות יחד… וכבר זכרה התורה שניהם ואמרה: ״ויצונו ה׳״ וגו׳, והקדים שלמות האחרונה… ״לטוב לנו כל הימים״ [דברים ו, כד], הכוונה להשיג העולם שכולו טוב וארוך, והוא חיי העולם התמידי, ואמרו: ״לחיותנו כהיום הזה״ – הוא קיום הגוף הנמשך קצת זמן, אשר לא יושלם סדר תקונו אלא בהסכמת אנשי המדינה (שם, שם, פרק כ״ז [ע״פ תרגומו של רבי יהודה אלחריזי]). ״וצדקה תהיה לנו״ וגו׳, כי כל מעשה טוב אשר תעשה מפני המדות הטובות, תשלים בהם חסרון נפשך והיא הצדקה (שם, שם, פרק נ״ג).
282
רפ״גמדברי הרמב״ם למדנו: תגמול האומה אינו אלא אחד, והוא: עולם הבא שהוא כולו טוב וארוך, וכל היעודים האלקיים שהם ארציים, הם אמצעיים לתכלית זאת, או שלמות ראשונה, שהיא הכשרה לשלמות האחרונה.
283
רפ״דוכן כתב: אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה, ענינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם, לפי שהאדם אי אפשר לעשות המצות – לא כשהוא רעב או צמא וחולה, ולא בשעת מלחמה או מצור, ולכן יעד שיסורו כל אלה הענינים, ושיהיו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה, ויזכו לחיי עולם הבא (פירוש המשניות להרמב״ם סנהדרין פרק חלק, והלכות דעות פ״א, ה״ז).
284
רפ״המכל מקום גמול זה אעפ״י שהוא אמצעי – הרי הוא גמול טוב, להיות בריא מושפע במזונות ובבנים, חי בשלום ושלוה, והולך ומשתלם ומתעלה במדעו ומדותיו הטובות. וזהו כל מה שאדם נושא אליו את נפשו בחייו עלי אדמות.
285
רפ״ואבל יש גמול יותר נעלה מזה המיוחד לאומה זאת ש״ישראל״ שמה, וזהו הנאמר בברית האומה בהר סיני ובערבות מואב, והוא אומרו: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ וגו׳, ורדפתם את אויביכם וגו׳, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים, ואתם תהיו לי לעם- ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה, ואם בחקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי, אף אני אעשה זאת לכם… והארץ תעזב מהם וגו׳, יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם… וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאליקים אני ה׳״ (ויקרא כ״ו:מ״ה).
286
רפ״זדברים אלה מוכיחים בפירוש, שגמולי האומה הזאת אינם רק הסרת המניעים או הגברתם, כי הלא היעודים הטובים אינם טבעיים כלל וכלל, אלא הם השגחתיים למעלה מכוחות הטבע, ומושפעים ברוב טובה, שהם מעידים על השגחה אלקית מיוחדת שהיא מביאה לידי הגמול העליון המיוחד לישראל: ״ונתתי משכני בתוככם וגו׳, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״.
287
רפ״חולעומת זאת גם גמולי העונשים הם בלתי טבעיים: ״ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף״ [שם לו], והכל: ״יען וביען במשפטי מאסו״ וגו׳. וכדי להביא התחדשות ברית הנצח: ״להיות להם לאלקים״.
288
רפ״טמכאן שהיעודים התגמוליים לשכר או לעונש – תכליתם וכוונתם היא: לקיים משכן האלקים בתוך עם ישראל, ולהראות לישראל ולכל העולם כולו השראת שכינת הקדש בישראל, שהיא נגלית ונראית בבחינת: ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ [שם], והשראה עילאית שאינה פוסקת מישראל בכל צעדיו ועלילותיו, ובכל עבודתו ומעשה ידיו – היא המתנה הגדולה אשר נותנת התורה ומצותיה לעם ישראל.
289
ר״צאבל מתנה זאת אינה נקנית אלא בקדושתם של ישראל, בכל דרכיהם בבית ובשדה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, והיא המצוה היסודית שבתורת ישראל כאמור: ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם״ [ויקרא יט, ב], ובקדושה זאת נבדלים ישראל מכל העמים, כאמור: ״והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ, כו).
290
רצ״אוכן נאמר בפרשת מאכלות אסורות: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם… כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני״ (שם יא, מד-מה).
291
רצ״במכאן שהקדושה האישית והלאומית של עם ישראל – היא תנאי מוקדם להשראת השכינה וההשגחה האלקית בישראל, להיות לכם לאלקים והייתם קדושים – מכלל שאם אינכם קדושים, לא מתקיים הטובה האלקית של להיות לכם לאלקים.
292
רצ״גקדושת החיים היא מקפת את כל תורת ישראל, החל מקדושת השבת והמועדים וגומר בכל המצות כולן, שכל אחת מהן וכולן יחד מכוונות לתכלית זאת. וכן תקנו רבותינו בברכת המצוות: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״, ובתפלת השבתות ומועדי קדש: ״קדשנו במצותיך״ וגו׳, ובברכת הנשואין: ״מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין״.
293
רצ״דמכאן למדנו כוונה נוספת במצות התורה: לקדש את כל איש ואשה מישראל ואת כל העם יחד בקדושת הגוף והנפש, במחשבה, דבור ומעשה, בכל עלילותיו וצעדיו, כדי להתקדש בקדושתו של אור ישראל וקדושו: ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו״ [ישעיה ו, ג], כדי לקיים ולהגביר באהבה ושמחת הגוף והנפש את ברית הנצח שבין ישראל לאביהם שבשמים: ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״.
294
רצ״הדבר זה נשנה בברית ערבות מואב שבה נאמר: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים.. וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה, ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו, יז-יט).
295
רצ״ובמקרא זה נאמרו פירושים רבים, בתלמודין פירשוהו במובן של גדולה וכבוד: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת (ברכות ו, א). ובמדרשים פירשו בהוראת אמירה, ישראל אומרים: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו״ [דברים ו, ד], ורוח הקדש צווחת ואומרת: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד״ וגו׳ [דברי הימים א, יז, כא] (ילקוט שמעוני רמז רמ״ד). (ועיין בפירוש הראב״ע).
296
רצ״זוהרמב״ן פירש כתובים אלה כמין חומר: כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה, דקדוקיה ובחידושיה, הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לאלקים… ואמר: ״וה׳ האמירך היום״, והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה, שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמור כל מצותיו, כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר, וכו׳, ״ולתתך עליון״… שיהללוך כל עמי הארץ, בהיות ה׳ קרוב בכל קראך אליו, ״ולשם״, שיצא לכם שם בגוים בהדרו אשר שם עליך, כי אתה נעלה על כולם, ״ולתפארת״, כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ, תגזר אומר ויקם לך, ״ולהיותך עם קדוש״, לדבקה בו בסוף, ועל דרך האמת לתהלה, כי אלקי ישראל הוא תהלתך, ושמו הגדול הוא אלקיך, ובזה תפארתך, כעין שנאמר: ״כי תפארת עוזמו אתה״ [תהלים פט, יח].
297
רצ״חומאד מאד נעמו דברי ״אור החיים״: ״והנה תמצא שש מעלות בפסוק: את ה׳ האמרת היום – א. להיות לך לאלקים. ב. ללכת בכל דרכיו. ג. לשמור חקיו. ד. ומצותיו. ה. ומשפטיו. ו. ולשמוע בקולו. כנגדם אמר השם שש מעלות לכנסת ישראל: א. להיות לו לעם סגולה, זה כנגד להיות לך לאלקים. ב. ולשמור מצותיו – כנגד וללכת בדרכיו. ג, ד, ה. ולתתך עליון וגו׳ לתהלה ולשם ולתפארת – הם כנגד שמירת חקיו ומצותיו ומשפטיו. ו. ולהיותך עם קדוש לה׳ – כנגד ולשמוע בקולו, כי על ידי עסק התורה יתיחס להם שם זה של קדוש, ואמרו: כאשר דבר, דכתיב: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.
298
רצ״טכשם שיש חקים בטבע ובחברה – כן יש חקים בקדושת הגוף והנשמה, אלא שהראשונים הם זמנים ומשתנים לפי השתנות הגופים והמשטרים, ומושגים לבני האדם מתוך נסיונות ומחקרים טבעיים לגלוי הכחות הטעונים בטבעם של מעשי בראשית, להרבות ההנאה ולהגדיל הסדר במשטרי החברה והמדינה.
299
ש׳כן יש חקים נעלמים בחוקי קדושת החיים ושלום העולם שאינם מושגים לנו, לפי שאין השגתנו מגיעה לדברים אלה שאינם מוחשים לנו, ולפיכך נעלמים מבינתנו, וצריכים אנו לקבלם מפי הגבורה על ידי נביאיו הקדושים, ובראש כולם אדון הנביאים משה רבנו שהוריד לנו את התורה בכתבה, ומסרה לנו בפירושיה וטעמיה בקבלה לתלמידו יהושע, הזקנים, הנביאים והחכמים בכל דור ודור, שהיא נותנת לנו נעימות, לב טהור ורוח נכונה, תפארת ותהלה, והיא מקרבת אותנו אל האלקים ואת האלקים אלינו, להיות לנו לאלקים לשכון בתוכנו, ולהתהלך אתנו בכל דרכינו בחיים הארציים שהם מופתיים אל הגמול לחיי עולם הבא, וזהו גמולנו הטוב והנעלה שאין לו דמיון בכל העמים.
300
ש״אוכן אמרו רז״ל: רבי יהושע בן קרחה אומר… ״ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי״ [תהלים טז, ה] – יש לך אדם שניתן לו חלקו ואין שמח בחלקו, אבל ישראל מודין ומשבחין על כך שאין חלק יפה כחלקן, ולא נחלה כנחלתן, ולא גורל כגורלן, והם מודים ומשבחים על כך, וכן הוא [דוד] אומר: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, אברך את ה׳ אשר יעצני״ וגו׳ [שם, ו] (ספרי פרשת ראה [פיסקא נג]).
301
ש״בואם רצונך להבין הדברים על בוריין – צא ולמד מדבריו היקרים והאמתיים של המשורר והחוקר על דבר אמת [ריה״ל]: אמר החבר: אבל יעודנו, הדבקנו בענין האלקי בנבואה ומה שקרוב לה והתחברות הענין האלקי בנו בגדולה וכבוד ובמופתים, ועל כן איננו אומר בתורה: אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל אמרו: ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים. ואנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים, כאשר היו הולכים בין המלאכים, ויהיו מלאכי אלקים הולכים בינכם בארץ, ותראו אותם יחידים ורבים שומרים אתכם ונלחמים לכם… והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, לא יפול מהם דבר, ויעודיה כולם כולל אותם שורש אחד והוא: יחול קרבת אלקים ומלאכיו, ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראתה לנו זה עין בעין (הכוזרי מאמר א׳ סי׳ ק״ט).
302
ש״גמתנת אלקים זאת – היא יחידה במינה שלא קדמה לה לפניה ולא באה ולא תבוא אחרת דומה לה לאחריה. מחוסרי דעה, משראו תגליות עתיקות של משפטים פולחניים ומלכותיים, ומשפטים משפחתיים וחברותיים, נפלו על המציאה ואמרו: תורת ישראל היא לקוחה מאותם החוקים ומשפטים קדומים, בתקונים שהוסיפו עליהם ישראל.
303
ש״דדעה זאת היא משובשת ומופרכת מעיקרה, כי אין להתכחש לזה, שלפני תורת ישראל קדמו קובצי משפטים וחוקים במדינות וממלכות שונות שנתנו להם שמות של אלילים שונים, כי האדם מטבע הויתו הוא מדיני בטבע, וגם מבקש אלקים בטבע, לפיכך לא חדלו חוקים ומשפטים מפי מחוקקים שהשליטו אותם במדינתם בכח השלטון, או שאמרום בשם אלילים קדומים להם.
304
ש״הותורת ישראל לא באה אלא לבטל חוקים פולחניים, הזיות טפלות של מנחשים ומעוננים וחוזים בכוכבים, ודינין ומשפטים שהם מעוקלים ומעוותים, ולתת חוקים ומשפטים צדיקים. וכדברי מחוקקנו הנצחי: ״ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת״ [דברים ד, ח], ומכלל זה אתה שומע שכן יש לכל העמים חוקים ומשפטים, ואולי גם צדיקים בחלקם ומקצתם, אבל לא חוקים ומשפטים שהם צדיקים בהחלט בחלקם ובכללותם, שכל אחד נעוץ בחברו צדיק וישר בעצמו, כולם יחד הם מחרוזת יקרה של פנינים שאין בהם נפתל ועקש, וכן הוא אומר: ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים״ (תהלים יט, י־יא).
305
ש״וותורה זאת לא תשתנה לעולמים, שכן סגולת האמת והצדק שאינן מקבלות שנוי, וכל הבא לשנות את האמת בכתבה או לסלף פירושיה, הרי הוא מעיד על עצמו שהוא טועה ומתעה את האחרים בדמיונו, כי האמת אינה אלא אחת, ולכן היא חותמו של הקב״ה, שהוא אלקי אמת, והאמת לא תשתנה לעולמים, וכן הוא אומר: ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ (דברים יג, א).
306
ש״זרבים ומרים הם הנסיונות שהתנסה ישראל, בימי גלותו, נדודו ופזורו בדרכי הסתה ופתוי, ובדרכי גזרות של ענויים ושמדות, להביאו לידי סטיה משלמות תורתו, או אפילו בחלק ממנו, וישראל עמד כסלע איתן נגד כל גילוי ההסתה והשמדה, ושמר בחרוף נפש ובקרבנות עצומים ויקרים מאד, על שמירת תורתו בשלמותה ובחלקיה, ושנן לו מקרא זה: ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״.
307
ש״חושמירה קפדנית זאת התקיימה במסירות נפש בזמנים ידועים אפילו על מצוה קלה, לשנויי ״ערקתא דמסאני״ (סנהדרין ע״ד, א-ב עיין רמב״ם וכ״מ ה׳ יסודי התורה פ״ה א׳).
308
ש״טשמירה זאת שעליה נאמר: ״כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה״ [תהלים מד, כג], היא אשר שמרה את ישראל בצביונו המיוחד לו, והיא אשר קיימה אותנו והביאה אותנו עד הלום, לראות במו עינינו מפלאות תמים דעים אשר קיים לעיננו את יעודו הטוב: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך״ (דברים ל, ד-ה).
309
ש״יתורת אלקים חיים זאת – היא תורת חיים שהיא מקפת את כל החיים לכל ענפיהם, ולפיכך היא נותנת ארך ימים ושנות חיים לכל לומדיה ושומרי מצותיה, ולא עוד אלא שהיא מרעננת את החיים של כל איש ואשה מישראל, ואת החיים הלאומיים של האומה כולה בכל מצביה ומעמדיה.
310
שי״אוהיא נותנת נעימות ועדינות, שמחה וחדוה, גם בשעה שהחרב מונחת על הצואר, ורוח גבורה ועצמה, גאוה וקוממיות, גם בשעה שאחרים משפילים אותה עד עפר, מנמיכים את קומתה ומדכאים את רוחה. היא מלמדת אותנו בינה והשכל בכל המדע האלקי והעולמי, המשפטי והמוסרי – בחיי הבית וברחוב, החברה והכלכלה, הצדקה והחסד ובחיי הצבור והקהלה.
311
שי״בואם אתה רוצה לדעת: צא ולמד מכל הלכות המדינה והחברה, העבודה והפעולה בחקלאות ובבנין, בתעשיה ובמסחר, אשר נאמרו במשנה ובתלמודיה – הירושלמי והבבלי, ובכל ספרי הפוסקים הראשונים, ותראה את פסקיהם ותשובותיהם בעומק העיון והסברה שבספרות ההלכה דור דור. וראית שכל שאלות ובעיות החיים ליחיד ולצבור, נדונו בפני לומדי התורה וגאוני הדורות ומצאו את פתרונן הנכון והצודק שהם נבעו ממקור יחיד ומיוחד – היא תורת ישראל שנאמרה מפי אלקים חיים, ומלך אוהב צדקה ומשפט.
312
שי״גחזיון נפלא זה שאין בכל העמים משלו – הוא מעיד כמאה עדים על תורת ישראל שהיא תורת חיים לכל הדורות ומביאה בכנפיה חיי אשר ונעימות ומשפטי צדק ואמת, שלום ושלוה בבית וברחוב, בעיר ובכפר, בצבור ובמדינה, בתנאי שנשמור אותם בשלמותם, כאמור: ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״.
313
שי״דבתקומת מדינת ישראל בנפלאות ה׳ וחסדו, תבוא גם גאולת משפטי תורת ישראל, כאמור: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה״ [ישעיה א, כו], ויתכונן כסא המשפט של מלכות בית דוד, שעליו נאמר: ״והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש וכו׳, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים, והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גוים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד״ (שם יא, ה-י).
314
שי״הזאת היא אמונתנו, תקומתנו, וזה הוא הגמול אשר קוינו ומצפים אליו כל הימים.
315
שי״וארץ-ישראל – ארץ הקדש
המתנה השניה שנתן הקב״ה לישראל היא ארץ ישראל, שנקראת ״ארץ הקדש״, או ״ארעא קדישא״, לפי שאין השכינה שורה אלא בארץ ישראל: דלא שריא שכינתא לבר מארעא קדישא (זוה״ק בראשית קמ״א). ולפיכך אין הנבואה שורה אלא רק בה, וכל הנביאים לא התנבאו אלא בה, ולפיכך נאמר: ״ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳״ (יונה א, ג), היינו מארץ ישראל שהיא ארץ הנבואה, כדי שלא תשרי עלוי ולא תתגלי עליה, אזל מארעא קדישא וערק, הדא הוא דכתיב: ״מלפני ה׳״ (שם פ״ה).
המתנה השניה שנתן הקב״ה לישראל היא ארץ ישראל, שנקראת ״ארץ הקדש״, או ״ארעא קדישא״, לפי שאין השכינה שורה אלא בארץ ישראל: דלא שריא שכינתא לבר מארעא קדישא (זוה״ק בראשית קמ״א). ולפיכך אין הנבואה שורה אלא רק בה, וכל הנביאים לא התנבאו אלא בה, ולפיכך נאמר: ״ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳״ (יונה א, ג), היינו מארץ ישראל שהיא ארץ הנבואה, כדי שלא תשרי עלוי ולא תתגלי עליה, אזל מארעא קדישא וערק, הדא הוא דכתיב: ״מלפני ה׳״ (שם פ״ה).
316
שי״זוכן כתב הכוזרי: אמר החבר: כל מי שהתנבא – לא התנבא כי אם בה או בעבורה, הנה התנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה. וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בה השכינה, והיא הנקראת: ״לפני ה׳״ וכו׳, וכן נאמר ביונה: ״ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳״, לא ברח כי אם ממקום הנבואה (הכוזרי מאמר ב׳, פרק י״ד).
317
שי״חהזוה״ק עמד על נבואת יחזקאל שהיתה על נהר כבר שהוא בחו״ל ותרץ: ההיא נבואה לשעתה היתה וכתיב ״על נהר כבר״, נהר דכבר היה מיומא דאתרבי עלמא, ושכינתא אתגלייא תדיר עליה, דכתיב: ״ונהר יוצא מעדן וכו׳ ומשם יפרד״ [בראשית ב, י] ודא איהו חד מינייהו, ותמן איתגלייא שכינתא לפום שעתא דאצטריכו לה ישראל לפום צעריהו, אבל בזימנא אחרא לא אתגלייא (שם).
318
שי״טמכאן שאברהם עצמו לא התנבא בחוץ לארץ, ודבר ה׳ אליו: ״לך לך מארצך״ [בראשית יב, א] – אינה בגדר נבואה אלא מצוה (בחלום הלילה או ברוח הקודש, רמב״ן). אבל נבואה במובנה שהיא התגלות קול ה׳ לנביאיו, בחזיונות נבואה להשמיע דברו אליהם בשליחותו אל עם ישראל ואל כל העמים, וגלוי עתידות וצפונות לישראל ולעולם, נבואה זאת אינה אלא לראויים לה ובמקום הראוי: תא חזי, דשכינתא לא איתגליא אלא באתרא דאיתחזי לה, אוף הכי לא איתחזי ולא איתגליא אלא בבר נש דאיתחזי לה (שם).
319
ש״כוכאן אנו מוצאים הקשר הראשון, שהוא הקשר הנצחי שבין ישראל לארץ ישראל, שהרי הנביא הראשון בעולם הוא אברהם האדם הגדול, ונבואתו הראשונה היתה בארץ ישראל, כאמור: ״היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמור: אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד״ [בראשית טו, א], תרגם אונקלוס: הוה פתגמא דה׳ לאברהם בנבואה למימר, בתרגום ירושלמי: פתגם נבואה דה׳ על אברהם צדיקא.
320
שכ״אורז״ל דרשו: ״על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך״ [תהלים מה, ח], מהו ״מחברך״? אמ״ל הקב״ה: חייך, מנח ועד אצלך לא דברתי עם אחד מהם, אלא עמך אני מדבר תחלה, הדא הוא דכתיב: ״אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה״ [בראשית טו, א] (פסיקתא ברכ׳ פט״ז).
321
שכ״בחזיון ראשון זה שהיה לאביה הראשון של ישראל – הנחיל את הנבואה לישראל, וכמאמרם ז״ל: וכשנגלה הקב״ה על אברהם – בחזיון נגלה עליו, היה מתירא לומר שנגלה עליו בדבר קשה וכו׳, אמר לו הקב״ה: מתירא אתה שנגלתי לך בחזון, חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזון וגו׳ ״(תורה שלימה בראשית ט״ו אות ו׳ בהערה).
322
שכ״גולפיכך לא היו ולא יהיו נביאים אלא מזרעו המיוחס של אברהם – הוא יצחק, שנאמר:
323
שכ״ד״כי ביצחק יקרא לך זרע״ [בראשית כא, יב], ביצחק – ולא כל יצחק (נדרים לא, א. ירושלמי נדרים פ״ג ה״ח).
324
שכ״הבמראה נבואה נאמרו בדבור אחד שתי בשורות: ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו, ז), ״לתת לך את הארץ״ – זו בשורת הארץ, ״לרשתה״ – זו בשורת זרע היורש אותה. ובפרק זה נכרתה ברית בין הבתרים, שבה נתנה הארץ לאברהם בגבולותיה: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת״ (שם יח) והוקבע זמן כבושה על ידי זרעו המיוחס לו: ״ודור רביעי ישובו הנה״ (שם טו), ובדרך זכיה מוחלטת: דע כי הזכות האמורה הן באדם שזכה לחבירו בדבר לקנותו, כאותה ששנינו: אם זכה להן על ידי אחר, ושנינו: ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועוד: אם היתה עברה זכתה לו, והרבה כאלה, וכן הוא אומר: כי כל המתנות האלה שהקב״ה נותן לבנים – זכו להן בהן אבותיהן, וקנו אותם הבנים קודם שיולדו, כמה שזכה אברהם אבינו לבניו בארץ, שנאמר: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ [בראשית טו, יח], אתן לא נאמר, אלא נתתי – מלמד שחתוכה היא להם בזכות אברהם (תורה שלמה, בראשית ט״ו מאמר קפ״ו ובהערה משם תשובת הגאונים, הרכבי סימן שמ״ח).
325
שכ״ושבועת ברית זאת הוכפלה ושולשה לאבות האומה, כאמור: ״והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וכו׳, אשר נשבע לאבותיך… ארץ זבת חלב ודבש״ [שמות יג, ה], היכן נשבע לאבותיך? באברהם הוא אומר: ״כרת ה׳ את אברם ברית״ [בראשית טו, יח], ביצחק הוא אומר: ״גור בארץ הזאת״ [בראשית כו, ג], ביעקב הוא אומר: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״ [שם כח, יג] (מכילתא בא פרק י״ז).
326
שכ״זארץ הקדש לעם קדוש
ארץ הקדש היא מקודשת לעם ישראל הקדוש בהיותו בקדושתו, שכן נאמר בפרשת עריות ומאכלות אסורות: ״ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה, ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם, ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש, אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו׳, אשר הבדלתי לכם לטמא, והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ, כב-כו). וכן נאמר: ״ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם״ (שם יח, כה־כח).
ארץ הקדש היא מקודשת לעם ישראל הקדוש בהיותו בקדושתו, שכן נאמר בפרשת עריות ומאכלות אסורות: ״ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה, ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם, ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש, אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו׳, אשר הבדלתי לכם לטמא, והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ, כב-כו). וכן נאמר: ״ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם״ (שם יח, כה־כח).
327
שכ״חמכאן מפורש יוצא שלא נשתלחו הגוים מארץ ישראל, אלא בשביל שטמאו אותה בטומאת עצמם, והארץ מתוך קדושתה היא נטמאת בטומאת יושביה, ולכן משלחת או מקיאה אותם מתוך בחילה, וזה הוא סימנה המובהק של השראת הקדושה שאינה סובלת את הטומאה, לפי שאין קדושה במקום טומאה, וגדול כחה של הקדושה שאינה נדחית מפני הטומאה, אלא מגרשת אותה מלפניה, והיא נשארת בשלמות קדושתה, וכן אמרו רז״ל: ארץ ישראל אינה כשאר הארצות, אינה מקיימת עוברי עבירות, משלו משל למה הדבר דומה? לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה (ילקוט שמעוני קדושים רמז תרכ״ה).
328
שכ״טומכאן למדנו שלא נתנה לישראל אלא בתנאי שלא יעשו מכל התועבות הטמאות ומטמאות את הארץ ויושביה, וישמרו את החקים והמשפטים של תורת ישראל – שהם קדושים ומקדשים את עושיהם, והם מבדילים בקדושתם את ישראל מכל העמים האחרים, שהם כהבדלה שבין קדש לחול.
329
ש״לוכן אומר הרמב״ן ז״ל: והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד, תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע״ז ומגלים עריות… ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו, בעבור כן נתן להם את הארץ, שנאמר: ״ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה… אני ה׳ אלקיכם״ [ויקרא כ, כד]. והנה בחוץ לארץ אעפ״י שהכל לשם הנכבד, אין בה טהרה שלמה, בעבור המשרתים השולטים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם, ולכך יאמר הכתוב: ״אלקי כל הארץ יקרא״ [ישעיה נד, ה] כי הוא אלקי האלקים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום, להסיר ממשלת העליונים ולהרוס ממלכת המשרתים. ואחרי כן יפקד על מלכי האדמה באדמה … והנה השם הנכבד יתברך אלקי האלקים בחוצה לארץ ואלקי ארץ ישראל שהיא נחלת ה׳… וזהו שנאמר: ״לא ידעו את משפט אלקי הארץ״ [מלכים ב, יז, כו], והנה הכותים לא היו נענשים בארצם בעובדם את אלקיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו בה כמעשיהם הראשונים – שלח בהם את האריות הממיתים אותם… ובספרי: ״ואין עמו אל נכר״ [דברים לב, יב] שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם… ולפיכך אמרו בספרי: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות״ [דברים יא, לא־ב], ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות… וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו – בשעת ביאתם לארץ: ״הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו״ [בראשית לה, ב], והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחלת בואם לארץ, כי בזכותה לא מתה בחוץ לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות (רמב״ן ויקרא יח, כה).
330
של״אדברים אלה שנאמרו מפי הגבורה ונכתבו בספר הספרים של עם ישראל ושל האנושיות כולה, נתאמתו במלואם בספר תולדות אדם, שבו עוברים כבני מרון – עמים וממלכות זה אחרי זה שהשתלטו על ארץ ישראל כולה. וביניהם גם אלה שמלכו בכיפה או על חלקים ממנה, וכולם שולחו וגורשו ממנה מבלי להשאיר להם שם ושארית בארץ, וכשהננו קוראים את פרשת כיבושם ושלטונם, וכשאנו רואים גם את גירושם – אנו רואים את ידו הנעלמה של אלקי הארץ, אשר קיים את דברו בארץ קדשו: ״ותטמא הארץ… ותקיא הארץ את יושביה״ [ויקרא יח, כה].
331
של״בובימינו אלה הננו עדי ראיה לחזון פלאי זה. אחרי גלגולים רבים של עמים וממלכות שהשתלטו בארץ, נמסר שלטון ארץ זו לאותה הממלכה הגדולה ואדירה שמלכה בכיפה – זו האימפריה הבריטית, והפעם נתנה הארץ תחת שלטונה בתור ממשלה מנדטורית, בתור בעלת פקדון להשיבה לעם ישראל. אבל היא חשבה לרשת את הארץ לחלוטין, ומתוך כך שמה אל לבה להתרצות אל העם הערבי השוכן בארץ, ואל ממלכות ערב המקיפות אותה מכל עבריה, ומעט מאד עשתה בשביל ישראל, מתוך הכרח לצאת ידי חובתה המנדטורית.
332
של״גלפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בראותה את קצה של חבר הלאומים וממילא גם בטול שליחותה בארץ הזאת, חשבה לחסל לגמרי את שאלת ארץ ישראל, ולמחות גם את שמה זה, ולהפוך את ארץ ישראל למדינה ערבית פליסטינאית, ועל ידי כך להסיח את לבם של ישראל מארץ תקותם זאת.
333
של״דלשם כך קראה ועידה משותפת של ערבים ויהודים, למטרה של הבאת שלום והסכמה בין העמים האלה, ובכוונת תרמית פנימית להביא את ישראל מתוך יאוש ואיום, לחתום על הסכמתו לוותר על ארץ ישראל בתור ארץ הנחלה, ולהשאר בה כמיעוט מבוטל, וכגרים ועבדים בארץ זו, לממשלה שתהיה נקראת בשם: פלסטינא, ואשר תהיה חוליא נוספת לממלכת ערב הרחוקות והקרובות המקיפות את הארץ, שכולן תהיינה כפופות ומשועבדות לאימפריא הבריטית ודגלה.
334
של״הבכאב לב ועצבון נפש השתתפתי בקונפירנציא זאת שנקראה בלונדון בתחלת שנת תרצ״ט, ובשאט נפש ראיתי את התרמית שבלב ממשלה אימפריאלית זאת, שנסתה בצביעות זדונית להביא את צירי ישראל לידי הסכמה להצעות מלכי ערב, אשר נאמרו כהצעות הממשלה להחניק את ישוב ישראל בארץ ישראל במחנק של מות במספר תושביה ובשטח אדמתה. הצעות אכזריות אלה – הן פחותות וגרועות מכל תנאי ארצות הגולה לישראל!
335
של״וכשראו סירובם של ישראל להכנס למשא ומתן של דיון בהצעות אלה, בקשו הצעות נגדיות מצדנו, והכל במרמה וצביעות, אם לא הצליחו לקבל הסכמת ישראל להצעותיה, רצתה לעשות עצמה שופטת כדיין נויטרלי, אשר שומע טענת היריבים ונותן פסק דין אוביקטיבי לגמרי, כאשר לא הצליחה גם בזה – נגלתה בכל מערומיה ב״ספר הלבן״ שלה, שהוא יעמוד לה לקלון ודראון עולמי ונצחי.
336
של״זבעת ששמעתי וקראתי את ״ספר הלבן״, כעסתי ונרגזתי מאד, אבל בלבי אמרתי: זהו הספר שחתמה אנגליה על עצמה לגרושה היא מהארץ הזאת, וזה הוא ספר גרושם של המוני הערבים בארץ בחסותם של ממלכות ערב, כי ארץ הקדש לא תסבול ולא תקיים בה אנשי דמים ומרמה.
337
של״חובעינינו ראינו שהארץ קאתה מתוכה את הממשלה המנדטורית שמעלה בשליחותה, ואת ההמון הערבי היושב בארץ, וממלכות ערב אשר התכוננו בחיל עצום ורב, וברוב נשק משחית והורס לגרש את הישוב הישראלי מהארץ, ולרשת את עמלו ורכושו באופן החלטי שלא יוכלו לשוב עוד, ולעקור על ידי כך לנצח תקות שיבתם אל ארץ נחלת אבות.
338
של״טונהפוך הוא: שכל טכסיסי מרמה אלה הוא סיבות לגרושם מן הארץ באופן פלאי ונסי. ובמדה שרצו למדוד – לגרש את ישראל מארצו – כך מדדו להם לגרשם מהארץ בתבוסה ובהלה. ויד מי עשתה זאת? אם לא אלקי הארץ הזאת אשר קדש אותה בקדושתו ושומר את בריתו לעמו בחירו, כמאמרם ז״ל: אמר הקב״ה: הארץ שלי שנאמר: ״לה׳ הארץ״ [תהלים כד, א], וישראל שלי הם, שנאמר: ״כי לי בני ישראל עבדים״ [ויקרא כה, נה], מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי, לכך נאמר: ״זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה״ [במדבר לד, ב]. אמר הקב״ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי – אני הורג שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: ״כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים״ [תהלים קיא, ו] (במדבר רבה כ״ג י״א [וראה בדברי רש״י בתחילת פירושו לתורה]).
339
ש״מארץ הברית
בארץ נחלה זאת, נגלתה נבואת ה׳ לאברהם במראות הנבואה שהיא גלויה לכל עם ישראל ולכל העמים כולם, שנאמר: ״ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר״ [בראשית יז, ג], וכן דרשו רבותינו מרי דרזין עילאין קדישין: אימתי איתגלי ליה באתגליא דמלאכי עילאי? כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא, דכתיב: ״וידבר אתו אלקים״, שמא דקודשא, ולא כתיב במחזה שמא באתגליא, ״לאמר״, מאי לאמר? לאמר ולאכרזא בכל לשון דלא תהא באתכסיא, לאו בלישנא אחרא אלא בלישנא דכלא משתעיין ביה דיכלי למימר דא לדא ולא יכלי לקטרגא ולמימר פטרא וכו׳ (תורה שלמה בראשית י״ז, מאמר ל״ב, מזח״א פ״ט).
בארץ נחלה זאת, נגלתה נבואת ה׳ לאברהם במראות הנבואה שהיא גלויה לכל עם ישראל ולכל העמים כולם, שנאמר: ״ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר״ [בראשית יז, ג], וכן דרשו רבותינו מרי דרזין עילאין קדישין: אימתי איתגלי ליה באתגליא דמלאכי עילאי? כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא, דכתיב: ״וידבר אתו אלקים״, שמא דקודשא, ולא כתיב במחזה שמא באתגליא, ״לאמר״, מאי לאמר? לאמר ולאכרזא בכל לשון דלא תהא באתכסיא, לאו בלישנא אחרא אלא בלישנא דכלא משתעיין ביה דיכלי למימר דא לדא ולא יכלי לקטרגא ולמימר פטרא וכו׳ (תורה שלמה בראשית י״ז, מאמר ל״ב, מזח״א פ״ט).
340
שמ״אבדבור נבואי זה נאמר: ״אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים… כי אב המון גוים נתתיך… והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך… לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך… את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים… זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר״ (בראשית יז, ד-י).
341
שמ״בבדברים אלה שהם בבחינת נבואה דאתגליא, נתן היסוד להתגלות אלקים לנביאיו בגלוי, להשמיע לעם ישראל לשעה ולדורות עולם, ולהתנבא על העמים ועל הממלכות לדורותם ולדורות עולם, ולחזון אחרית הימים לתקון עולם במלכות שדי בשלום יציב ודעת אלקים אמת, ונבואה זאת לא היתה ולא תהיה אלא בישראל ובארץ ישראל, שממנה תצא תורה ומשפט לכל העמים, וזהו רמוז בדבור ראשון: ״והיית לאב המון גוים… כי אב המון גוי נתתיך״.
342
שמ״גב. בדבור זה נכרתה ברית עולם הדדית בין ישראל לארץ ישראל ואלקי הארץ שהוא אלקי ישראל, כאמור: ״נתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים… ואתה את בריתי תשמר, וכו׳, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר״ [בראשית יז, ח-י]. וכן דרשו רז״ל: אם מקבלים בניך אלקותי – אני אהיה להם לאלוק ולפטרון, ואם לאו – לא אהיה לאלוק ולפטרון אם נכנסין בניך לארץ – הן מקבלים אלקותי, ואם לאו – אינן מקבלים, אם מקבלים בניך את המילה – הן נכנסים לארץ. ואם לאו – אינן נכנסים לארץ, אם מקבלים בניך את השבת – הן נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסין. רב ורבי חלבו, כתיב: ״וזה הדבר אשר מל יהושע״ [יהושע ה, ד], דבר אמר להם ומלן, אמר להם: מה אתם סבורין שאתם נכנסים לארץ ערלים, כך אמר הקב״ה לאברהם: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך״ וגו׳ על מנת: ״ואתה את בריתי תשמר״ (ב״ר מ״ו).
343
שמ״דברית עולם זאת שנכרתה בארץ ישראל – התקיימה במלואה במעמד הר סיני, שבו נאמר: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ, ב], וזהו קיום הדבר הנאמר לאברהם: ״להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך״, וקודם לו נאמר: ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ [שמות יט, ה-ו], שהוא התנאי לקבלת אלקותו של אלקי ישראל שאינו מסתיים בקבלה בלב, ולא אפילו בדבר שפתיים, אלא בקבלת מצותיו במעשה וכוונת הלב, שהם מזככים ומצרפים, מעלים ומרוממים את האדם המקיים ושומר אותם למעלת סגולה מכל העמים בתכונות נעלות, מדות תרומיות ומעשי חסד וצדקה, שהם מגלים אצילות הנשמה, הזדככות הרוח ובהירות המחשבה, שבהם נעשה העם כולו עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש.
344
שמ״המכאן נמצא תשובה להתגלות נבואה באגליא במעמד הר סיני, שהוא אמנם מובלע בתחום ארץ ישראל אבל אינו ארץ ישראל ממש. וזהו לפי שקבלת התורה היא כתנאי מוקדם לכניסה לארץ, שכשם שארץ ישראל אינה מקיימת בתוכה ערלים מישראל – כן אינה מקבלת עם שאינו שומר ומקיים את התורה בלמודה ובמעשיה, לכן נתנה התורה בהר סיני שהוא בכל זאת מובלע בתחומה של ישראל.
345
שמ״ובברית זאת שבין ישראל לארץ ישראל נתוספה ברכה מיוחדת לישראל להיותו אב המון גוים כיעודי הגאולה: ״נתתי רוחי עליו משפט לגוים יוציא… כה אמר האל ה׳ בורא שמים ונוטיהם, רקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידיך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים״ (ישעיה מב, א-ו), והובטחה ארץ ישראל לעם ישראל לאחוזת עולם, לא ככל הגוים שגורשו ממנה ולא שבו ולא ישובו אליה שוב, אבל ישראל גם אם יגורשו ממנה בסיבת עונותיהם, ישובו אליה כרצון ה׳ ובידו החזקה ויתאחזו בה אחוזת עולם, וגם יפרו וירבו בה מאד, כדבר ה׳ אל אברהם אבי האומה הישראלית ואב המון גוים: ״והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו״ [בראשית יז, ו].
346
שמ״זוכן נאמר ביעודי הגאולה שנאמרו מפי נותן התורה ואדון הנביאים: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך, ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך… והותירך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך… לטובה, כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ד-ט). ודרשו רז״ל: דתניא בסדר עולם: ״אשר ירשו אבותיך וירשתה״, ירושה ראשונה ושניה יש להם, ירושה שלישית אין להם, פרש״י: כלומר: לא בעי למהדר ומירתה דירושה עומדת היא, ואשמועינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס (יבמות פב, ב), וכן נאמר בנביא: ״ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלקיך״ (עמוס ט יד־טו).
347
שמ״חחזיונות נבואה אלה שהם קיום דברי הברית שבין ישראל לארץ ישראל, מתקיימים לעינינו בימינו אלה, בא וראה אניות מלחמה של הממשלה הבריטית שחסמו את דרך העליה לארץ בחומות אש, שארבו בדרכים בקפדנות צרת־עין, כדי שלא לתת מדרך כך רגל לישראל השב לארצו, הלכו להם בבשת פנים. המון העם הערבי אשר איים ברצח את כל איש ואשה מישראל העולים ארצה, ממלכות ערב המקיפות את הארץ, שעצרו את כל תושביהן מישראל והענישו בענשי הפקעת הרכוש ומאסר, את כל אלה שנתפשו בידם בדרכם לארץ ישראל, במזימה רעה שלא יתוסף נפש מישראל בארץ. ולא עוד אלא שקראו מלחמת השמדה על ישובנו בכוונה רעה לרשת את כל עמלנו, ולהשמיד את ישובנו. כל אלה נסו בבהלת מות מפני צבאותינו אשר השיבו מלחמה שערה בעזרת גואל ישראל וקדושו שיצא בצבאותינו, והניס את יושבי הארץ וצבאותיהם הרבים והעצומים של ממלכות ערב, וגרש בחרפה את ממשלת בריטניא הגדולה וצבאותיה ואניותיה. ולא עוד אלא שממלכות ערב עצמן שלחו את גולי ישראל שבמדינתם, תימן ועירק, ארצה ישראל.
348
שמ״טואנו תקוה שגם יתר הממלכות הערביות תעשינה זאת בימים הקרובים, אבל לא במדת הרשע והחמס של נשול בנים השבים לגבולם מנכסיהם. אלא מתוך הכרה ברורה, שגאולת ישראל ותקומת מדינת ישראל, ששניהם דבר אחד הוא, דבר אלקים לעמו בחירו להשיבם לחרותם ומדינתם: ״ה׳ צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה״ (ישעיה יד, כז), כדברו מפי נביא קדשו: ״מי אלה כעב תעופינה… להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם ה׳ אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך… לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהלה״ (ישעיה ס, ח-יח). ישמעו זאת כל העמים והממלכות ויתאוששו ויקראו שלום למדינת ישראל ועם ישראל, וידעו דבר קדוש ישראל מפי נביאו: ״כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו״ (שם, שם). וישובו לכרות ברית שלום אמת לעם ישראל ומדינתו, כי בשלומם יהיה להם שלום.
349
ש״נארץ חמדה נחלת צבי
סגולה מיוחדת יש לארץ ישראל שאינה בכל הארצות, ולכן נקראת בשם: ארץ חמדה: ״בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, ואמר אבי תקראי לי ומאחרי לא תשובי״ (ירמיה ג, יח יט). ורבותינו דרשו ואמרו: למה נקראת ישראל ארץ חמדה? שבית המקדש נתון בתוכה, ארץ שנחמדו לה אבות העולם, ולמה הם מתחמדין לה, מפני שהם חיים תחילה לימות המשיח (בראשית רבה צ״ו).
סגולה מיוחדת יש לארץ ישראל שאינה בכל הארצות, ולכן נקראת בשם: ארץ חמדה: ״בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, ואמר אבי תקראי לי ומאחרי לא תשובי״ (ירמיה ג, יח יט). ורבותינו דרשו ואמרו: למה נקראת ישראל ארץ חמדה? שבית המקדש נתון בתוכה, ארץ שנחמדו לה אבות העולם, ולמה הם מתחמדין לה, מפני שהם חיים תחילה לימות המשיח (בראשית רבה צ״ו).
350
שנ״אארץ חמדה, ארץ שעשויה חולאות חולאות למלכים ושלטונים, שכל מלך ושלטון שלא קנה בארץ ישראל חולאות אמר: לא עשיתי כלום (ספרי עקב ל״ז). ועוד אמרו: הרבה אומות יש לו להקב״ה, שנאמר: ״ששים המה מלכות״ [שיר השירים ו, ח], ויש לו אומה אחת מן מטרונא, שנאמר: ״אחת היא יונתי תמתי״ [שם ט], וחלק הקב״ה לאומות העולם שדות וכרמים, שנאמר: ״בהנחל עליון גוים״ [דברים לב, ח], ונתן לישראל פרדס אחד – זו ארץ ישראל קילורין של הקב״ה, הקרבנות ממנה, לחם הפנים ממנה, וכל כך למה? שהיה הפרש בין בנה של מטרונא לבני הפלגשים (ילקוט שמעוני, ירמיה סי׳ ע״ה).
351
שנ״בנחלת צבי, ארץ שכל מלכי עולם נתאוו לה, שנאמר: ״מלך יריחו אחד מלך העי אחד״ [יהושע יב, ט], ואין בין יריחו לעי אלא שלשה מילין, אלא שכל מי שקונה בחוץ לארץ ולא קנה בארץ ישראל לא נקרא מלך (ילקוט שמעוני שם רמז רע״א).
352
שנ״גוהם הם הדברים שאמרם רבי יהודה הלוי ז״ל: והנה ידיעת שבתות ה׳ ומועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳, עם מה שקראת מאשר נקראת הר קדשו והדום רגליו, ושער השמים, וכי מציון תצא תורה, ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה, והיא בידי עובדי עבודה זרה, והכספם לה והעלותם עצמותם אליה כיעקב ויוסף, ותחנת משה לראותה ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד, ומה שהיה מבקשת האומות פרס והודו ויון וזולתם להקריב עליהם, ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד, ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא, והם היו מחזיקים בחקים אחרים, ומפני שלא קבל אותם הנמוס האמיתי, ומה שהם מרוממים אותו עם העדר הראות השכינה עליו, ושכל האומות חוגגים לו ומתאוים לו, זולתנו מפני גלותנו ולחצנו (הכוזרי מאמר ב׳ פרק כ׳).
353
שנ״דוכבר הסכימו כל האומות על זה, הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותם אל השמים, והישמעלים אומרים: כי הוא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהוא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג (שם שם כ״ג).
354
שנ״המכלל הדברים למדנו טעמם ונמוקם של רבותינו הקדמונים שבארץ ישראל, על אחד מחבריהם חנינה בן אחי רבי יהושע, שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ והם שגרו שנים מחבריהם: רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל, ואמרו להם: לכו ואמרו לו (לחנינה בן אחי רבי יהושע בשמנו, שיחדל מעבר שנים וקביעת חדשים בגולה): אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנדוי, ואמרו לאחינו שבגולה (שלא ישמעו לו, פרש״י): אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם באלקי ישראל וכו׳, וכל כך למה? משום: ״כי מציון תצא תורה״ וכו׳ [ישעיה ב, ג] (ברכות סג, ב).
355
שנ״והנה שקדמונינו הקפידו למנוע עבור שנים וקביעות חדשים בחוצה לארץ במדה חריפה כזאת, כאלו כופרים באלקי ישראל, וכל כך למה? משום דכתיב: ״כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלם״.
356
שנ״זולכאורה דבריהם תמוהים מאד, שהרי מקרא זה שבדברי קבלה לא נאמר למצוה אלא ליעוד באחרית הימים: ״והלכו עמים רבים וכו׳, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה״ וכו׳ (שם). והעובר על זה יאמר עליו שאין לו חלק באלקי ישראל?! אבל הדברים מובנים מתוך דברי רבי יהודה הלוי: ״ידיעת שבתות ה׳ ומועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳״, פירוש דבריו: ארץ ישראל היא מרכז האומה לכל תפוצותיה שממנה יוצאת ההוראה לשבתות ומועדי ה׳, ועל ידי כך מתאחדת כל האומה בשבתותיה ומועדיה, ואם יקדשו חדשים ויעברו שנים בחוצה לארץ, יתפורר אחדות האומה, וכל קהלה מישראל תקיים את שבתות ומועדי ה׳ לפי מהלך הזריחה והשקיעה במקומה, ובהתפוררות האומה בשטח זה תפוג האמונה היסודית באלקי ישראל שהוא אלקי הארץ, יותר הקשר המאחד את כל ישראל שבארץ ובגולה, ותכרת תקותם של ישראל לשיבתם ארצה ישראל בחדוש ימיו כקדם, כאמור: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה״ [ישעיה א, כו], לכן הקפידו רז״ל על עבור השנים וקביעת החדשים בארץ ישראל שהיא מאחדת את כל האומה ושומרת תקות גאולתה ומלכותה, וכדברי רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל: כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל (ספר המצות מ״ע קנ״ג).
357
שנ״חארץ צבי
בכוון זה הוסיפו רז״ל ואמרו: ״ונתתי צבי בארץ חיים״ [יחזקאל כו, כ], ארץ שצביוני בה – מתיה חיים, שאין צביוני בה – אין מתיה חיים (כתובות קי״א, א) צביוני בתוכה, פירוש: חפצי וחשקי יופי ותפארת (ערוך השלם, ערך צבי). ודומה לזה אמרו: יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה, ישראל הם נאים לארץ וארץ נאה להם, לכך כתיב: ״אף נחלת שפרה עלי״ [תהלים טז, ו], וכן הוא אומר: ״צדק לבשתי וילבשני״ [יהושע ז, ט] (במדבר רבה כ״ג ה׳).
בכוון זה הוסיפו רז״ל ואמרו: ״ונתתי צבי בארץ חיים״ [יחזקאל כו, כ], ארץ שצביוני בה – מתיה חיים, שאין צביוני בה – אין מתיה חיים (כתובות קי״א, א) צביוני בתוכה, פירוש: חפצי וחשקי יופי ותפארת (ערוך השלם, ערך צבי). ודומה לזה אמרו: יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה, ישראל הם נאים לארץ וארץ נאה להם, לכך כתיב: ״אף נחלת שפרה עלי״ [תהלים טז, ו], וכן הוא אומר: ״צדק לבשתי וילבשני״ [יהושע ז, ט] (במדבר רבה כ״ג ה׳).
358
שנ״טאמר הקב״ה: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מהכל, למה שאני תרתי אותה, וכך הוא אומר: ״ביום ההוא נשאתי ידי להם וגו׳, ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות״ [יחזקאל כ, ו], וכן הוא אומר: ״ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים״ [ירמיה ג, יט]… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הן הארץ חביבה עלי שנאמר: ״ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה״ [דברים יא, יב], וישראל חביבין עלי, שנאמר: ״כי מאהבת ה׳ אתכם״ [שם ז, ח], אמר הקב״ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שהיא חביבה עלי, שנאמר: ״כי אתם באים אל ארץ כנען״ [שם שם ז].
359
ש״סחביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב״ה, אתה מוצא כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל, אמר הקב״ה: יבא ישראל שבאו לחלקי (תנחומא ראה). ״כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ [דברים לב, ט], ואומר: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי״, משלו משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהוא בונה פלטרין ושכלל אותה, ובשמחתו סיים בה בית לדירתו, כך הקב״ה זו שכרו של הארץ שעמד הקב״ה בתוכה וברא את כל הארצות כולן, והפריש את ארץ ישראל תרומה מכל הארצות… והפריש את ישראל תרומה מכל העמים (תנא דבי אליהו זוטא פ״ב)
360
שס״אארץ חכמה
ארץ ישראל היא ארץ שמשפיעה חכמה ודעת לכל ישראל היושבים בה, וכן הוא אומר: ״וזהב הארץ ההיא טוב״ [בראשית ב, יב] – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה ט״ז). אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה (ויקרא רבה לד). עשרה חלקים תורה בעולם, תשעה בארץ ישראל (אסתר רבה א). אוירא דארץ ישראל מחכים (ב״ב קנ״ח, ב) ומשום כך: רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה (ב״מ פה, א), ואוירה דארץ ישראל מחכים, שיהיו נוחין זה לזה במשאם ומתנם בהלכה, ״בני היצהר״ [זכריה ד, יד] אלו ת״ח שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית (סנהדרין כד, א).
ארץ ישראל היא ארץ שמשפיעה חכמה ודעת לכל ישראל היושבים בה, וכן הוא אומר: ״וזהב הארץ ההיא טוב״ [בראשית ב, יב] – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה ט״ז). אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה (ויקרא רבה לד). עשרה חלקים תורה בעולם, תשעה בארץ ישראל (אסתר רבה א). אוירא דארץ ישראל מחכים (ב״ב קנ״ח, ב) ומשום כך: רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה (ב״מ פה, א), ואוירה דארץ ישראל מחכים, שיהיו נוחין זה לזה במשאם ומתנם בהלכה, ״בני היצהר״ [זכריה ד, יד] אלו ת״ח שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית (סנהדרין כד, א).
361
שס״ברבתי בדעות
רז״ל קראו את ארץ ישראל גם בשם ״רבתי בדעות״, לפי שכל היושבים בה היו חכמים בדעות: בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלים הולך למדינה, היו מציעין קתדרא לישב עליה בשביל לשמוע חכמתו (איכה רבתי א׳-ד׳), וכל כך למה?משום: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [ישעיה ב, ג], וכן בזמננו זה התחיל אור ה׳ להאיר עלינו כאן בארץ ישראל עם כינון מדינתנו העצמאית, ואנו צריכים להתכונן להיות מוכנים לשעה הגדולה, שיתגלה עלינו אור הדעת במלוא יפעתו, ונחזור להיות אור חכמה לכל העולם כולו, כדבר חזון הנבואה: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳… ונהרו אליו כל הגוים… ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳… ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [שם ב-ג].
רז״ל קראו את ארץ ישראל גם בשם ״רבתי בדעות״, לפי שכל היושבים בה היו חכמים בדעות: בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלים הולך למדינה, היו מציעין קתדרא לישב עליה בשביל לשמוע חכמתו (איכה רבתי א׳-ד׳), וכל כך למה?משום: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [ישעיה ב, ג], וכן בזמננו זה התחיל אור ה׳ להאיר עלינו כאן בארץ ישראל עם כינון מדינתנו העצמאית, ואנו צריכים להתכונן להיות מוכנים לשעה הגדולה, שיתגלה עלינו אור הדעת במלוא יפעתו, ונחזור להיות אור חכמה לכל העולם כולו, כדבר חזון הנבואה: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳… ונהרו אליו כל הגוים… ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳… ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [שם ב-ג].
362
שס״גארץ טובה
ארץ ישראל היא טובה באוירה המבריא ובפירותיה הדשנים וערבים, וכן אומר נותן התורה: ״כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה… ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך״ (דברים ח, ז-י). וכן הוא אומר: ״כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וגו׳, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה״ (דברים יא, י-יב).
ארץ ישראל היא טובה באוירה המבריא ובפירותיה הדשנים וערבים, וכן אומר נותן התורה: ״כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה… ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך״ (דברים ח, ז-י). וכן הוא אומר: ״כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וגו׳, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה״ (דברים יא, י-יב).
363
שס״דורז״ל הגידו בעדות ראיה על שומנה וערבותם של פירות הארץ (ברכות לו, ירושלמי פאה פ״ז), וכן אמרו: ארץ ישראל נבראת תחלה וכל העולם כולו נברא לבסוף… ארץ ישראל משקה אותה הקב״ה בעצמו וכל העולם כולו ע״י שליח, ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמציתם וכו׳, ארץ ישראל שותה תחלה וכל העולם בסוף (תענית י, א).
364
שס״הועוד דרשו: ״ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה״, וכי אתה בלבד דורש? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשביל דרישה שהוא דורשה – דורש כל הארצות עמה (ספרי דברים ח, מ, וראה רמב״ן דברים י״א ד״ה לא כארץ). ועוד דרשו ואמרו: מראשית השנה מברך אתכם במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין בנשואין, ובכל מה שאתם שולחין בו ידכם אני מברך אתכם (ילקוט שמעוני עקב רמז תת״ס).
365
שס״ואלה הן מקצת מן המעלות הסגוליות שמנו רז״ל, שבהן מחוננת ארץ ישראל, מכאן נובעת ההלכה של אסור עזיבת ארץ ישראל ולדור בחו״ל, עד שאסרו: כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה (כתובות קי, ב) כל זמן שאתם בארץ אני לכם לאלוק ופטרון וכו׳, כל המניח ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא – כאלו עובד עבודה זרה (תוספתא ע״ז פ״ה).
366
שס״זלעומת זאת אמרו: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא; כל הקבור בארץ כאלו קבור תחת המזבח; כל המהלך ד׳ אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קי״א). כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא ק״ש בבוקר ובערב – יהא מבושר שהוא בן העולם הבא (ירושלמי שקלים ג׳).
367
שס״חדברים אלה קבלו תקף נוסף חזק מאוד בימינו אלה שנכבשה הארץ והתרוקנה מיושביה הזרים ונכרים לה, כדי להשיב ולהושיב בה את בניה הנאמנים לה שלא שכחוה בכל אלפי שנות גלותם ונדודם. ועתה נפתחו שעריה בחסד ה׳ וידו החזקה, לשיבת בניה ולהתאחז בה בחרות משלטון זר ומחקים לא יחיו בהם, ובשעה זאת יותר מכל זמנים אחרים, אלקי ישראל וארץ ישראל, קוראים אל כל ישראל ואומרים: עלו ורשו את הארץ, כי כל עולה נוסף – הוא כח כובש, וכל נטיעה נוספת – היא מקור ברכה וחיים לעם ישראל השב לאדמתו, וכל בנין נוסף זהו – נדבך בנין בחומת ארץ ישראל שדורשת בצור חזק ואמיץ נגד כל אויבנו הרבים והעצומים, האורבים לשעת הכושר כדי לחדש את התנפלותם האכזרית עלינו, ולעומת זאת עלינו להיות מוכנים להפר את מזימתם ולסכל עצתם, ולכבוש את הארץ כבוש עולם כיעוד ה׳: ״ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלהיך״ (עמוס ט, טו).
368
שס״טארץ הגמול
ארץ ישראל שנתנה לנו לנחלה מאת אלקי עולם שהוא אלקי ישראל היתה וכן תהיה לעולם- ארץ הגמול לישראל לפי מעשיהם, וכן נאמר: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם… ונתתי שלום בארץ וגו׳, ורדפתם את אויביכם… ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם… ואם לא תשמעו וכו׳ והארץ תעזב מהם״ וכו׳ (ויקרא כ״ו:מ״ג). ״והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלקיך וכו׳, והיה אם שכוח תשכח את ה׳ אלקיך וכו׳, עקב לא תשמעון״ [דברים ז, יב – ח, כ]. ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם״ (דברים ל, יט-כ).
ארץ ישראל שנתנה לנו לנחלה מאת אלקי עולם שהוא אלקי ישראל היתה וכן תהיה לעולם- ארץ הגמול לישראל לפי מעשיהם, וכן נאמר: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם… ונתתי שלום בארץ וגו׳, ורדפתם את אויביכם… ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם… ואם לא תשמעו וכו׳ והארץ תעזב מהם״ וכו׳ (ויקרא כ״ו:מ״ג). ״והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלקיך וכו׳, והיה אם שכוח תשכח את ה׳ אלקיך וכו׳, עקב לא תשמעון״ [דברים ז, יב – ח, כ]. ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם״ (דברים ל, יט-כ).
369
ש״עוכל הגמול הזה הוא לכלל האומה ולא ליחידים ממנה. וכן כתב הרמב״ן ז״ל: אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכור תמיד בכאן: ונתנה הארץ יבולה וכו׳, וכבר בארנו כי כל הברכות האלה כולן נסים, אין בטבע שיבאו גשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויביא מורך בלבבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפוך מפני זרענו השנה השביעית ואעפ״י שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ וכו׳, אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלום ושלוה ובריאות וגבורה נשברין האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יודע לכל כי מאת ה׳ היתה זאת ועל כן אמר: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ [דברים כח, י], והפך זה יהי׳ בקללות בעונש הארץ וכו׳, יתמהו כל הגוים וישאלו: על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת, כי כלם יראו וידעו כי יד ה׳ עשתה זאת וכו׳, וטעם ״והתהלכתי בתוככם״ שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם (רמב״ן ויקרא כו, יא-יב).
370
שע״אמכלל הדברים למדנו תגמולי האומה הישראלית קשורים כשלהבת בגחלת בארץ ישראל, שהיא מקור השפע והברכה לגוף ולנפש בעולם הזה, והיא מביאה לידי עולם הבא.
371
שע״בעולם הבא
מריה דרזין קדישין עילאין – רבי שמעון בר יוחאי – דרש ואמר: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן: תורה, וארץ ישראל ועולם הבא וכו׳, העולם הבא דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו, כג] (ברכות ה, א). פירש״י: חיי עולם הבא הויין לו תוכחות מוסר לאדם, כלומר: החרדה להפסדו של העולם הבא היא מדריכה את האדם בעוה״ז לכוין דרכיו ומעשיו לזכות לחיי עוה״ב, ויותר נראה פירוש מהרש״א ז״ל: דרך חיים לעולם הבא היא תוכחת מוסר בעוה״ז. ובאמת עולם הבא הוא נקרא בפי התורה והנביאים בשם חיים, ארץ חיים, או צרור החיים, וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל: חיים אלו לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף, ואין שם גוף, נקראו צרור החיים וכו׳ (ה׳ תשובה פ״ח ה״ג).
מריה דרזין קדישין עילאין – רבי שמעון בר יוחאי – דרש ואמר: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן: תורה, וארץ ישראל ועולם הבא וכו׳, העולם הבא דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו, כג] (ברכות ה, א). פירש״י: חיי עולם הבא הויין לו תוכחות מוסר לאדם, כלומר: החרדה להפסדו של העולם הבא היא מדריכה את האדם בעוה״ז לכוין דרכיו ומעשיו לזכות לחיי עוה״ב, ויותר נראה פירוש מהרש״א ז״ל: דרך חיים לעולם הבא היא תוכחת מוסר בעוה״ז. ובאמת עולם הבא הוא נקרא בפי התורה והנביאים בשם חיים, ארץ חיים, או צרור החיים, וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל: חיים אלו לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף, ואין שם גוף, נקראו צרור החיים וכו׳ (ה׳ תשובה פ״ח ה״ג).
372
שע״געולם הנשמות
עולם הבא זה לא פורש כל צרכו, ולכן רבו פירושיו. הרמב״ם כתב: הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות וכו׳ ולא תמצא בו דבר מוחלט אלא בשבוש גדול.
עולם הבא זה לא פורש כל צרכו, ולכן רבו פירושיו. הרמב״ם כתב: הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות וכו׳ ולא תמצא בו דבר מוחלט אלא בשבוש גדול.
373
שע״דכת ראשונה סוברת כי הטובה היא גן עדן. כת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת היא ימות המשיח, מהרה יגלה, וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כלם מלאכים חיים וקיימים לעד. ואותו המשיח יחיה לעד בעזר ה׳ יתברך, וכי באותם הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים רבים כאלה שהן מן הנמנעות. כת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה – תחיית המתים, והוא שיחיה אדם אחרי מותו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. כת רביעית תחשוב כי הכונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא: מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעולם הזה. והיות המלך מישראל, והיותנו שולטים על מה שהצר לנו. כת חמישית והם הרבה, מחברים הענינים האלה כולם ואומרים: כי התוחלת היא שיבא המשיח, ויחיה המתים, ויכנסו לגן עדן, ויאכלו וישתו שם ויהיו בריאים כל ימות עולם.
374
שע״הוהרמב״ם עצמו מפרש ואומר – עולם הבא הוא העולם הרוחני שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך, כמו שמשכילות הגופים העליונים או יותר, ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר, ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג, אלא כמו שאומר הנביא ע״ה כשנפלאו בעיניו גדולות הטוב ההוא ומעלתו, אמר: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ [תהלים לא, כ], וכן אמרו: העולם הבא אין בו לא אכילה וכו׳, וזהו טוב גדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו קץ וסוף באדם הנפסק. וזהו ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [דברים כב, ז] – לעולם שכולו ארוך (רמב״ם בהקדמה לפרק חלק, סנהדרין פרק י׳).
375
שע״וכללם של דברים הוא: עולם הבא שנאמר בדברי רז״ל במשנתם: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, וכן בכמה מקומות בהלכה ואגדה ובמדרשים, הכוונה היא לעולם שאחרי המות, או כמו שנקרא בפי מארי דרזין – עולם הנשמות. דבר זה אמרו בהלכותיו: הטובה הצפונה לצדיקים – היא חיי העולם הבא, והיא: החיים שאין מות עמהן, והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה: ״למען ייטב לך והארכת ימים״, מפי השמועה למדו: למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך, וזהו העולם הבא (ה׳ תשובה פרק ח׳ ה״א).
376
שע״זהעולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. כך אמרו חכמים הראשונים: עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה (שם ה״ב).
377
שע״חהראב״ד השיג וכתב: דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר: אין תחיית המתים לגופות אלא לנפשות בלבד. לא היה דעת חז״ל על זה, שהרי אמרו: עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם וכו׳.
378
שע״טוב״מגדל עז״ האריך לפרש דברי הרמב״ם כהלכתם, וגם אני אוסיף ואומר: דברי הרמב״ם פה מכוונים להודיע מהות עולם הבא, שהוא עולם הנשמות שאחר המות, והוא הנפש כשהיא נפרדת מהגוף, אבל תחיית המתים אינו נקרא בשם עולם הבא אלא לעתיד לבא, וכמו שנבאר לקמן.
379
ש״פתדע שהרי הרמב״ם קבע אמונת תחיית המתים בעיקר י״ג משלש עשרה עיקרי האמונה, וכתב: ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים בלבד, ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת, עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (רמב״ם הקדמה לפרק חלק).
380
שפ״אמכאן למדנו שהרמב״ם ז״ל כווין בהלכות אלה להגדיר מושג עולם הבא שבדברי רז״ל, שהוא מכוון לעולם הנשמות, שהוא אחרי המות, והוא תכלית הטובה שאין דומה לה, ואין הפה יכול לדבר ואף לא המחשבה יכולה לתאר את ענוגו וזיוו, ואולם יש עוד תגמולים שהם ימות המשיח ותחיית המתים.
381
שפ״בהרמב״ם ז״ל הוסיף וכתב:כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים. וכמה שמות נקראו לה דרך משל, הר ה׳… וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים: סעודה, וקורין לה בכל מקום – עולם הבא (הלכות תשובה פ״ח הלכות ג־ד).
382
שפ״גוגם בזה השיג הראב״ד וכתב: ואם זו היא הסעודה – אין כאן כוס של ברכה. הכסף משנה מתרץ דברי הרמב״ם אלה שהם נובעים ממה שאמרו: והכל מתוקן לסעודה – והיינו העולם הבא אחר המות, ומ״ש סעודה שעושה הקב״ה לצדיקים נוטל כוס של ברכה וכו׳ – הוא לעולם התחיה.
383
שפ״דועוד כתב: וצריך ישוב לדעת הראב״ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחיה, היאך יתישב מימרא דרב: העולם הבא אין בו לא אכילה וכו׳, ובאמת דברי הראב״ד קשים להולמם, דכפירוש הסעודה – כן הוא פירוש הכוס של ברכה, ותיתי ליה לרבינו הרמב״ם שהאיר עינינו בדבריו אלה, שבהם הבדיל עולם של תורת ישראל שאין בו לא אכילה וכו׳, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מעולם הבא של דתות אחרות שהוא מגושם בהנאות גופיות, שהאדם קץ בהם בחייו, וכל שכן שאינו מתאוה להם.
384
שפ״הוכן נתן רבי יהודה הלוי בפיו של הכוזרי לעג שנון נגד היעודים הגופיים של שאר הדתות ואמר: ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכלתו לאחרם אלף שנים וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו – היה בוחר בזה (הכוזרי מאמר א, ק״ו).
385
שפ״ונגד אמונה משובשת זאת שקצת החברים טעו אחריה – בא הרמב״ם ובאר, וחזר ובאר, מהותו של עולם הבא לפי תורת ישראל, שהוא כמאמר הכתוב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ וכו׳ [תהלים לא, כ], אמרו חכמים [ברכות לד, ב]: כל הנביאים כולן לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – עין לא ראתה אלקים זולתך.
386
שפ״זלהשלים ביאור מושג ״עולם הבא״ סיים הרמב״ם וכתב: זה שקראו חכמים ״עולם הבא״ לא מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אובד, ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: ״אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [תהלים לא, כ], ולא קראוהו חכמים עולם הבא, אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה, שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזה הנמצא לכל אדם בראשונה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ח ה״ח).
387
שפ״חצא ולמד דקדוק לשונו הזהב של הרמב״ם באומרו ״בראשונה״, לומר לך שיש גמול מאוחר ממנו שהוא בכלל עולם הבא, והוא תחית המתים, שאינו אלא לצדיקים שזכו בעולם הבא הראשון, שהוא עולם הנשמות.
388
שפ״טבדעה זו של הרמב״ם קדמו רס״ג ואמר: צריך שאבאר איך יהיה הנפש בעת הפרדה מן הגוף, – ואשיב במה שקדמתי זכרו שהיא תהיה שמורה אל עת הגמול, כאשר אמר: ״ונוצר נפשך הוא ידע״ [משלי כד, יב], ויהיה הזך ממנה מקום שמירתו למעלה, והעכור למטה. וכמו שאמרו רז״ל: נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד.
389
ש״צובתחלת זמן הפרוד תעמוד הנפש זמן בלי מנוחה עד שיכלה הגוף, וענין זה עד שיתפרדו חלקיו, ויקשה עליה בזמן ההוא מה שתדעהו ממה שיעבור על הגוף מן התולעת והרמה והדומה להם, כאשר יקשה לאדם כאשר הוא רואה ביתו אשר היה שוכן בו חרב ועולה בו שמיר ושית, והקושי הזה יש שהיה לנפש מעט ורב, וכזה אמרו רז״ל: קשה רמה למת כמחט לבשר החי, וסומכין זה אל מאמר הכתוב: ״אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל״ [איוב יד, כב], וזה שקוראים אותו: דין הקבר, או: חבוט הקבר, ואחר כן אומר: שזמן עמידתם נפרדים יהיה עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה חכמת הבורא בריאתם, והוא אחרית עמידת העולם, וכאשר ישלם מספרם ויתקבצו תחוברנה הנפשות עם גופיהם. – ואז יביא אותה מן השמים, ויביא הגוף מן הארץ ויגמלם, כמו שאמר: ״יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו״ [תהלים נ, ד].
390
שצ״אחבוט הקבר
רס״ג מבאר בפרק זה את דין הקבר או חבוט הקבר, שהוא צערו של האדם סמוך להפרדו מהנפש, בראותו את גופו שהיה משכן נשמתו וכלי פעולתה בחיים במצבו ההרוס והירוד מאד, כשהוא טמון בעפר קברו והולך ומתפורר, והולך וכלה (האמונות והדעות מאמר ו פרק ז).
רס״ג מבאר בפרק זה את דין הקבר או חבוט הקבר, שהוא צערו של האדם סמוך להפרדו מהנפש, בראותו את גופו שהיה משכן נשמתו וכלי פעולתה בחיים במצבו ההרוס והירוד מאד, כשהוא טמון בעפר קברו והולך ומתפורר, והולך וכלה (האמונות והדעות מאמר ו פרק ז).
391
שצ״בדברי רס״ג אלה יש להם יסוד ומקור נאמן בדברי רז״ל, שכן אמרו: אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר: ״ונפשו עליו תאבל״ [איוב יד, כב] וכתיב: ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״ [בראשית נ, י] (שבת קנב, א].
392
שצ״גוכן אמרו במדרשים: אמר רב כהנא: אחר שלשה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו, שנאמר: ״אך בשרו עליו יכאב״ [איוב שם] (תנחומא מקץ ד).
393
שצ״דורבותינו מרי דרזין קדישין אמרו: כל שבעת הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו וכו׳, כך נשמתא ההיא דאיתחזיא לקבלת ענשה אזלא לבר בעלמא ומפקדת לה לאתרא תריסר ירחי בבתי קבר ובעלמא (זוה״ק מדרש הנעלם בראשית קכ״ג), כל שבעה יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה, ומקבריה לביתיה, ואתאבלת עלוי דגופא, דכתיב: ״אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל״, אזלא ויתבא בביתיה, חמי לכלהו עציבין ומתאבלא (שם רי״ט).
394
שצ״הדבר זה נקבע בהלכה, וכן פסק הרמב״ם: מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבלות. הראב״ד ז״ל השיג וכתב: זה אין לו שורש. אבל מרן הכסף משנה כתב: יש לדברי רבינו שרש וענף כדאיתא בשבת פרק שואל (ה׳ אבל פי״ג ה״ד).
395
שצ״ומקורה של הלכה זאת (הוא) נובע מדברי רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה וכו׳, וסמיך ליה עובדא: ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודא, לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה (שבת קנ״ב, א-ב).
396
שצ״זמכאן הננו מוצאים לתרץ אגדות חלוקות אלה שבתלמודין, וכן בזוה״ק נאמר שבעה ימים, ובמדרש רבה אמרו: עד תלתא יומין וכו׳ כיון דהיא חמי דאישתני זיוהון דאפי, אזלא ליה ושבקה ליה, הדא הוא דכתיב: ״אך בשרו עליו יכאב״ וגו׳ (בראשית רבה פרשה ק״ז), וכן הוא בתנחומא, ואלו ואלו הם דברי אלקים חיים, כי אבלות הנפש על הגוף הוא אחרי שלשה ימים, ופקודת הבית שהיה גר בו הוא שבעת ימים.
397
שצ״חוהנה רס״ג לא קבע זמן חבוט הקבר, אבל מקור דבריו הוא מדברי התלמוד והמדרשים האלה, אבל מרן הגאון מופת הדור מהרי״א הכהן קוק זצ״ל באר את זה ביאור יפה ונעלה, וכן אמר: על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות, מתחשכת אורה של הנשמה ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ של עולמים, ספרים, נפשות, ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת, אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר בצורה של שממון ושל הריסה, והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצנור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה, ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפרו החמרי וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו ואת שמו לחידוש (אורות הקדש, פרק צה, ד׳ קל״ז).
398
שצ״טהנה כי כן מרן הגרי״א זצ״ל מפרש מושג חבוט הקבר, על האדם הקבור בחייו בתוך עפרו החמרי, הוא גופו הפראי שהוא מתגבר עליו, מחשיך אור נשמתו, כובש מעיין מחשבותיו, ומפסיק את הצנור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, צער זה הוא החובט בו בכל שוטי ברזל גם בחייו.
399
ת׳בקו זה שלב מרן הגרי״א הכהן זצוק״ל את חבוט הקבר של האומה וכתב: חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן, בין בפרטיותו של כל אחד ואחד, בין בכללות האומה: ״אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו״ [הושע ח, יב], ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום, והננו ״כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו״ [תהלים פח, ו] (שם).
400
ת״אוהנה תבוא הגאולה – גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמוד על בסיסו העצמי, יזכור ימים מקדם שנות עולמים. – הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם [ע״פ יחזקאל לז, יב־יד]. לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם (אורות הקדש ד׳ קל״ח).
401
ת״בדבריו נכונים מאד וראוים למי שאמרם, כי כשם שגופו של הפרט הוא מורכב מתאים חלוקים, ואברים רבים מסועפים ומעונפים שכלם מתאחדים לחטיבה אחת, מעצבים את הדמות והצורה הנשמתית, ונותנים לו את מקומו המיוחד בחייו ולאחר מותו בקרב עמו ובני דורו, ובתולדה האנושית בכללה, בעברה מאז בריאת העולם, בעתידה בעולם הנשמות, ובתחייתה הסופית – כן האומה בכללה היא מורכבת מכל אנשיה, ומאוחדת לחטיבה אחת בצורתה ומחשבותיה, תעודתה וגאולתה, ותחיתה לאחרית הימים, והיא נדונית בפני עצמה ועם כל האומות והממלכות.
402
ת״גוכן כתב הרמב״ם ז״ל: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו – צדיק. – וכן המדינה. – וכן כל העולם כולו (הלכות תשובה פ״ג ה״א־ב ובלחם משנה).
403
ת״דכדין עולם הזה כן הוא דינו בעולם הבא, שתחלתו הוא דין חבוט הקבר, שלפי באורו של מרן הגרי״א ז״ל הוא נוהג גם בחיים, שכל אדם שמשתעבד לגופו – הרי הוא קבור בעפרו וכבול ברוחו, וכך היא גם האומה, שגלותה היא קברה הזמני שיש בה מדת חבוט הקבר, וצרופה עד זמן גאולתה: עד עת גאולתה, שהיא הדרך לתחיתה הנצחית וכן הכתוב אומר: ״והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה׳ אלהי״ (זכריה יג, ט).
404
ת״הוכן אמר שלמה בשיר השירים שלו, שהוא קדש קדשים: ״ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה… מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה איומה כנדגלות״ (שיר השירים ו, ח-י). ״מי זאת הנשקפה כמו שחר״ – זה גאולת המשיח. מה חמה ולבנה אין אורו של זה דומה לאורו של זה, אף לעתיד לבא כל אדם מקבל לפי מעשיו (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז תתקצ״ב).
405
ת״ושני גאוני עולם אלה, אעפ״י שחלוקים במאמריהם, כדרכם של הנביאים שאינם מתנבאים בסגנון אחד – בכל זאת שניהם אמרו דבר אחד: כי חבוט הקבר מתחיל בעולם הזה, ונמשך זמן מסוים לאחרי המות, והוא שלב הראשון לחיי עולם הבא שהוא עולם הנשמות, שבו גנוזות נשמות הצדיקים הזוכות לכך, ומצפות להגמול הסופי והנצחי שהוא עולם התחיה.
406
ת״זתחיית המתים
תחיית המתים הוא עולם התחייה שבו נדונין לחיי עולם הצדיקים שזכו לעולם הבא, כאמור: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״ (דניאל יב, ב). וזו היא לדעתי – דעתו של הרמב״ם ז״ל בענין עולם הבא, שהוא התחלה והכנה לעולם התחיה.
תחיית המתים הוא עולם התחייה שבו נדונין לחיי עולם הצדיקים שזכו לעולם הבא, כאמור: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״ (דניאל יב, ב). וזו היא לדעתי – דעתו של הרמב״ם ז״ל בענין עולם הבא, שהוא התחלה והכנה לעולם התחיה.
407
ת״חבזה מתורצת השגת ה״לחם משנה״ מדתניא: רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה, בכיבוד אב ואם כתיב: ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״ וכו׳ [דברים ה, טו] אלא ״למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ״ולמען ייטב לך״ – בעולם שכולו טוב (חולין קמ״ב, א).
408
ת״טורבינו שפירש האי קרא בעולם הבא, אם כן איך אומר רבי יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים, דילמא תחיית המתים ליכא, והאי קרא לא הוי אלא לעולם הבא, שהוא הבא לאדם אחר המות וכו׳ וצ״ע (לחם משנה הליכות תשובה פ״ח ה״א).
409
ת״יולפי מה שכתבתי עולם הבא שהוא אחר המות, הוא דרך סלולה לעולם התחיה, וכל הזוכה לעולם הבא זוכה לתחיית המתים, ושפיר אמר רבי יעקב שאין לך כל מצוה ששכרה בצדה שאין בה תחיית המתים הנמשכת מעולם הבא.
410
תי״אהרמב״ן ז״ל הביא דברי הרמב״ם בפ׳ חלק ובהלכותיו בענין עולם הבא, ודבריו ב״אגרת תחית המתים״, ובסוף דבריו אסיק וכתב: והנה נתבררה אמונת הרב ז״ל בפירוש עולם הבא וכונתנו אנו, ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד בחבורי חכמותיהם ובתפלתם שהם מסכימים לדעת ההוא שעולם הבא הוא עולם הנשמות, ור״ש בן גבירול ז״ל אומר בתפילתו: תחת כסא כבודך – מעמד לנפשות חסידיך, ובו נועם בלי תכלית וקצבה, והוא: העולם הבא, וכן יתפלל: ובעת מן העולם הזה תוציאנו, אל העולם הבא בשלום תביאני, אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו ראיות מדברי רז״ל.
411
תי״בושוב מצאתי לגאון רב סעדיה ז״ל בפירוש ספר דניאל, שהוא אומר כדברינו בפירוש העולם הבא, וקבלת ראשונים היא תורתם, אל תשכח.
412
תי״גואמת אין בינינו מחלוקת רק בשינוי השמות, והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו, כמו שפירשתי, זולת דעת רבי משה ז״ל שנותנת קצבה לזמן התחיה, ומחזיר הכל לעולם הנשמות, ואנחנו מקיימים אנשי התחייה לעדי עד מימות תחיית המתים לעולם הבא שכולו ארוך (הרמב״ן שלהי שער הגמול).
413
תי״דואני הדל כבר כתבתי שרס״ג והרמב״ם אינם חולקים לא בעצם הדברים ואף לא בשנוי השמות ושניהם הם בדעה אחת שעולם הבא – הוא כולל שני העולמות: עולם הנשמות שהוא הכנה והתחלה לעולם התחייה שהוא תחיית המתים, ואף אמנם דברי רז״ל בתלמודם ומדרשם מוכיח שעולם הבא הנאמר בדבריהם הוא עולם התחיה, אין שולל עולם הנשמות שהוא התחלת עולם הבא, אלא שהם נקטו בדבריהם את התכלית, ובכלל זה הוא גם גן עדן שלאחר המות, וכן דקדק הרמב״ם וכתב: וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה (הלכות תשובה סוף פ״ח).
414
תי״הדוק ותשכח שכתב: ״בראשונה״, ללמדך שיש שניה אחריה ושהיא התכליתית, והיא תחיית המתים. אולם במה שהרמב״ם ז״ל נותן קצבה לזמן תחיית המתים, כדבריו באגרת תחיית המתים, דבר זה רמוז בדבריו (בפרק חלק) באמרו: ודע כי האדם יש לו למות בהכרח.
415
תי״וורס״ג ז״ל הביא שלש הדעות שנאמרו בענין זה והן: א. יש מי שאומר שאין תחיית מתים כלל, ונתלה באמרו: ״בלע המות לנצח״ [ישעיה כה, ח], ויש מי שאומר: ימותו ויחיו כדי להשתוות עם המתים ההם, ויש מי שאומר: יחיו שנים רבות, וימותו, ולא יחיו עד העולם הבא, ולבי נוטה אל זה המאמר השלישי וכו׳, אך ימיהם יהיו ארוכים, כגון: ארבע מאות וחמש מאות שנה וכו׳, ויהיו הימים ההם כימי הבנינים והנטעים הגדולים, כמו שאמר: ״לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו – ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי״ [ישעיה סה, כב] (האמונות והדעות מאמר ז׳ סוף פרק ח׳).
416
תי״זולדעתי העניה שאלה זאת הואיל והיא קשורה עם אחרית הימים של עולם הזה, וכדברי רס״ג: שזמן עמידתם נפרדים יהיה עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה הבורא בריאתם והוא אחרית עמידת העולם (האמונות והדעות, מאמר ו׳ ס״פ ז׳), אם כן הרי זה בכלל מה שאמרו: כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם:מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, וכפירוש התוס׳ קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם (חגיגה יא, ב תד״ה יכול).
417
תי״חאמונתנו חזקה ואיתנה במציאותה של תחיית המתים המקובלת מרבותינו הקדמונים בתלמודם ומדרשם, שכן תהיה תחיית המתים בצורה ברורה שאין אחריה ספק כל שהוא, ושכולם יכירו וידעו ידיעה נאמנה שישני עפר ושוכני קבר מישראל שמתו יעמדו מקברותיהם, באופן שכל רואיהם יכירום בדמותם שהם המה אשר קמו לתחיה, אבל איך יחיו לאחרי תחיה פלאית זאת? אין אתנו יודע, ואין אנו רשאים לחקור על כך, לפי שאין דעתנו משגת לתאר אפילו בציור מחשבתי חייהם וקיומן של נשמות אלה, ולא משטר העולמי של עולם הזה, שהוא עולם התחיה, שהוא עולם שכלו טוב, שכלו ארוך, ושכלו שלום, שעליו חזו נביאי קדשנו בנבואתם מפי אלקי עולם ויוצר האדם.
418
תי״טסכום. מכללן של דברים אנו באים למסקנתו של מהר״י אלבו זצ״ל האומר: עולם הבא שם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות, ממדרגת שכר הנפשות אחר המות, ויאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא: חיי עולם הבא. – המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי עולם הבא לא יזכה אליה כל אדם, אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים.
419
ת״כומצאתי סמך לדבריו אלו ממה שנמצא במדרש רבי נחוניא בן הקנה: ישב רבי ברכיה ודרש: מאי הוא דאמרינן עלמא דאתי, ומאי עלמא דאתי, מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב״ה שאין יכלת לסבלה לקח שביעיתו, ושם לה במקומו והשאר גנז לעתיד לבא, ואמר: אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו, אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב: העולם הבא, שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך״ [תהלים לא, כ].
420
תכ״אוכתב עליו הרמב״ן ז״ל בשער הגמול: פירוש העולם הבא שכבר בא. – זה העולם הבא, הוא אור והוא אור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה, לומר: שהיא השגה אחרונה שאדם משיג ומתעלה בה.
421
תכ״בדברים אלה כתבם הרמב״ם בלשונו הברור ובהיר, ואמר: זה שקראו אותו חכמים עולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: ״אשר צפנת ליראיך״ וגו׳ ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחרי העולם הזה שאנו חיים בו בגוף ונפש.
422
תכ״גהראב״ד השיג וכתב: נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו, והקב״ה מחדש עולמו, ואמרו: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב. והכסף משנה כתב: וכבר כתבתי שדעת רבינו שעולם הבא הוא עולם שאחר המות, והקבלה שהקב״ה יחריב עולמו וכו׳, גם רבינו לא יכחיש זה, ואינו ענין למ״ש רבינו (הלכות תשובה פ״ח ה״ח).
423
תכ״דאולם כבר כתבתי שלענ״ד הרמב״ם קורא את עולם הבא עולם הנשמות והתחיה, ששניהם הוא דבר אחד, שמעולם הנשמות מגיעים לתחיית המתים.
424
תכ״הואחר שראינו מדרשו של רבי נחוניא הקנה, מתברר מקור דבריו של הרמב״ם בהלכה זו, ולפי זה מאמרם של רז״ל: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, מתפרש על שנוי צורת העולם באותו האור הגנוז, שבתחלה לא יכלה כל בריה לסובלו ובתחיית המתים יחיו כולם לאורו.
425
תכ״ומכאן למדנו רמז עמוק ושקוף מאוד לחיי עולם הבא של תחיית המתים, שכולם יחיו באור ה׳ זה שהוא מאיר את הנשמות באור ה׳. ומקור דברים אלה הוא בדברי ישעיהו הנביא: ״והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״ (ישעיהו ל, כו), מכאן דרשו רז״ל: ״ויקרא אלקים לאור יום״ [בראשית א, ה] – תני: אורה שנברא בששת ימי בראשית להאיר ביום, אינה יכולה, שהיא מכהה גלגל חמה, בלילה אינה יכולה – שלא נבראת אלא להאיר ביום, והיכן היא גנוזה ומתוקנת? לעתיד לבא, שנאמר: ״והיה אור הלבנה״ וגו׳ (בראשית רבה פי״א).
426
תכ״זוהם הדברים שנאמרו בתלמודין, אבל בסגנון אחר: אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב״ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: ״וימנע מרשעים אורם״ [איוב לח, טו], ולמי גנזו? – לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: ״וירא אלקים את האור כי טוב״ [בראשית א, ד], ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: ״אמרו צדיק כי טוב״ [ישעיה ג, י], כיון שראה שגנזו שמח, שנאמר: ״אור צדיקים ישמח״ [משלי יג, ט] (חגיגה יב, א).
427
תכ״חוהדברים עתיקים ועמוקים, ישמע חכם ויוסיף לקח.
428
תכ״טהא למדת: עולם התחיה הוא גלוי האור הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית, כאמור:
429
ת״ל״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״, ואינו עולם חדש, אלא עולם מצוי וגנוז שהוא מתגלה ברצון ה׳ אשר גנזו ושמח בגניזתו, והם הם הדברים שאמרם רבינו הרמב״ם ז״ל, ואין זה סותר למאמרם ז״ל: וחד חרוב. כי לעומת האור הנגלה – נדמה העולם הקיים בחשכתו כאלו הוא חרב.
430
תל״אמהרי״א ז״ל אחרי חקירתו העמוקה ונבונה בשאלה חשובה זאת אסיק וכתב: על כן נראה שארבעה זמנים חלוקים זה מזה הם לקבול השכר, והם: עולם הזה ועולם הבא, אחרי המות, אם קודם תחיית המתים ואם אחר תחיית המתים, וימות המשיח, ותחיית המתים, ושכר כל אחד מתחלף לאחר, יש מי שיזכה לקבל שכרו בכלן, כצדיקים הגמורים, ויש מי שיזכה לקבל שכר בעולם הזה בלבד והם הרשעים, ויש צדיקים שלא יזכו לקבל שכר בעולם הזה ויזכו לחיי עולם הבא מיד אחרי המות בלבד ולא לתחית המתים, ויש שיזכו לימות המשיח גם כן (העקרים מאמר רביעי פרק ל״א).
431
תל״בדברי מהרי״א אלה נכונים ביסודם. ולי נראה לחלק את הגמול רק לשני זמנים והם: עולם הזה ועולם הבא, כנזכר תמיד בדברי רז״ל, שני עולמות אלה נחלקים לשני סוגים: א. עולם הזה לכל יחיד, ולא רק לרשעים, אלא גם לצדיקים, וכמאמרם ז״ל: אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא [פאה פ״א מ״א], וזהו לכל, ויש פירות בעולם הזה שאינם נתנים אלא לכלל האומה בגלותה, כאמור: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו׳, וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳״ (ויקרא כו, מד מה).
432
תל״גובימי הגאולה וימות המשיח, והם היעודים שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים שנכללים בפסוק קצר אבל רחב מאד: ״והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך… והותירך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ה־ט). שכר עולם הזה של ימות המשיח הוא לכל האומה ולא ליחידים שבה, אפילו אם יהיו צדיקים וחכמים כמשה ואהרן.
433
תל״דב. שכר עולם הבא, אף הוא מתחלק לשנים, ליחידים בעולם הנשמות ולכלל ישראל, ובעולם התחיה שהוא ניתן לכלל האומה, וכל היחידים הזוכים לו, והוא מכלל האומה, כענפים המסתעפים מעץ החיים, כמו שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר״ [ישעיה ס, כא].
434
תל״הצדיקי אומות העולם
בעולם הבא שהוא עולם שאחר המות או עולם הנשמות, נחלקו רז״ל אם הוא מיוחד לישראל, או שיש גם לגוים חלק בו, וכדתניא: רבי אליעזר אומר: ״ישובו רשעים לשאולה״ [תהלים ט, יח] – אלו פושעי ישראל, ״כל גוים שכחי אלקים״ [שם]-אלו פושעי גוים, דברי ר״א, אמר לו רבי יהושע: וכי נאמר בכל גוים? לא נאמר אלא ״כל גוים שכחי אלקים״, אלא ״ישובו רשעים לשאולה״ מאן נינהו – ״כל גוים שכחי אלקים״, פרש״י: השתא דכתיב ״כל גוים שכחי אלקים״, לא משמע אלא אותן השוכחים אלוק, כגון בלעם, אבל אחריני אתו, כדאמרינן בריש פרקין: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם״ [ישעיה סא, ה] לעולם הבא, מאי נינהו – כל שכחי אלקים, דמשום הכי בורר הקב״ה הרשעים שבהם ונותן אותם לגהינם, ואין להם חלק לעתיד, אבל השאר יש להם חלק [סנהה־ין קה, א].
בעולם הבא שהוא עולם שאחר המות או עולם הנשמות, נחלקו רז״ל אם הוא מיוחד לישראל, או שיש גם לגוים חלק בו, וכדתניא: רבי אליעזר אומר: ״ישובו רשעים לשאולה״ [תהלים ט, יח] – אלו פושעי ישראל, ״כל גוים שכחי אלקים״ [שם]-אלו פושעי גוים, דברי ר״א, אמר לו רבי יהושע: וכי נאמר בכל גוים? לא נאמר אלא ״כל גוים שכחי אלקים״, אלא ״ישובו רשעים לשאולה״ מאן נינהו – ״כל גוים שכחי אלקים״, פרש״י: השתא דכתיב ״כל גוים שכחי אלקים״, לא משמע אלא אותן השוכחים אלוק, כגון בלעם, אבל אחריני אתו, כדאמרינן בריש פרקין: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם״ [ישעיה סא, ה] לעולם הבא, מאי נינהו – כל שכחי אלקים, דמשום הכי בורר הקב״ה הרשעים שבהם ונותן אותם לגהינם, ואין להם חלק לעתיד, אבל השאר יש להם חלק [סנהה־ין קה, א].
435
תל״ומדבריו משמע דמחלוקתם של התנאים אלה היא בשתי העולמות, דרבי אליעזר סובר אין להם חלק אפילו בעולם הנשמות, אלא נותן להם שכרם בעולם הזה, ולרבי יהושע יש להם חלק גם בעולם התחיה, וכדאמרינן: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם״, והיינו בעולם התחיה, דבעולם הנשמות אין מקום למרעה צאן.
436
תל״זוכן כתב רש״י לקמן: אבל קטני בני רשעי גוים אין להם חלק לעולם הבא, דוקא רשעי קאמר, דאלו חסידי עכו״ם פליגי בה, ואיכא למאן דאמר הן עצמן באים, ואיכא למאן דאמר אינן באין, כדאמרן: ״ישובו רשעים לשאולה״ וכו׳.
437
תל״חהלכה זאת נאמרה ביתר ביאור בתוספתא: תנא: בני רשעי ישראל אין להם חלק לעולם הבא, ולא חיין לעולם הבא, שנאמר: ״כי הנה היום בא בוער כתנור״ וגו׳ [מלאכי ג, יט] דברי ר״ג, רבי יהושע אומר: באין הן לעולם הבא, ובני רשעי גוים לא חיין ולא נדונין, ר״א אומר: כל רשעי גוים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ישובו רשעים לשאולה״ – אלו רשעי ישראל, ״כל גוים שכחי אלקים״ – אלו רשעי גוים, אמר לו רבי יהושע: אילו אמר הכתוב: ישובו רשעים לשאולה, ושתק, היה אומר כדבריך: אלו רשעי ישראל ורשעי גוים, עכשיו שאמר הכתוב: ״כל גוים שכחי אלקים״, הא יש צדיקים בעכו״ם שיש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין פרק י״ג, ב).
438
תל״טמכאן מוכח דמחלוקת התנאים הוא רק לענין עולם הבא שהוא עולם הנשמות, אבל בעולם התחיה גם רבי יהושע סובר שאין לגוים חלק בו. תדע שהרי ר״ג שהוא תנא קמא דהאי מתניתא אמר: אין להם חלק לעולם הבא, ולא חיין לעולם הבא. פירוש הדברים הוא: אין להם חלק בעולם הנשמות ולא חיין לעולם התחיה. ומכאן סייעתא לדברי הרמב״ם ששם עולם הבא מכוון לשני עולמות, וכמ״ש לעיל בפרק מ׳, ורבי יהושע אומר: באין הם לעולם הבא, משמע דוקא באין ולא חיים, והכי מתפרשת כולה מתניתא, והכי מסתברא, שהרי תחיית המתים אינה אלא לצדיקים מישראל, וגוים אעפ״י שיהיו צדיקים או חסידים אינם כצדיקי ישראל שמצווים ומקיימים כל מצות התורה.
439
ת״מבירושלמי תני הדא מילתא כהלכה פסוקה: קטני עכו״ם וחיילותיו של נבוכדנצר אין חיין ואין נדונין (ירושלמי ברכות פרק תשיעי, שביעית שלהי פ״ד). מכאן שכל הגוים אחרים שהם צדיקים – הם חיים בעולם התחיה, וכדפירש״י. הלכה זאת פסקה הרמב״ם בהלכותיו: וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (הלכות תשובה פ״ג הלכה ה׳, הלכות עדות פי״א הלכה י׳).
440
תמ״אעולם הבא זה הוא עולם הנשמות אבל לא עולם התחיה, וכן מוכח מדבריו: ואומרים לו (למי שבא להתגייר) הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל (הלכות איסורי ביאה פי״ד ה״ד). אולם בהלכות מלכים הטיל תנאי בזכות זאת וכתב: ״כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא: שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב״ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם״, הכסף משנה כתב: יראה לי שרבינו אמר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא (הלכות מלכים פ״ח הלכה י״א).
441
תמ״בדברי הרמב״ם אלו צריכים פירוש, לפי שהם סותרים את עצמם, דברישא כתב: והוא שיקבל אותן ויעשה מפני שצוה הקב״ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו וכו׳, מזה מוכח דאם עשו אותן מפני שנצטוו מפי אחר המקובל להם כנביא מפי הגבורה – אין זה נותן להם חלק לעולם הבא.
442
תמ״גובסוף כתב: ״אם עשאן מפני הכרע הדעת״ וכו׳, מכלל שאם מפני שנצטוה מפי נביא אחר שאומר כן בתור מצוה, הרי הוא מחסידי אומות העולם.
443
תמ״דוכדי לתרץ דבריו צריך לומר דכל מצוה שאינה מפי משה רבנו הרי היא כהכרע הדעת, הואיל ולא התאמתה נבואתו כנבואת משה, שנאמר בה: ״אתה הראת לדעת״ [דברים ד, לה] (ראה הרמב״ם הלכות יסודי התורה פרק שמיני).
444
תמ״האבל מכל מקום דבריו בהלכה זאת סותרים דבריו שבהלכות תשובה והלכות עדות, שהרי לפי הלכה זאת יוצא שאין לך גוי שיש לו חלק לעולם הבא, שאיך ידע הגוי שמצות אלו נצטוו מפי משה, והרי הלכות אלו לא נתפרשו בתורה אלא הן מקובלות מפי משה, ואסמכום רבנן אקרא, דכתיב: ״ויצו ה׳ אלקים על האדם״ [בראשית ב, טז] וכו׳. תדע שהרי מצאנו מחלוקת תנאים במספר המצות וזהותם, ורבי יהודה אומר: לא נצטוו אלא על ע״ז בלבד (סנהדרין נו, ב וע״ד, ב). ומנין לו לגוי לדעת דרשא זאת בעקרה ובפרטיה? קושטא היא דבגמרא אוקי מילתיה דרבי מאיר שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (סנהדרין נט, א), אבל זה הוא ליחיד העוסק בתורה שיודע את התורה, ואין לומר זה על מאמר סתמי של כל הגוים או של חסידי אומות העולם, ורבי יהושע דדריש לקרא: ״כל גוים (שהם) שכחי אלקים״, ודברי הירושלמי: נבוכדנצר וחיילותיו, מוכיחין דכל גוי עושה צדקה ומשפט וגו׳, ומאמין במציאות אלקים בורא העולם, וגומל לאיש כמפעלו – הוה מכלל חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, וכסתם דברי הרמב״ם בהלכות תשובה והלכות עדות .
445
תמ״ווכן כתב מהרי״א: ועל כן יאמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כלומר בעולם הנשמות וכו׳, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגת מה לעולם הבא, אבל המדרגה האחרונה שהיא חיי עולם הבא, לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים (העקרים מאמר רביעי פרק לא), וכן כתב רס״ג (האמונות והדעות מאמר שביעי פרק ד׳), ואלה הם דברים מקובלים באומה, נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
446
תמ״זוזה כלל גדול ויסודי בתורת ישראל, בעוד לכל הדתות האחרות שלוקחות להן את המונופול של עולם הבא שנתן להם לבדם ואין לזרים חלק בו, דרשו רז״ל ואמרו: ״פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים״ [ישעיה כו, ב] – כהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא: לגוי צדיק, ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״ [תהלים קיח, כ] – כהנים, לוים וישראל לא נאמר אלא; צדיקים, וכן הוא אומר: ״רננו צדיקים בה׳״ [שם לג, א] וכן הוא אומר: ״היטיבה ה׳ לטובים״ [שם קכה, ד], הא אפילו גוי ועושה את התורה – הרי הוא ככהן גדול (ספרא פ׳ אחרי). זאת היא תפארתה של תורת ישראל, שעליה היא גאוותם ותפארתם של עם ישראל – לומדיה ושומרי מצותיה, שכל ״דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום״ [משלי ג, יז].
447
תמ״חכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
מכל האמור בפרק הקודם יוצא כי ישראל ויתר העמים יש להם חלק בעולם הבא, לפי מדת מעשיהם הטובים וצדקת פעולותיהם בחיים, ואם כן השאלה עומדת מאליה: מה הוא דבר זה שאמרו רז״ל: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל ואחת מהם היא עולם הבא [ברכות ה, א מאמר רשב״י]. ומהו זה שאמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין צ, א]. רבינו ומאורנו הרמב״ם ז״ל תירץ זאת ואמר: וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כלם, ונתבררו בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו.
מכל האמור בפרק הקודם יוצא כי ישראל ויתר העמים יש להם חלק בעולם הבא, לפי מדת מעשיהם הטובים וצדקת פעולותיהם בחיים, ואם כן השאלה עומדת מאליה: מה הוא דבר זה שאמרו רז״ל: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל ואחת מהם היא עולם הבא [ברכות ה, א מאמר רשב״י]. ומהו זה שאמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין צ, א]. רבינו ומאורנו הרמב״ם ז״ל תירץ זאת ואמר: וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כלם, ונתבררו בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו.
448
תמ״טזהו עולמו של ישראל בעולם הזה, שנצוצי עולם הבא מאירים ומזהירים ומוליכים את האדם האישי והאומה בכלליותה אל עולם הבא בשני מובניו, עולם הגמול – זה עולם הנשמות, ועולם התחיה – זה תחיית המתים, לזה כוונו רבותינו במאמרם, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, ואמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ״ [ישעיה ס, כא]. וזהו עולם הבא – המתנה הטובה שנתן הקב״ה לישראל, וזאת היא תפלתם של ישראל, יום יום ושעה שעה: להיות בני עולם הבא וזוכים לחיי עולם הבא.
449
ת״נימות המשיח
ימות המשיח שהם הגמול המיוחד לישראל בתור תעודתם הסופית שלא תפסק לעולמים, ונגלה לאבי האומה – הוא יעקב סבא – בחלומו הנפלא שנגלה אליו באותה שעה שהלך להוליד את שבטי ישראל, כאמור: ״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה׳ ניצב עליו ויאמר: אני ה׳ אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית כח, יב-יד).
ימות המשיח שהם הגמול המיוחד לישראל בתור תעודתם הסופית שלא תפסק לעולמים, ונגלה לאבי האומה – הוא יעקב סבא – בחלומו הנפלא שנגלה אליו באותה שעה שהלך להוליד את שבטי ישראל, כאמור: ״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה׳ ניצב עליו ויאמר: אני ה׳ אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית כח, יב-יד).
450
תנ״אחזיון נבואי זה נאמר על קורות ישראל בגלותו וגאולתו. בראשית הכל הוא מראה את הויתו הלאומית של עם ישראל, שהוא מתחיל עם מעמד הר סיני, וכן דרשו רז״ל ואמרו: סלם – זה סיני, חושבנא דדין כחושבנא דדין, ״מוצב ארצה״־ ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט, יז], ״וראשו מגיע השמימה״, שנאמר: ״וההר בוער באש עד לב השמים״ [דברים ד, יא], ״והנה מלאכי אלקים״ על שם: ״רכב אלקים רבותים אלפי שנאן״ [תהלים סח, יח], ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים, דכתיב: ״ויאמר חגי מלאך ה׳״ [חגי א, יג], ״והנה מלאכי אלקים״ – זה משה ואהרן, ״עולים״- ״ומשה עלה אל האלקים״ [שמות יט, ג], ״ויורדים״ – זה משה: ״וירד משה מן ההר״ [שם שם יד], ״והנה ה׳ נצב עליו״- ״וירד ה׳ על הר סיני״ [שם שם כ] (ב״ר סח, יב).
451
תנ״בלעיל (שער ג פרק כא) כתבתי בפתרון חלום זה בתור נחלת אבות האומה, וכאן הנני כותב על חזון הגאולה שנגלה לאבי האומה יעקב בחלום נפלא זה.
452
תנ״גדרוש זה הוא פתרונו הנכון של מקרא מסתורי זה, שבו הראה ליעקב בחיר שבאבות ואבי האומה שנקראת על שמו ישראל, את תעודתו המיוחדת של עם ישראל, שהוא הסולם שמאחד את שני העולמות, העולם שמתחת גלגל הירח – הוא עולמו של האדם, אל עולם העליון – שהוא עולם השכלים הנפרדים, עולם המלאכים, על ידי הנביאים שמקבלים נבואתם מפי הגבורה. ״וירד ה׳ על הר סיני״ – זאת היא ההופעה האלקית הראשונה והיחידה שנתגלתה בכל הודה והדרה, לא על יחידים כמו שהיו לפניה לאבות האומה ונביאה משה, אבל זאת היתה על עם שלם בפומביות גדולה ובהיקף גדול, שמקיף את כל דרכי החיים ופעולותיהם לנצח ולדור דורים, בכוונה מכוונת לתקון עולם במלכות שדי, בראשונה בקרב עם סגולה הנבחר, שעליו נאמר: ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט, ה-ו), וממנו לכל העולם כולו, לאחרית הימים: ״ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה״ (עובדיה א, כא). ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה יד, ט).
453
תנ״ד״והנה ה׳ ניצב עליו״, רז״ל נחלקו בפירוש מקרא זה: רבי חייא ורבי ייני, חד אמר: עליו – על הסולם, וחד אמר: עליו – על יעקב, מאן דאמר עליו, על הסולם – ניחא, מאן דאמר עליו, על יעקב, מתקיים עליו וכו׳ הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, רבי שמעון בן לקיש אמר: האבות הן הן המרכבה (ב״ר סט, ג).
454
תנ״הואלו ואלו דברי אלקים חיים, הסולם אלו ישראל שקבלו את התורה ונעשו על ידי כך סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, להביא השראת השכינה והתגלות השגחתו על עולמו ועל עמו, וזהו הממון: ״והנה ה׳ נצב עליו״, על יעקב וזרעו, שהוא הנושא להתגלות כבוד ה׳ והשראת שכינתו, וצנור להמשכת ברכת ה׳ בעולמו, ויש במקרא זה רמז נוסף שהוא בהוראה של קיום, כלומר: שה׳ עצמו כביכול מתקיים על ישראל, שעל ידו נודע באחדותו ורוממותו, ונודע בכל העמים מלכותו שהיא מלכות עולמים, כאמור: ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ (תהלים קמ״ה, יג).
455
תנ״ורז״ל הוסיפו ופתרו חלום זה בקורותיו של ישראל בגלותו וגאולתו, וכן אמרו: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״ – אלו שרי ארבע מלכיות ששלטנותן גומרת בהן (ב״ר סח, יד).
456
תנ״זוזאת היא מדה מהלכת בכל הדורות, שכל מלכי העמים לא שלטו בישראל אלא אחרי שעלו ומלכו בכיפה, ומשהזדווגו לישראל והרעו מעשיהם, ירדו במדה כזאת ששלטנותן עמדה עמהם, ונשארו לקללה ודראון עולם, החל מנבוכדנצר ובבל וגמור בממלכת הנאצים הארורה שבימינו,
457
תנ״חדבר זה אמרוהו ביתר ביאור: אתה מוצא שהראה הקב״ה ליעקב שרי כל מלכות ומלכות וכשם שהראה לו אותן עומדים – כך הראה לו אותן נופלין, שנאמר: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״, אמר לו הקב״ה: עלה אף אתה, אמר לו יעקב: מתיירא אני שמא ארד כשם שירדו אלו, אמר לו הקב״ה: אל תתיירא, כשם שאיני יורד מגדולתי, כך אתה ולא בניך יורדים, שנאמר: ״והנה ה׳ נצב עליו״, אימתי – בשעה שהם עושים רצוני (שמות רבה לב, ז).
458
תנ״טדומה לזה אמרו: אמ״ל הקב״ה: עתידין בניך שיהיו משתעבדין בארבע מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובזימיות ובגולגליות, באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב״ה: רבונו של עולם, יכול לעולם!? אמר לו: ״אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק״ [ירמיה ל, י], כמה דאת אמר: ״מארץ רחוקה באו אלי מבבל״ [ישעיה לט, ג], ״ואת זרעך מארץ שבים״ [ירמיה שם] – מגליא ומאספמיא ומחברותיה, ״ושב יעקב״- מבבל, ״ושקט״- ממדי, ״ושאנן״- מיון, ״ואין מחריד״־ מאדום וכו׳ (ויקרא רבה כט, ב).
459
ת״סדברים אלה נאמרו מפי מרנן מרי דרזין בלשונם המסתורי לאמר: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״, אלין ממנן דכל עמין דאינון סלקין ונחתין בהאי סולם, כד ישראל חטאן מאיך האי סלם וסלקין אינהו ממנן, וכד ישראל מתכשרן עובדייהו, אסתלק האי סלם וכלהו ממני נחתי לתתא, ואתעבר שולטנותא דילהון, כלא בהאי סלם קיימא, וכד כלהו נחתין לתתא אתעביד סלם קיימא, הכא חמא יעקב בחלמיה שלטנותא דעשו, ושלטנותא דשאר עמין. דבר אחר: ״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״ – במאן? בההוא ראשו דההוא סלם, דכד אסתלק ראשו מניה סלם איתכפיא, וסלקין כלהו ממנן, וכד אתחבר ראשו בההוא סלם אסתלק, וכלהו ממנן נחתין, וכלה חד מלה (זוה״ק בראשית קמט, ב).
460
תס״א״והנה ה׳ נצב עליו״, הכא חמא יעקב קשורא דמהימנותא כחד, ״נצב עליו״, וכתיב: ״ומלך אין באדום נצב מלך״ [מלכים א, כב, מח,] חמא דכל דרגין קיימין כלהו כחד על ההוא סלם לאתקשרא כלא בחד קשרה… דבר אחר: ״והנה ה׳ נצב עליו״ – עליה דיעקב, למהוי כלא רתיכא קדישא ימינא ושמאלה, ויעקב בגוויהו כנסת ישראל לאתקשרא בינייהו (שם קנ).
461
תס״בהדברים עתיקים וארוכים בפירושם, אבל הם מובנים לבאים בסוד ה׳ בעלי תורת החן.
462
תס״גוסכום הדברים הוא מתאים לדברי רבותינו במדרשם, בהוספת דברי חן בציור קשרא דמהימנותא שבין יוצר האדם ויציר כפיו זה האדם, בדמות דיוקנו של ישראל סבא, בחיר שבאבות, וזרעו זה ישראל עם בחירו, שהוא הסלם שבראשו שעליו נצב יחידו של עולם ומנהיגו של עולם לתעודתו, ״והוא מהשנא עידניא וזימניא, מהעדא מלכין ומהקים מלכין, יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא״ (דניאל ב, כא-כב).
463
תס״דרבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל כתב: הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה – דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו: ו״מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״ [בראשית כח, יב], והוא היה משל למלכיות ושעבודן (הלכות יסודי התורה פ״ז ה״ג).
464
תס״הובספרו המחקרי כתב: המין הראשון מן משלי הנבואה אמרו: ״והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״ וכו׳ [שם], הנה כל מלה שבאה בזה הנמשל היא לענין מוסיף בכלל הנמשל (פתיחה ל״מורה נבוכים״). ובביאור פרטי משל זה כתב: ״והנה ה׳ נצב עליו״ – קיים עומד עליו, כלומר על הסולם, אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה עד שיגיע אל מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם, ומבואר הוא שמאמר: ״הנה ה׳ נצב עליו״ – הוא כפי זה המשל הנשיא, ו״מלאכי אלקים״ – הם הנביאים, שנאמר בהם בפירוש: ״וישלח מלאך״ [במדבר כ, טז], ״ויעל מלאך ה׳״ וכו׳ [שופטים ב, א] ומה טוב אמרו: ״עולים ויורדים בו״, העליה קודם הירידה, כי אחר העליה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן הענין להנהגת אנשי הארץ ולמודם (מורה נבוכים חלק א׳ פרק ט״ו).
465
תס״ודברי הרמב״ם אלה סותרים אמנם למה שכתב בהלכותיו, ויש לומר: אלה ואלה דברי אלקים חיים, וכמאמר רז״ל: ״וכפטיש יפוצץ סלע״ [ירמיה כג, כט], מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות אף כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות (שבת פח, ב). וכל שכן הוא שנחלק לכמה פירושים. וכך דרכה של תורה שהיא מעונפת לשני חלקים: ההלכה והאגדה, ששניהם נובעים ממקור אחד – מפי אלקים חיים, ובהתמזגותן והשתלבותן מהוין שני מאורות גדולים המאירים את גנזי התורה, שהיא אור הלבבות ונגה הנפשות.
466
תס״זוכבר הזכרתי מדרשם של רז״ל שיש בהם שני דרושים אלה, ושניהם מכוונים לדבר אחד שנביאים אלה היו רק מישראל, החל ממשה שהוא רבן של כל הנביאים, שהם עלו מתוך ידיעתם הרחבה ועמוקה בסודות הבריאה כולה, התעלו והתנשאו עד כסא הכבוד, והורידו את נבואתם לישראל ולכל העמים – תורת ה׳ ומצותיו וסודות הנהגתו העולמית שישראל הוא הנושא לגלוים והודעתם בכל הדורות עד אחרית הימים.
467
תס״חהרמב״ם ז״ל כתב עוד פירוש אחר על מקראות אלה: שהם רומזים לסבות תנועת הגלגל וד׳ כחות היצורים, שהם: המחצבים (דומם), כח הנפש הצומחת (צומח), הנפש החיה (חי), כח הנפש המדברת (אדם מדבר) (מורה נבוכים ח״ב פרק י׳).
468
תס״טאולם אין להוכיח שהרמב״ם עצמו תומך פירוש זה, אלא הוא מזכיר דרושו שלי התנחומא ללמוד ממנו סודות הבריאה והשתלשלותה.
469
ת״עמכללן של דברים למדנו: חזון נפלא זה שראה יעקב בחלומו, הוא מקפל בתוכו תולדותיו וקורותיו של עם ישראל, מראשית היותו לעם במעמד הר סיני המיוחד במינו בכל התולדה האנושית כאמור: ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים …השמע עם קול אלקים… כאשר שמעת אתה ויחי״ (דברים ד, לב-לג) ועד אחרית הימים – הם ימות המשיח, שגם הם יתגלו באותו דרך הפלאי של יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
470
תע״אפתרונו של חלום זה ראינו בעינינו ושמענו באזנינו מפי ההיסטוריא הישראלית שאמתה את כל הנאמר בזה מפירושם של רז״ל הקדמונים ברוח קדשם.
471
תע״בחזון ימות המשיח
472
תע״גועתה הננו מצפים לסיומו של חלום זה במראה ולא בחידות: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך״ [בראשית כח, יג-יד]. ואף בזה צריכים אנו לפירושם ומדרשם של רז״ל שדרשו ואמרו: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״, מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא, ב). ואני מוסיף ואומר שגם נשמותיהם של ישראל עד סוף כל הדורות התאחדו באותה שעה עם יעקב אביהם שיקראו בשמו: ״זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו״ [דברי הימים א, טז, יג], ללמדך שגאולתם של ישראל תהיה אך ורק בקבוץ גליות ישראל, וכבושה של כל ארץ ישראל.
473
תע״דזאת היא ארץ הבחירה שנתנה לעם הנבחר: ״ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״ [בראשית כח, יד] – זאת היא נחלה בלי מצרים, שעליה דרשו רבותינו: ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״ וכו׳ [ישעיה נח, יד], כיעקב שכתוב בו: ״ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״ (שבת קי״ח, ב).
474
תע״הוב״לקח טוב״ כתב: הוסיף לו בשורה ארבע רוחות העולם, מה שלא אמר לאברהם וליצחק אמר ליעקב, וזה יתקיים לעתיד לבוא: לימות המשיח (ראה תורה שלמה בראשית כ״ח אות ק״ג).
475
תע״והנה מפורש למדנו שבחלום זה נאמר ליעקב חזון אחרית הימים בכל הודו והדרו שהוא ימות המשיח.
476
תע״זגאולה אחרונה
רס״ג העמיד שאלה זו בפרק מיוחד מספרו [״אמונות ודעות״] ואמר: הודיענו אלקינו על פי נביאיו שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו, נפוצותינו ממזרח וממערב, מצפון ומים, ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו בה, ונהיה סגולתו ונחלתו כאמרו: ״הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים״ [זכריה ח, ז-ח], והרחיבו נביאיו בענין זה עד שכתבו ספרים רבים, ולא הגיעתנו הידיעה הזאת מהנביאים האחרונים בלבד, אבל מהנביא משה רבנו עליו השלום עמדנו על המועד חזון שאמר בתורה: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך״ [דברים ל, ג], ושאר מה שכתוב בפרשה זאת עד סופה, והעמידו האותות והמופתים על זה וקבלנוהו… ועל כן אנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף, אך נוסיף חוזק ואומץ, כמו שאמר: ״חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳״ [תהלים לא, כה], ומי שרואה אותנו בענין הזה, הוא תמה עלינו או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו, ולא האמין כאשר האמננו, והוא כמי שלא ראה זריעת החטה, וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצמוח יחזיקנו לכסיל, ואיננו מכיר כי הוא הכסיל, אלא בעת הקציר, כשתשוב המדה עשרים או שלשים, וכן דמה הכתוב ואמר: ״הזורעים בדמעה ברנה יקצורו״ וכו׳ [תהלים קכו, ה], (האמונות והדעות. מאמר שמיני, גאולה אחרונה פ״א).
רס״ג העמיד שאלה זו בפרק מיוחד מספרו [״אמונות ודעות״] ואמר: הודיענו אלקינו על פי נביאיו שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו, נפוצותינו ממזרח וממערב, מצפון ומים, ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו בה, ונהיה סגולתו ונחלתו כאמרו: ״הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים״ [זכריה ח, ז-ח], והרחיבו נביאיו בענין זה עד שכתבו ספרים רבים, ולא הגיעתנו הידיעה הזאת מהנביאים האחרונים בלבד, אבל מהנביא משה רבנו עליו השלום עמדנו על המועד חזון שאמר בתורה: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך״ [דברים ל, ג], ושאר מה שכתוב בפרשה זאת עד סופה, והעמידו האותות והמופתים על זה וקבלנוהו… ועל כן אנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף, אך נוסיף חוזק ואומץ, כמו שאמר: ״חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳״ [תהלים לא, כה], ומי שרואה אותנו בענין הזה, הוא תמה עלינו או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו, ולא האמין כאשר האמננו, והוא כמי שלא ראה זריעת החטה, וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצמוח יחזיקנו לכסיל, ואיננו מכיר כי הוא הכסיל, אלא בעת הקציר, כשתשוב המדה עשרים או שלשים, וכן דמה הכתוב ואמר: ״הזורעים בדמעה ברנה יקצורו״ וכו׳ [תהלים קכו, ה], (האמונות והדעות. מאמר שמיני, גאולה אחרונה פ״א).
477
תע״חרס״ג מוסיף לבאר הכרחיות הגאולה ואפשרותה ברצון ה׳, ויכלתו הבלתי מוגבלת, ולפיכך גם בלתי משוערת כלומר שאין שכל האדם יכול לשער את גודל יכלתה. כאמור: ״למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה׳״ וכו׳ [ישעיה מ, כז], הן לא קצרה ידו מהושיע, ונאמר: ״כי אל רחום ה׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך״ [דברים ד, לא] (שם פרק ב).
478
תע״טאחר כן עובר אל זמני הגאולה, בין יתר דבריו הוא אומר: וצרה גדולה תמצא האומה בעת ההיא אמר בו: ״והיתה עת צרה אשר (כמוה) לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא״ (דניאל יב, א), ושנאה גדולה תתחדש בין רבים מהם ובין האומות עד שיגרשום אל המדינות הרבים – וירעבו ויצמאו ויתענו כאשר אירע לאבותיהם, אמר: ״ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיכם״ [יחזקאל כ, לה-לו], ויתבררו שם ויבחנו את סבלם וחוזק אמונתם, אמר אחריו: ״והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסורת הברית״ [שם לז]. ואלה הדברים גורמים למי שאמונתו חלשה לצאתו מדתו שיאמר: זה הוא מה שהיינו מקוים? וזה הוא אשר הגיע אלינו ממנו? אמר בו אחריו: ״וברותי מכם המורדים והפושעים בי״ [שם לח] והנשאר יראה לכם אליהו וישיב את לבכם, אמר בו: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו׳, והשיב לב אבות על בנים״ [מלאכי ג, כג-כד]. הנה עניני הדברים האלה מפורשים במקרא, והוסיפו לנו הקדמונים שסדרום דבר אחרי דבר כאשר נכתבו, וישתבח מי שהגביר חסדו עלינו בהקדמת זכרון הצרות האלה, שלא תפגענה אותנו פתאום ותייאשנה אותנו, ובהתחדשם אמר עוד: ״מכנף הארץ זמירות שמענו״ [ישעיה כד, טז] עד סוף הפרשה (שם פ״ה).
479
ת״פהעתקתי דברים אלה שהם הם הדברים אשר ראינו בענינו בדורנו זה, שהוא דור השמד והגאולה גם יחד. שבו התקיימו דרוש רז״ל: ״והיה זרעך כעפר הארץ״ [בראשית כח, יד]: סיקוסים וקץ ותכלית (ערוך ערך סק״ס). נתן הקב״ה ליעקב ואמר לו: ״והיה זרעך כעפר הארץ״ – כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ״ופרצת ימה וקדמה״, הוי מקים מעפר דל (שמות רבה כ״ה ט).
480
תפ״אדברים אלה אמרם רבי יהודה הלוי זצ״ל בסגנונו הקצר ומדייק לאמר: וכן יעשה (החסיד) בצרות הכוללות כשיעבירו בלבולי המחשב על לבו אורך הגלות ופזור האומה, ומה שהגיע אליה מהדלות והמיעוט, יתנחם תחלה בצדוק הדין כאשר אמרתי, ואחר כן בנכוי עונותיו, ובשכר הצפון לעולם הבא, ובהדבק בענין האלקי בעולם הזה, ואם ייאשנו שטנו מזה, באמרו: ״התחיינה העצמות האלה״? [יחזקאל לז, ג].
481
תפ״בלגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו, וכמו שנאמר: ״יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו״ [שם יא], יחשוב מיציאת מצרים, ומכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותינו, אפילו אם לא ישאר ממנו אלא אחד, וכמו שאמר: ״אל תיראי תולעת יעקב״ [ישעיה מא, יד], כי מה הוא הנשאר מן האדם כששב תולעת בקברו (הכוזרי מאמר ג׳ סימן י״א).
482
תפ״גגאולה
רס״ג הוסיף להוכיח כי הגאולה האחרונה היא מוחלטת ונצחית, וכתב: יש אנשים שנקראים יהודים, חושבים כי אלה המועדים וכל היעודים כולם, ואלה הנחמות היו כלם בבית שני, ועברו ולא נשאר מהם דבר, והוא ששמו שרשים מופסדים ובנו עליהם דבריהם והם שאמרו: שזאת ההפלגה שאנחנו רואים לישועה, כמו: ״לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף״ [ישעיה ס, כ], ואמר עוד: ״לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם״ [ירמיה לא, לט], הכל הוא בתנאי אם תשלם עבודת העם, אמרו: זה דומה למה שאמר משה לישראל: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם״ [דברים יא, כא], וכאשר חטאו נגמרו ימיהם וסרה מלכותם, כן היו קצת המועדים והיעודים בבית שני וסרו, וקצתם לא היו בעבור שחטאו.
רס״ג הוסיף להוכיח כי הגאולה האחרונה היא מוחלטת ונצחית, וכתב: יש אנשים שנקראים יהודים, חושבים כי אלה המועדים וכל היעודים כולם, ואלה הנחמות היו כלם בבית שני, ועברו ולא נשאר מהם דבר, והוא ששמו שרשים מופסדים ובנו עליהם דבריהם והם שאמרו: שזאת ההפלגה שאנחנו רואים לישועה, כמו: ״לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף״ [ישעיה ס, כ], ואמר עוד: ״לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם״ [ירמיה לא, לט], הכל הוא בתנאי אם תשלם עבודת העם, אמרו: זה דומה למה שאמר משה לישראל: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם״ [דברים יא, כא], וכאשר חטאו נגמרו ימיהם וסרה מלכותם, כן היו קצת המועדים והיעודים בבית שני וסרו, וקצתם לא היו בעבור שחטאו.
483
תפ״דנגד אנשים אלה שהם נקראים בשם יהודים, אבל אינם בכלל ישראל, לפי שכופרים בביאת המשיח שהיא אחד משלשה עשר עיקרים (פיה״מ להרמב״ם בהקדמה לפרק חלק), יוצא הרס״ג וסותר את שרשיהם המופסדים: א. שמועדי משה פירש בהם שהם על תנאי… ובאלה הנחמות לא התנה בדבר כל שכן שיהפכם… והוא אמרו: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ [ישעיה נד, ט], ואמר: כמו שאם יחטאו לא אביא עליהם המבול… אבל הייתי עונש אותו בזולתו, כן אתם לא אסיר מלכותם בעבור שנשבעתי על זה.
484
תפ״הב. יעוד התורה בקבוץ גליות, כמ״ש: ״וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם״ [יחזקאל לד, יג], לא התקיים בבית שני, שלא שב מהם כי אם שנים וארבעים אלף ושלש מאות וששים.
485
תפ״וג. יעוד הגאולה לקבוץ גליות מאיי הים כמו שנאמר: ״מחמת ומאיי הים״ [ישעיה יא, יא]. לא התקיים, שהרי לא הלכו בגלות הראשונה אל מקום האיים, כל שכן שישובו מהם. ועוד הוסיף להוכיח שכל היעודים שנאמרו מפי הנביאים, ובכלל זה בנין בית המקדש מתחלתו ועד סופו… לא היה מהם דבר בבית שני.
486
תפ״זד. יעודי הגאולה לתקון העולם כמו: ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ [זכריה יד, ט], חרות משעבוד מלכיות ועול מסים וארנוניות, בטול המלחמות כמו שנאמר ״לא ישאו גוי אל גוי חרב״ [מיכה ד, ג], השלמת בעלי החיים כמו שנאמר ״וגר זאב עם כבש״ [ישעיה יא, ו], ואנו רואים אותם שהם על טבעם ורעתם. ואם יסבור סובר ויאמר: אינו רוצה אלא שישלימו האנשים הרעים עם הטובים ולא יזיקום, אין הדבר כי אם בהפך, והם היום יותר ממה שהיו מקודם מן החמס והעול מהחזק להחלש (שם פרק ז׳ ח׳).
487
תפ״חכדברים האלה כתב הרמב״ן בראיות נוספות ומכריעות, שכל התוכחות שנאמרו במשנה תורה הן מכוונות על חורבן בית שני וגלות החל הזה – היא גלות אדום, וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה, והגאולה בברית ההיא השנית היא גאולה שלמה מעולה על כולם… ואלה דברים יבטיחו גאולה שלמה מכל חזיונות דניאל, וכן מה שנאמר כאן: ״ושממו עליה אויבכם״ [ויקרא כו, לב] היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו… כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם (הרמב״ן שם).
488
תפ״טמהרי״א ז״ל הביא בדבריו דעת הרבה מחכמי-ישראל הראשונים והאחרונים שמפרשים היעודים שנאמרו בדברי הנביאים שהם נתקיימו בבנין הבית שני, ובכל זאת אומר במסקנת דבריו: האמת הוא, בתורה ובדברי הנביאים וכתובים, מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם שלא נתקיימו כולם ולא קצתם, כמו שנאמר: ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת״ [במדבר כד, יז]. וארז״ל: ״ומחץ פאתי מואב״ – זה דוד, ״וקרקר כל בני שת״ – זה מלך המשיח, וזה אמת בהכרח, כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בכל ישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת, וכן בישעיה אומר: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ וגו׳ [ישעיה נד, ט], והרי אנחנו בגלות היום, ועוד נאמר: ״כי כאשר השמים החדשים״ וגו׳ [ישעיה סו, כב], וזה היעוד מורה בהכרח על קיום האומה בכללה בכל זמן ושתעלה בסוף למעלה גדולה… וכן אמר ירמיה: ״כה אמר ה׳ נותן שמש לאור יומם וכו׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים״ [ירמיה לא, לד-לה], וזה יעוד מורה על קיום ישראל ועלותם למעלה גדולה, שאם היה מועד שיתקיימו בגלות לעולם, תהיה זו קללה ולא ברכה, וכן נבואת בנין יחזקאל… וכן נבואת גוג… וכן מה שזכר ירמיה: ״תם עונך בת ציון״ וגו׳ [איכה ד, כב], אי אפשר שיתפרש (צ״ל אלא) על הגלות הזה האחרון, שהוא גלות בית שני…וכן ממשלת החיה הרביעית לא יתפרשו כל עניניה הנזכר בספר דניאל, בשום צד, לא על מה שעבר על ישראל, ולא על פושעי ישראל בענין שיסכימו כל פרטיה, ונבואות הרבה כאלו שאי אפשר שיתפרשו על מה שנזכר, ובפרט נבואת מלאכי חותם הנביאים שאמר: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה״׳ [מלאכי ג, כג], שזה לא נתקיים מעולם (ספר העקרים מאמר ד׳ פרק מ״ב).
489
ת״צמכל האמור ומדובר מתברר בודאות גמורה וללא צל של ספק, כי ימות המשיח הם הגמול הנועד לישראל, עקב עמידתו האיתנה בנסיון הגלות בכל מוראותיה, ושכל עיקרה של הגלות הארורה הזאת לא היתה ולא נבראה אלא להביא אחריה את הגאולה המוחלטת שאין אחריה גלות – היא: גאולה העתידה שאליה צפינו באמונה איתנה, גם בשעות המרות וחשוכות ביותר, שעברו עלינו באלפי שנות גלות ונדוד, והננו מצפים אליה ביתר שאת ויתר עוז אחרי שנגלתה לעינינו בחסד ה׳ ונפלאותיו המרובים, יד ה׳ הנעלמה והחזקה, כאמרו מפי נביאיו: ״וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה יד ה׳ את עבדיו וזעם את אויביו״ (ישעיה סו, יד). ותקותנו נאמנה לראות ימות המשיח בהדרם ושלמותם במהרה בימינו.
490
תצ״אפעמי משיח
משיח ישראל שאליו אנו מצפים, יופיע בצעדים מדודים זה אחרי זה, שכל אחד ואחד מהם הוא נפלא מצד עצמו ומכין את ישראל לגאולה, וכולם יחד משלימים את הגאולה הסופית בהדרה ושלמותה.
משיח ישראל שאליו אנו מצפים, יופיע בצעדים מדודים זה אחרי זה, שכל אחד ואחד מהם הוא נפלא מצד עצמו ומכין את ישראל לגאולה, וכולם יחד משלימים את הגאולה הסופית בהדרה ושלמותה.
491
תצ״בצעד הראשון לגאולה הוא התנערות משעבוד מלכיות, שעליו נאמר: ״עורי עורי לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש וגו׳, התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון… חשף ה׳ את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו״ (ישעיה נב, א-י), וכן נאמר: ״והיה ביום ההוא נאם ה׳ צבאות אשבור עלו מעל צוארך ומוסרותיך אנתק ולא יעבדו בו עוד זרים״ (ירמיה ל, ח).
492
תצ״גחזון זה הוא אשר נגלה לעינינו בדור זה, שבו גבר שעבוד מלכיות עלינו בגולה לעיני כל הגוים והממלכות, שעזרו לרעה, שמחו על אדנו, או שעמדו על דמנו בשתיקה ואדישות, ושעבוד מלכיות זה גבר אף הוא בארץ ישראל בצורה מבהילה, שהיה בה כדי ליאשנו מתקוה, כי ממשלת המאנדאט שהוקמה בארץ ישראל כדי לפתוח את שעריה לבני ישראל ולהכינה לבית לאומי בישראל, ממשלה מאנדטורית זאת הכבידה אכפה עלינו להחניק את ישובנו, ולהמיתו במיתת חניקה־ שהיא מיתת נשמה וגוף קיים. סגרה לפנינו שערי הארץ בחומות אש מכלה, וזממה למסור אותנו לעבדי עולם לתושבי הארץ הלא יהודים, ולכל ממלכות ערב – היא הליגה הערבית, יצירת כפיה של ממשלת המאנדט.
493
תצ״דבמזימה זאת נמצא ישובנו הישראלי שהקימונו בעמל רב ובקרבנות נפש וקרבנות דמים מרובים, בעבודה מתמדת של זיעת כפים ורב תבונה, ישוב רענן זה נמצא בסכנת כליה מתוך שעבוד מלכיות קשה, וישראל היה צועק ואומר: נתננו ה׳ בידי לא אוכל קום [ע״פ איכה א, יד].
494
תצ״האבל מתוך מצב חנוק זה באה רוח ה׳ ממרומיו ויקרא: ״עורי עורי לבשי עזך… התנערי מעפר קומי… התפתחי מוסרי צוארך״.
495
תצ״וולקול ה׳ באה הרוח בראשונה בקרב צירי הממלכות המאוחדות ה״או״ם״, והעירה את ישראל עצמו להתנער ולפרוק את עולה הכבד של שעבוד המלכיות.
496
תצ״זהתעוררות אלקית זאת היא אשר נתנה בפינו הכרזת מדינת ישראל רבונית ועצמאית, והיא אשר נסכה רוח גבורה ועוצמה בלב כל בני החיל של ישראל, לצאת למלחמת הגאולה והחרות, ולצאת ממנה בעטרת תפארה וכתר החרות, ובמחניהם נגלה יעוד פלאי זה: ״חשף ה׳ את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו״ [ישעיה נב, י].
497
תצ״חובמלחמת גאולה זאת התקיים יעוד ה׳ לאמר: ״הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך… ואתה תגיל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל״ (ישעיה מא, יא־טז).
498
תצ״טחרות משעבוד מלכיות אינה אלא התחלה וצעד ראשון לפעמי המשיח שאחריה, וכן אמרו רז״ל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד (ברכות לד, ב, שבת סג, א וסנהדרין פרק חלק). פירוש דבריהם הוא לימות הראשונים של המשיח, שהם רק חרות משעבוד מלכיות, והם הכנה לימות המשיח בשלמותם, וכן אומר הרמב״ם ז״ל: ומפני זה נתאוו כל ישראל לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה כדי שיזכו לעולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה, החכמה והאמת (הלכות תשובה פ״ט ה״ב, הלכות מלכים פי״ב הלכה ד).
499
500קבוץ גליות
מיעודי הגאולה האחרונה הוא קבוץ גליות, שכן נאמר מפי אדון הנביאים משה רבנו ורוענו לנצח בתורת קדשו: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אלי הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך… כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ג-ט).
מיעודי הגאולה האחרונה הוא קבוץ גליות, שכן נאמר מפי אדון הנביאים משה רבנו ורוענו לנצח בתורת קדשו: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אלי הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך… כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ג-ט).
500
501פסוקים אלה כפשוטם מורים על שני דברים שהם נעשים בזה אחר זה, כמו שכן טבע הדברים מחייב שאי אפשר לקבוץ גליות אלא אחרי גאולה משעבוד מלכיות, הוי אומר: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך״ – זה חרות משעבוד מלכיות, שהיינו שבויים תחת ידיהם בגולה ובארץ, ״ושב וקבצך מכל העמים״ – זה קבוץ גליות של הגאולה האחרונה, שהרי בגלות בית ראשון לא היה ישראל מפוזר בכל העמים, ולא נדח עד קצה השמים, ולבני גלות ארוכה ומרה זאת הוא שנאמר: ״והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ וכו׳ והיטבך והרבך מאבותיך״. וישוב ה׳ ״לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותך״, וכן נאמר בנביא: ״ושמתי כל הרי לדרך ומסלותי ירמון, הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, רנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רנה, כי נחם ה׳ עמו ועניו ירחם״ (ישעיה מ״ט, יא-יג).
501
502וכן הנביא אומר: ״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד״ (ירמיה מו, כז).
502
503וכן נאמר בנביא: ״לכן אמור כה אמר ה׳ אלקים וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל״ (יחזקאל יא, יז). ״כה אמר ה׳ אלקים בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב, וישבו עליה לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבמח, בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם וידעו כי אני ה׳ אלקיהם״ (שם כח, כה-כו). ״וידעו כי אני ה׳ אלוקיהם בהגלותי אותם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם״ (שם לט, כח).
503
504ועוד כאלה מקראות רבים בכל דברי הנביאים, שכולם מגדילים את יום קבוץ גליות ישראל ועליתם אל ארץ ישראל, והתאחדותם בה לנצח ולדור דורים.
504
505רז״ל הגדילו יום זה ואמרו: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר: ״ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל״ [הושע ב, ב] וכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״ [בראשית א, ה] (פסחים פח, א).
505
506מאמר זה צריך פירוש, כי במקרא זה לא נזכר קבוץ גליות, סמוך ליום. רש״י ז״ל פירש: ״יום יזרעאל״ – מתרגמינן: יום כנישיהון, וקח ליה יום כיצירת בראשית. מהרש״א ז״ל בחידושי אגדות השיג על פירש״י, שהרי כמה קראי כתיב: יום הגדול [צפניה א, יד] ולא דרשינן בהו שהוא גדול כיום שנבראו בו וכו׳, גם דאין גדולת אותו יום כיום היצירה מפורש, ויש לומר: דכמו ביצירת מעשה בראשית נברא החומר הראשון שהוא יש מאין וכו׳, ולמעלת היום הראשון נכתב בשנוי לשון: יום אחד, וכו׳ – כן יהיה ביום קבוץ גליות, יהיה גדול הפלא כאלו יהיה בריאה יש מאין וכו׳, כי אותו יום יהיה מיוחד במעלה כיום ראשון מיצירת ימי בראשית שנאמר בו אחד.
506
507והנה להשגת מהרש״א על פירש״י יש לתרץ שאם אמנם מצאנו כמה פעמים יום, או יום גדול, ולא דרשו כיום מעשה בראשית, אבל ״יום יזרעאל״ הוא יום מיוחד במינו במקרא, שהרי פירוש יזרעאל הוא כמו שכתב רש״י משם התרגום: יום כנישיהון. היינו: יום קבוצם מגליותיהם, וזה לא נעשה ביום אחד, אלא בימים וחודשים וגם שנים, וכולם נקראים יום אחד, לפי שמעשה זה הוא נפלא, שאין שכל האדם יכול לשער אפשרות מציאותו, באותה המדה שאין האדם יכול לשער יום מעשה בראשית, שלכן נקרא יום אחד – שהוא מיוחד במינו בכל ימי עולם, כן הוא יום קבוץ גליות.
507
508ובאמת קבוץ גליות הוא פלאי פלאים, וכן הנביא אומר: ״כה אמר ה׳ צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא נאם ה׳ צבאות. כה אמר ה׳ צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים באמת ובצדקה״ (זכריה ח, ו-ח).
508
509וכל כך למה? – לפי שקבוץ גליות דורש מעשים רבים ונפלאים, שכל אחד ואחד הוא נפלא בעצמו, והם: א. יציאה מארץ גלותם במצרים בשעתה: ״כבד לב פרעה מאן לשלח העם״ [שמות ז, יד], וכבבל בשעתה: ״כה אמר ה׳ צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו וכל שוביהם החזיקו בם מאנו שלחם, גואלם חזק, ה׳ צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל״ (ירמיה נ, לג-לד).
509
510כאז בגלויות הראשונים, כן בגלות השלישית – עשוקים היו ישראל בידי שוביהם שהחזיקו בם, מאנו שלחם, ואם שלחו אותם אחרי שהציגום ככלי ריק, הפקירו אותם לאבדון מבלי מטרה להתישבותם באיזו ארץ שהיא.
510
511ובימים האחרונים כאשר התעורר ישראל לעזוב אל ארצו – קמו מלכי ארצות שונות – וביניהן ממלכות ערב ועמי האיסלאם ואסרו בעונשי גוף ורכוש את ישראל היוצאים מארצם לארץ, ואת קרוביהם אשר נשארו בארצם, ביחוד הצטיינה בזה ממשלת עיראק אשר חקתה את מלכות בבל הרשעה, במעשיה עם ישראל עתיק היומין שבארץ ישראל לפני בואם של הערבים אליה אחרי הגלות דת האיסלאם.
511
512נוסף לכך: כל איש מישראל היה קשור בארץ מגוריו במסחר, אומנות וחקלאות שהם היו מקור פרנסתו, וברכוש קרקע שרכש לו בעמל כפיו קנאו ועבדו, ואיך אפשר לעזוב הכל ולעלות אל הארץ שהיא שוממה ובורה בחלקה הגדול? – כל אלה היו מעצורי היציאה שאין הדעת יכולה לשער אפשרות הריסתם.
512
513תחבורה לעליה
גליות ישראל היו והנם מפוזרים במדינות רבות ומפוזרות, בכל מדינה ומדינה בערים ובכפרים, ויש שהיו יושבים בקצוי הארץ שמדברות שוממים וצורבים היו חוצים ביניהם. ויש שהיו מוקפים ימים ונהרות גדולים שהיו זקוקים לאניות מסע ומשא, וכן עוד פעם נתקלים באותן הממלכות שחסמו את דרך האניות בלב ים לבל תגענה לארץ ישראל.
גליות ישראל היו והנם מפוזרים במדינות רבות ומפוזרות, בכל מדינה ומדינה בערים ובכפרים, ויש שהיו יושבים בקצוי הארץ שמדברות שוממים וצורבים היו חוצים ביניהם. ויש שהיו מוקפים ימים ונהרות גדולים שהיו זקוקים לאניות מסע ומשא, וכן עוד פעם נתקלים באותן הממלכות שחסמו את דרך האניות בלב ים לבל תגענה לארץ ישראל.
513
514תדע לך שהרי גם נביא הגאולה מתפלא על זה ואומר: ״מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם, כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה, להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, לשם ה׳ אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך… ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו, להביא אליך חיל גויים ומלכיהם נהוגים״ [ישעיה ס, ח-יא] תרגום יונתן בן עוזיאל: ״מן אילין דאתאן בגלי כעננין קלילין ולא אתעכבא גלותהון דישראל דמתכנשין ואתיין לארעהון הא כיונין דתיבן לגו שובכיהון, ארי למימרי נגון יסברון ונחתי ספיני, ימא אידא פרסא קלעהא בקדמיתא לאיתאה בנך מרחיק כספיהון ודהבהון עמהון לשמא דה׳ אלקך ולקדישא דישראל ארי שבחך… ויתפתחון תרעך תדירא יימם ולילי לא יתאחדון לאעלא לגויך נכסי עממייא ומלכיהון זקיקין״ (ראה פירוש הרד״ק ישעיה ס, יא).
514
515חזון נבואי זה הוא אשר נגלה לעינינו במלואו בימינו אלה, כי קבוץ גליות אלה היו צריכים לאמצעי תחבורה רבים שיהיו לרשותנו, ושלא יכלו ממלכות זרות ואויבות לחסום לפניהם דרך העליה לארץ.
515
516ועוד היה צריך התעוררות נפשית פנימית לרוץ לקראת העליה לארץ ישראל מתוך אהבה. עובדא זאת ראה הנביא בחזונו ואומר: ״מי אלה כעב תעופינה״ באמצעי תחבורה קלים ומהירים, כאותם אוירונים אשר העלו את הגולים שבאו מתוך אהבה ורצון ״כיונים אל ארובותיהם״, וה׳ ברוח קדשו עונה ואומר: ״כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה״, כלומר: גלויות ישראל שבאיי הים יתעוררו בהתלהבות ויקוו במשאת נפש לאניות תרשיש, אשר ישאו אותם וכספם וזהבם של ישראל שבתפוצות אתם, שהם התנדבו כסף וזהב לרוב ״לשם ה׳ אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך״, למלאות יעודה לקבוץ ולקדש שם קדוש ישראל, שהוא מתקדש בפעולת התפארת של עם קדשו.
516
517אחרי כל זאת עומדת מאליה שאלת הכניסה לארץ, והלא בעינינו ראינו אניות עולים שבהגיעם לארץ מצאו את שעריה סגורים בחומות אש של אניות מלחמה, מהם טבעו במצולות ים, הם ובניהם וטפם, מהם הושבו כאסירים ושבויים למחנות הסגר. לעומת זאת מבשר הנביא ואומר: ״ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו, להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים״ וכתרגום יונתן בן עוזיאל: זקיקין, כלומר: אסורים בידיהם מאין יכולת להפעיל את אניותיהם ולהפיק זממם לעכוב עלית ישראל אל ארובותיהם – זאת ארץ ישראל.
517
518ועתה עומדת שאלת הקליטה שבלעדיה כל קבוץ הגליות יהיה לאפס, אם לא יוכלו העולים למצוא מדרך לכף רגליהם, קורת גג ממעל לראשיהם, מזון לגופם הם וטפם, ושדה לעבודתם ולקיומם. פעולת הקבוץ התחילה בצעדים אטיים: ״והיה ביום ההוא יחבוט ה׳ משיבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״ (ישעיה כז, יב). ״שובו בנים שובבים נאם ה׳ כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל״ (ירמיה ג, יד-טו).
518
519כן היתה התחלת קבוץ גליות במדה מצערה מאד, אחד אחד, אחד מעיר ושנים ממשפחה, ואלה נתלקטו אחד לאחד ויהיו לקבוצות ולמושבות, בנו ונטעו, זרעו וקצרו, הקימו בתי־מלאכה ותעשיה, והצליחו עד שיצרו מקומות קליטה לעצמם, מסודרים ומאורגנים, שיכלו להיות מקומות קליטה לעולים שיבאו אחריהם בהמונים, ועד שגדלו ויפרוצו בחסד ה׳ הגדול והנורא, והגיעו למעמד זה של הקמת צבא אשר דבר את אויבים בשער וגאל את הארץ, וה׳ בנפלאותיו גרש בתבוסה את יושבי הארץ להושיב בה את פליטיו, ואז החלה העליה ההמונית שהגיעה עד היום לכפלים מיוצאי מצרים ויותר.
519
520על קבוץ גליות זה חזה נביא הגאולה ואמר: ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה… ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה, י).
520
521חזון זה עודנו בתחלתו, והוא ילך הלוך וגדול עד היום הגדול שבו יתקיים יעוד ה׳ במלואו, כאמור: ״וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם, ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה׳״ (יחזקאל לט, כח-כט). ומהרה יאמן בימינו ולעינינו דבר ה׳ צבאות לאמר: ״שאי (ציון) סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, חי אני נאם ה׳ כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה״ (ישעיה מט, יח) – תחזינה עינינו ויגל לבנו במהרה בימינו.
521
522שיבת שופטינו
בכלל יעודי הגאולה נאמר: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי הן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (ישעיה א, כו). אולם במקרא זה לא פירש זמן התגלות חזון נבואי זה, אם הוא אחרי בא המשיח או לפניו.
בכלל יעודי הגאולה נאמר: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי הן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (ישעיה א, כו). אולם במקרא זה לא פירש זמן התגלות חזון נבואי זה, אם הוא אחרי בא המשיח או לפניו.
522
523ורז״ל מקובל היה אצלם כי יעוד זה יתקיים עם קבוץ גליות, לכן קבעו בסדר התפלות היום־יומיות שלש ברכות סמוכות זו לזו, והן ברכת השנים שתהיה עם התחלת קבוץ־גליות, אחד מעיר ושנים ממשפחה, להכין את הארץ לקליטת קבוץ גליות המונית, דכתיב: ״ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא״ (יחזקאל לו, ח).
523
524אחריה באה קבוץ גליות בהמונים: תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו, מלשון הכתובים: ״והיה ביום ההוא – יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלם״ (ישעיה כז, יג). ״כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו… בעת ההיא יובל שי לה׳ צבאות… (ב)הר ציון״ (שם יח, ג ז).
524
525מכאן שקבלה נאמנה היתה לרבותינו הקדמונים אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלות, שיעודי קבוץ גליות לא התקיימו בשלמותם בגלות בית ראשון, והם נאמרו לגאולי גלות בית שני.
525
526והברכה השלישית היא: תפלת שיבת השופטים לגדולתם ותקפתם, כמו שנאמר: ״ואשיבה שופטיך״.
526
527רז״ל מצאו ובארו את הקשר המקשר שלש ברכות אלה – ואמרו: ומה ראו לומר קיבוץ גליות אחר ברכת השנים, דכתיב: ״ואתם הרי ישראל״ וכו׳, וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, שנאמר: ״ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך״ [ישעיה א, כה], וכתיב: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה״ וכו׳ (מגילה יז, ב). מהרש״א בח״א כתב: וקצת קשה, דהיכן הוזכר בהני קראי דמייתי קבוץ גליות, ולע״ד נראה שזה מתורץ בדברי רש״י ז״ל: וכיון שנעשה דין ברשעים קודם שנתיישבו בירושלם (צ״ל: שהתיישבו קודם בירושלם), שנאמר: ״ואסירה כל בדיליך״, ועל ידי כן – ״ואשיבה שופטיך כבראשונה״, הרי שרישא דקרא: ״ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך״ נאמר לירושלם, שיוציא מתוכה את הרשעים שהתיישבו בה מקודם, ופעולת צירוף זאת לא תעשה אלא בזמן קבוץ גליות, כעין מה שנאמר בכבוש הארץ: ״מעט מעט אגרשנו מפניך״ (שמות כג, ל), מכאן למדו רז״ל שקבוץ גליות קודם להשבת השופטים.
527
528וכאן השאלה עומדת: הא כיצד? – הלא בית דין הגדול בישראל שהוא בית דין של שבעים ואחד, ובית דין הקטן שבא אחריהם – בית דין של עשרים ושלש, צריכים להיות מוסמכים איש מפי איש עד משה, וכיון שנפסקה שלשלת הסמיכה – אין אפשרות לחדשה. על שאלה זאת עמד רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל ובאור חכמתו ותבונתו הבהירה אמר: ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו עליהם לראש, ובלבד שיהיה זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחרי כן מי שירצה, שאם לא תאמר כן, אי אפשר שימצא בית דין הגדול לעולם, לפי שנצטרך שכל אחד יהיה סמוך על כל פנים, והקב״ה יעד שישובו כמו שנאמר: ״ואשיבה שופטיך״ וכו׳, וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בא המשיח (פיה״מ סנהדרין פ״א, מ״א, בכורות פ״ד מ״ט), דבר זה פסקו בהלכותיו, וסיים: ואם היה שם סמוך מפי סמוך – אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע (סנהדרין פ״ד הי״א). בסה״ק דנתי בשאלה זאת ודעתי נוטה לומר שהלכה זאת אינה ברורה – ושב ואל תעשה עדיף (משפטי עוזיאל, חו״מ סי׳ ח׳ ד׳ י״ט וכ״א).
528
529אבל עתה אחרי שזיכני ה׳ והראני תקומת המדינה וקבוץ גליות, נראה לי שדברי הרמב״ם בפירוש המשנה הם יסוד מוסד לברורה של הלכה זאת, ולפיכך הגיעה שעתה למלאותה, אבל בזהירות גדולה מאד שיהיו השופטים כבראשונה, בבחינת: ״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״ [שיר השירים ד, ז], מקרא זה דרשוהו רז״ל על הסנהדרין שהם מיצגים את גוף האומה בשלמותה והדרה, ועליהם נאמר מקרא זה: לומר לך, כשם שבית דין מנוקים מעון, כך בית דין מנוקים מכל מום (יבמות קא, ב).
529
530הלכה זאת שחדשה הרמב״ם מדעתו ברוח הקדש ששרתה עליו, היתה לעינים למהר״י בי רב ז״ל שעלה מעיר פרס והתישב בצפת שבגליל, וכאשר ראה גדולי התורה והחכמה שבדורו, נשאו רוחו לחדש את הסמיכה, והוסמך הוא בראשונה, והסמיך עוד חמשה רבנים שבדורו, שביניהם היה גם מרן כמוהר״ר יוסף קארו ז״ל, רבן של ישראל לדורו ולדורות עולם, בספריו הגדולים ״בית יוסף״ ו״שולחן ערוך״.
530
531סמיכה זאת לא התקיימה, מפני מחלוקתו של מהר״ל ב״ח ז״ל שיסודה היתה: קנאתו לירושלם עיר המוריה שממנה הוראה יוצאה ואורה של תורה, והדברים ארוכים ועתיקים, וכמה קולמוסים נשתברו, וכמה דיות השתפכו עליהם, ואין כאן מקומם.
531
532ולפי דרכנו נאמר שלא היתה אז שעת הכושר, לפי שלא היה קבוץ גליות במובנו המלא של מושג זה, שאינו שלם אלא אחרי חרות משעבוד מלכיות, וכל זמן שלא סר שלטון מלכיות זרות מעל ארץ ישראל – אין קבוץ גליות, שגם ארץ ישראל בשעבודה היא אחת הגליות.
532
533על כל פנים, הדבר ברור ומוסכם שיעוד שיבת השופטים כבראשונה הוא אחד מפעמי המשיח וצעדי הגאולה. ואחרי שזיכנו ה׳ לחרות משעבוד מלכיות, ותקומת ממשלה ישראלית עצמאית ורבונית, חלה עלינו [הזכות] להקים בצדה את בית דין האומה שישפוט על פי משפטי התורה, שהם חוקים ומשפטים צדיקים, כאמור: ״ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים״ [דברים ד, ח], ועל קיום מצוה זאת נאמר: ״ושמרתם את המצות״ [שמות יב, יז] – קרי המצות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה [מכילתא], וה׳ מלך המשפט יקיים את יעודו לעינינו ובימינו כדברו מפי נביא קדשו: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ [ישעיה א, כו־כז].
533
534בנין ירושלם
אחרי שיבת המשפט כבראשונה, שכרוך בה שבר פושעים וחטאים והתרוממות קרנם של צדיקים וחסידים, בא בנין ירושלים, וכן פירש״י ז״ל, ואמרו: והיכן מתרוממת קרנם? (של צדיקים וחסידים, גרי הצדק) בירושלם, שנאמר: ״שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך״ [תהלים קכב, י] (מגילה י״ז, ב).
אחרי שיבת המשפט כבראשונה, שכרוך בה שבר פושעים וחטאים והתרוממות קרנם של צדיקים וחסידים, בא בנין ירושלים, וכן פירש״י ז״ל, ואמרו: והיכן מתרוממת קרנם? (של צדיקים וחסידים, גרי הצדק) בירושלם, שנאמר: ״שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך״ [תהלים קכב, י] (מגילה י״ז, ב).
534
535ירושלם היא כסא ה׳ מקום כסא מלכות בית דוד, וכסא מלכות הסנהדרין, ומרכז חיי האומה, ״ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ [תהלים שם, ג] – שהיא עושה כל ישראל חברים, ״כי שמה ישבו כסאות למשפט״ – אלו כסאות הסנהדרין בעזרה ובלשכת הגזית, ״כסאות לבית דוד״ – שהוא חי וקיים לעד.
535
536וירושלם לא תבנה אלא בשלמותה: מקום מקדשה, כסא מלכותה, וכסא משפטה, שהיא מכוונת לירושלם דלמעלה, כמאמרם ז״ל: אמר הקב״ה: לא אבוא בירושלם שלמעלה עד אשר אבוא בירושלם של מטה, שנאמר: ״בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר״ [הושע יא, ט] (תענית ה, א), ובבנינה של ירושלם על ידי ה׳ הבוחר בירושלם – ישיב ה׳ שכינת קדשו על עמו ומקום מקדשו, כאמור בדברי נעים זמירות ישראל: ״ירושלם הרים סביב לה וה׳ סביב לעמו מעתה ועד עולם״ (תהלים קכ״ה, ב). הוי אומר: כשם שהרים סביב לה, עוטרים את ירושלם לנצח ולדור דורים – כן יהיה ה׳ אלקי ישראל, ובוחר בירושלם עיר מקדשו, ישכין שכינת קדשו בה ויהיה סביב לעמו מעתה ועד עולם.
536
537מכאן הקשר הפלאי שבין ישראל וירושלם, עד כדי כך שכל ישראל נקראו בשם ״ירושלם״ או ״בת ירושלם״, וכל הנחמות שנאמרו לישראל – נאמרו בשם זה: ״דברו על לב ירושלם וקראו אליה״ (ישעיה מ, ב), וכאלה רבים מאד בכל דברי הנביאים (והרבנים) [וחז״ל] באגדתם ומדרשם.
537
538לכן נשבעו ישראל בעת גלות הבית הראשון בעמדם על נהרות בבל ואמרו: ״אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי״ [תהלים קלז, ה-ו]. שבועה זאת קיים ישראל בכל ימי גלותו ונדודיו בתפלותיו הקבועות שהיו מופנות לעבר ירושלם, בברכת מזונו יום יום, וביותר בשבתות וימים טובים, ובכל מאורעות חייו של היחיד והכלל בשמחתם ובאבלם, כי ירושלם היא העיר כלילת יופי קרית מלך רב, ומקור הקדושה והברכה שאין לה חליפין ותמורה אפילו בארץ ישראל.
538
539בזרוח שמשה של גאולת ישראל בימינו, נגאלה ירושלם החדשה שהקימו ובנו שבי הגולה מכל תפוצותיהם, ובאותה שעה התרוקנה ירושלים העתיקה מכל בניה־בוניה, נהרסו מקדשיה – אלו בתי־כנסת שבתוכה, נשדדו כל מחמדיה – אלו ספרי התורה שנכתבו בקדושה וכל נויים וקשוטיהם, נחרבו בתי מדרשיה, ונשדדו כל אוצרות ספרי תלמוד והלכה, מדרש ואגדה ומסתורין דאורייתא.
539
540ועל הכל שמם שריד מקדשנו – הוא כותל המערבי שלא זזה ממנו שכינה, על זה דוה לבנו וחשכו עינינו, אבל לבנו מלא תקוה לבנינה הפלאי על ידי ה׳ הבוחר בה כאמור: ״בונה ירושלם ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (תהלים קמ״ז, ב). וזה יהיה בהשלמת כנוס גליות, וכמאמרם ז״ל: אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלם נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך שנבנית ולא נתכנסו גליות – אל תאמין, שנאמר: ״בונה ירושלם ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (ילקוט שמעוני תהלים קמ״ז).
540
541במסורת אגדה זאת מתורצת השאלה של העדר כבושה של ירושלם העתיקה בשעת כבושה של ירושלם החדשה, ובו בפרק זה נגלו לעינינו מפלאות תמים דעים על כבושה וקיומה של ירושלם החדשה, למרות מצור המחנק של רעב וצמא שהקיף אותה, ולמרות הפצצות כבדות ורבות שהפציצו אותה יומם ולילה. ועל זה נאמר בפרק זה: ״שבחי ירושלם את ה׳ הללי אלקיך ציון, כי חזק בריחי שעריך, ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך״ (שם שם). והדברים בהירים ומזהירים. בשעה פלאית זאת התעוררו ממלכות הארץ לפקוד את מקומות הקדש שבה, ודנו בעצרת האו״ם על בינאום ירושלם בטענה שיש בה מקומות קדושים לכל העמים.
541
542אמנם יש בה מקומות קדושים לכל העמים, אבל אלה נבנו והוקמו על ידי ישראל בבית הראשון, וראשון שבכולם הוא בית המקדש שבנה שלמה מלך ירושלם, ומקומות הקדש שנוצרו בסוף בית שני גם הם מגזע ישראל יצאו.
542
543ושורת הדין וההגיון מחייבת לתת את שמירתם של מקומות אלה לישראל, שהם יהיו נאמנים ביותר לשמירתם בבנינם ובחופש הגישה לכל העמים, שכן התפלל שלמה מלך יהודה וישראל ביום חנוכת בית המקדש אשר בנה, ואמר: ״וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך וגו׳, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״ (מלכים א, ח, מא-מג).
543
544והננו קוראים ואומרים לכל היושבים בכסאות האו״מ לדתיהם וממלכותיהם ודנים על משטרה של ירושלים: השיבו את ירושלים לבניה בוניה, ובחנונו נא בזאת, ותוכחו את נאמנותנו הגמורה למקומות הקדושים של כל עם ועם. מאורע זה שעודנו עומד על הפרק ועומד ומתחדש כפעם בפעם, נתנה בפי ישראל היושב בארץ ישראל ובחסות מדינת ישראל – ירום הודה, את השבועה הקדומה: ״אם אשכחך ירושלם״ [תהלים קלז, ה] שהתחדשה בפינו בהרמת ידינו בשבועה: ״אם אשכחך ירושלם״ וגו׳.
544
545והננו קוראים לכל העמים והממלכות הקרובות והרחוקות ואומרים להם: אם באמת ובתמים הנכם אוהבים את ירושלם – אל תוסיפו להמשיך ימי אבלה ובגדי אלמנותה, אלא שמעו דבר ה׳ מפי נביא קדשו לאמר: ״שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה, כי כה אמר ה׳ הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים״ וגו׳ (ישעיה סו, י-יב), ואין שמחה וגילה לירושלם אלא בשיבת בניה לתוכה, כאמור: ״וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות״ (מלאכי ג, ד), וכדרשת חז״ל: ״כימי עולם״ – כימי משה שנאמר בו: ״ותצא אש מלפני ה׳״ [ויקרא ט, כד], ״וכשנים קדמוניות״ – כימי שלמה, שנאמר: ״ישראל רואים ברדת האש״ [דברי הימים ב, ז, ג] (ילקוט מלאכי רמ״ז תקפ״ט), וכן נאמר עוד קרא לאמר: ״כה אמר ה׳ צבאות: עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה׳ עוד את ציון ובחר עוד בירושלם״, ״ונחל ה׳ את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם״ (זכריה א, יז. ב, טז), ונאמר: ״למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ה׳ יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ה׳ וצניף מלוכה בכף אלקיך״ (ישעיה סב, א־ג).
545
546אורו של משיח ישראל
משיח ישראל שצפינו ומצפים אליו – איננו איש רופא חולים ופוקח עורים, ולא פוקד עקרות ומוציא את הרוחות הרעות, ואף לא איש כנף אשר יעוף בשמים כצפורים. משיח ישראל אינו איש מלחמות גבור שולף חרב, רודד עמים תחתיו וכובש ארצות ועמים בחרבו וצבאותיו, אבל משיח ישראל הוא איש צדקה ומשפט, כאמור: בימים ההם אצמיח לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו״ (ירמיה כג, ה-ו). כלומר באישיותו הנפלאה יסמל את ה׳ הצדיק עד שיקראו לו: ה׳ צדקנו, וכן פירש״י ז״ל. ואמרו: שלשה נקראו על שמו של הקב״ה, אלו הם: צדיקים, ומשיח, וירושלים, צדיקים שנאמר: ״כל הנקרא בשמי״ וגו׳ [ישעיה מג, ז], משיח דכתיב: ״וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו״. ירושלם דכתיב: ״ושם העיר מיום ה׳ שמה״ [יחזקאל מח, לה], אל תקרי שמה אלא שמה, טיבו לקרתא דשמיה כשם אלקה (ב״ב עה, ב וילקוט ירמיה רמ״ז ד״ש) וכן נאמר על ירושלם: ״וזה אשר יקרא לה: ה׳ צדקנו״ (ירמיה לג, טז).
משיח ישראל שצפינו ומצפים אליו – איננו איש רופא חולים ופוקח עורים, ולא פוקד עקרות ומוציא את הרוחות הרעות, ואף לא איש כנף אשר יעוף בשמים כצפורים. משיח ישראל אינו איש מלחמות גבור שולף חרב, רודד עמים תחתיו וכובש ארצות ועמים בחרבו וצבאותיו, אבל משיח ישראל הוא איש צדקה ומשפט, כאמור: בימים ההם אצמיח לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו״ (ירמיה כג, ה-ו). כלומר באישיותו הנפלאה יסמל את ה׳ הצדיק עד שיקראו לו: ה׳ צדקנו, וכן פירש״י ז״ל. ואמרו: שלשה נקראו על שמו של הקב״ה, אלו הם: צדיקים, ומשיח, וירושלים, צדיקים שנאמר: ״כל הנקרא בשמי״ וגו׳ [ישעיה מג, ז], משיח דכתיב: ״וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו״. ירושלם דכתיב: ״ושם העיר מיום ה׳ שמה״ [יחזקאל מח, לה], אל תקרי שמה אלא שמה, טיבו לקרתא דשמיה כשם אלקה (ב״ב עה, ב וילקוט ירמיה רמ״ז ד״ש) וכן נאמר על ירושלם: ״וזה אשר יקרא לה: ה׳ צדקנו״ (ירמיה לג, טז).
546
547שני פסוקים אלה ענין אחד הם, כי מלך צדיק ועושה משפט, עושה את בירת ממלכתו עיר הצדק (עיין הרד״ק שם), וכן נאמר: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו׳ אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (ישעיה א, כו).
547
548תאור מלא לדמותו המלכותית של משיח ישראל שהוא מלך בן דוד, נתן ישעיה הנביא בחזון רוחו לאמר: ״ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה׳, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה׳, והריחו ביראת ה׳, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו… והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד״ (ישעיה יא, א־י).
548
549וכן נאמר: ״הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו משפט לגוים יוציא, לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו, קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט, לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו״ [ישעיה מב, א-ד].
549
550מלך מרומם זה ברוחו וצדקתו, הוא יאחד את כל העם בגופם רוחם ונשמתם, וירומם אותם לרמה רוחנית גבוהה ונשאה מאד, ובעומדם ברמה נשאה זאת, יחזקו את הקשר האמיץ שבין ישראל לאביהם שבשמים, ויתדבקו בו בדרכיו ומצותיו, ״ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם, ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם, וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב, אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם, וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם, ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים, והמה יהיו לי לעם, וידעו הגוים כי אני ה׳ מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם״ (יחזקאל לז, כד-כח).
550
551מבשר הגאולה
לפני הופעתו של משיח ישראל יופיע ברוב הדרו מבשר הגאולה הוא אליהו הנביא, אשר השמיע בחייו לכל התועים מדרך האמונה ופוסחים על שתי הסעיפים שבימי אחאב, ויתן בפיהם הקריאה הגדולה לאמר: ״ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים״ (מלכים א, יח, לט). אליהו הנביא זה הוא אשר יתגלה שנית וישמיע את בשורת ביאת המשיח, כמו שנאמר מפי אחרון הנביאים: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ (מלאכי ג, כג-כד).
לפני הופעתו של משיח ישראל יופיע ברוב הדרו מבשר הגאולה הוא אליהו הנביא, אשר השמיע בחייו לכל התועים מדרך האמונה ופוסחים על שתי הסעיפים שבימי אחאב, ויתן בפיהם הקריאה הגדולה לאמר: ״ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים״ (מלכים א, יח, לט). אליהו הנביא זה הוא אשר יתגלה שנית וישמיע את בשורת ביאת המשיח, כמו שנאמר מפי אחרון הנביאים: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ (מלאכי ג, כג-כד).
551
552בשורת גאולה הזאת היא לישראל ולכל העולם כלו, כי היא תביא בכנפיה בהירות המחשבה ושלום עולמי לכל האדם, לעמים וממלכות, לדתם ולמדינותיהם, וכן אמרו חז״ל בקבלתם הנאמנה: שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לקרב ולרחק, רבי יהודה אומר: לקרב ולא לרחק, רבי שמעון אומר: להשוות את המחלוקת, וחכמים אומרים: לא לחזק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא״ וכו׳, ואומר: ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ (עדיות פ״ח מ״ז). וכולם כוונו לדבר אחד, וכפירושו הבהיר של מאורנו הרמב״ם ז״ל: לפי שמשה ספר בביאת המשיח, ולשון התורה: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו׳ ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך״ וגו׳ [דברים ל] וזולת זה, והגיד להם… (מפי) אליהו והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה, אבל נפלה המחלוקת ברעות אשר יסיר מהם וכו׳, וחכמים אומרים: אין עושק ביוחסין כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת, והתורה שהיא אב הכל, אבל ההתעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם, לפי שהן חנם, והוא חומס בשנאתו אותו, והוא אמרם: לעשות שלום בעולם.
552
553והראב״ד ז״ל פירש לעשות שלום בעולם, כלומר: לעשות שלום לישראל מן האומות ולבשר אותם על ביאת הגואל, וזה יהיה יום אחד לפני ביאת המשיח, והיינו דכתיב: ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״, כלומר: לב האבות והבנים אשר נפל בהם מורך מפחד, וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרתם, ישוב אותו היום לגבורתו, וישובו אלה את אלה ויתנחמו זה בזה.
553
554שני מאורות אלה התכוונו לדבר אחד, כי בקשת האמת וידיעתה תסלק את שנאת החנם וסבותיו מלב האדם ביחס אל משפחתו ועמו בראשונה, ואחרי כן ביחסו עם כל אדם הנברא בצלם אלקים, ביודעו כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו, ובזה תסתלק שנאת אומות העולם נגד ישראל, כי היא לא רק שנאת חנם אלא גם שנאת חמס, כי ישראל הוא עם השלום שברך את כל העולם בשלום, והאיר את העולם באורו של מלך השלום, וכל שונאיו גמלו לו רעה תחת טובה וישנאוהו חנם.
554
555אולם פירושו של הראב״ד בעצם המקרא ״והשיב״ – אינו מישב את הלב, דלב אבות על בנים וכו׳ אינו מתפרש על התרחקות מקומות של האבות והבנים מפני פחד, אלא על התרחקות הלבבות בדעות או שנאת הלב שהיא שנאת חנם, כמו שנאמר: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ (ויקרא יט, יז).
555
556ולפירוש הרמב״ם נראה דפירוש המקרא כך הוא: דשנאת חנם היא הרעה היותר גדולה ואיומה, שהיא מפרידה פרוד לבבי גם בין האבות והבנים, ובשורתו של אליהו תביא בכנפיה הסתלקות שנאת חנם, ובהסתלקותה תשוב האהבה ותמלא את מקומה, עד שכל האדם יתיחסו זה לזה באהבת אבות וכבוד בנים את אבותם.
556
557על יום בשורה זה ניבא ישעיהו ואמר: ״על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם, הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה: הנה אלקיכם, הנה ה׳ אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל״ (ישעיה מ, ט יא).
557
558זאת היא בשורת ביאת גואל ישראל, שתצא מציון עיר המלוכה ומירושלים עיר הקדש – לכל ישראל ולכל העמים, לאמר: ״הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו״, כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו מאת אלקי הגאולה, כדכתיב: ״אמרו לנמהרי לב חזקו אל תיראו, הנה אלקיכם נקם יבוא גמול אלקים הוא יבוא ויושעכם״ (שם לה, ד).
558
559השפעתו של משיח ישראל
משיח ישראל יביא שפע ברכה לישראל, ראשית פעולותיו היא: בנין בית המקדש על מכונו ותפארתו, שהוא יהיה מגדל אור, מפיץ קרני אורה לכל העולם, כחזון ישעיה לאמר: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו – כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם״ (ישעיהו ב׳:ג׳, מיכה ד׳:ב׳ – בפסוקים הראשונים של הפרקים).
משיח ישראל יביא שפע ברכה לישראל, ראשית פעולותיו היא: בנין בית המקדש על מכונו ותפארתו, שהוא יהיה מגדל אור, מפיץ קרני אורה לכל העולם, כחזון ישעיה לאמר: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו – כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם״ (ישעיהו ב׳:ג׳, מיכה ד׳:ב׳ – בפסוקים הראשונים של הפרקים).
559
560ובימים ההם יקוים חזון הנבואה של ברית הנצח: ״אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים, לפקוח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך, אני ה׳ הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן… ישימו לה׳ כבוד ותהלתו באיים יגידו… והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים״ [ישעיה מב, ו-טז]. וכן נאמר: ״הנה ימים באים נאם ה׳, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה… כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה׳ נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה׳ כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד״ [ירמיה לא, ל-לג].
560
561תקון עולם במלכות שדי
בכלל יעודי הגאולה נאמר: ״כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב״ (ישעיה סה, יז). וכן נאמר: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳, כן יעמוד זרעכם ושמכם״ (שם סו, כב).. רש״י ז״ל פירש ויש אומרים: שמים חדש ממש, וכן עקר, כי מקרא מוכיח: ״כי כאשר השמים החדשים״ וגו׳. ויש אסמכתא לדברי רש״י מדברי רז״ל: רב הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: שמים חדשים וארץ חדשה אין כתוב כאן, – אלא: ״השמים החדשים והארץ החדשה״, אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: ״בראשית ברא אלקים את השמים״ [בראשית א, א], שמים שעלו במחשבה וארץ שעלתה במחשבה (בראשית רבה פרשה א, יג).
בכלל יעודי הגאולה נאמר: ״כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב״ (ישעיה סה, יז). וכן נאמר: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳, כן יעמוד זרעכם ושמכם״ (שם סו, כב).. רש״י ז״ל פירש ויש אומרים: שמים חדש ממש, וכן עקר, כי מקרא מוכיח: ״כי כאשר השמים החדשים״ וגו׳. ויש אסמכתא לדברי רש״י מדברי רז״ל: רב הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: שמים חדשים וארץ חדשה אין כתוב כאן, – אלא: ״השמים החדשים והארץ החדשה״, אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: ״בראשית ברא אלקים את השמים״ [בראשית א, א], שמים שעלו במחשבה וארץ שעלתה במחשבה (בראשית רבה פרשה א, יג).
561
562מכאן סייעתא לפירש״י דשמים חדשים וארץ חדשה הם ממש כפשוטם, אלא שאינם בריה חדשה, אלא התגלות הבריאה הנעלמת שעלתה במחשבה עם בריאת שמים וארץ, בזה כוונו רז״ל לבטל טענת המינים על שינוי רצון של יוצר העולם, לכן פירשו הברואים מכבר, כלומר שבבריאת מעשי בראשית הגלויים לעינינו עלו במחשבה השמים והארץ הנעלמים שיתגלו בימות המשיח.
562
563שוה לזה הוא מאמרם ז״ל: אמר רבי חייא רבה: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב״ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי וכו׳, ״ויאמר אלקים: יהי אור״ [בראשית א, ג], הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, היאך מה דאת אומר: ״קומי אורי כי בא אורך״ [ישעיה ס, א] וכתיב: ״כי הנה החשך יכסה ארץ״ [שם שם ב] (בראשית רבה סוף פרשה ב).
563
564ועוד אמרו: אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה, שהיא מכהה גלגל החמה, ובלילה אינה יכולה, שלא נבראת להאיר אלא ביום, והיכן היא גנוזה? נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר ״והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״ (ישעיה ל, כו. בראשית רבה ג, ו).
564
565וכן אמרו באגדה: אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב״ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם, שנאמר: ״וימנע מרשעים אורם״ [איוב לח, טו], ולמי גנזו – לצדיקים לעתיד לבא וכו׳ כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר: ״אור צדיקים ישמח״ [משלי יג, ט] (חגיגה יב, א).
565
566ועוד אמרו: ערבות שבו צדק ומשפט, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, רוחות ונשמות שעתיד להיבראות וטל שעתיד הקב״ה להחיות בו מתים (שם יב, ב).
566
567הרמב״ם ז״ל פירש מקרא זה שהוא דרך משל, וכתב: כי ישעיה הנהיג דבריו על אלה ההשאלות הנמשכות למי שיבין עניני הדברים… ואחר כך סמך לזה זכרו שזאת האומה יתקנו אמונותיה, ותהיה ברכה בארץ ותשכח כל מה שחלף מאלו הענינים המתחלפים, ואמר דבר זה בלשונו: ״ולעבדיו יקרא שם אחר, אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן, והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן, כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה״ וכו׳ [ישעיה סה, טו-טז].
567
568הנה כבר התבאר לך הענין כלו ונגלה והוא: כי כאשר אמר ״הנני בורא שמים חדשים״ וגו׳, פירש זה מיד ואמר: ״כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש״ [שם יח], ואחר זאת ההקדמה אמר שעניני האמונה ההם והשמחה בה אשר יעדתיך אני שאבראם, וימלאו את הארץ כמו שהם עומדים תמיד, כי האמונה באלקים והשמחה באמונה ההיא הם שני ענינים, אי אפשר שיסורו ולא ישתנו לעולם ממה שהגיע אליו, ואמר כמו שעניין האמונה ההיא והשמחה בה אשר יעדתי שימלאו הארץ תמידים קיימים כן יעמוד זרעכם ושמכם, והוא אמרו: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם״ [סו, כב] (מורה נבוכים חלק ב פרק כ״ט).
568
569מכאן שפירוש שמים חדשים וארץ חדשה אינו כפשוטו של מקרא, אלא הוא: בשוב מלכות ישראל וקיומו והתמדתו שהשם יחדש שמים וארץ, כי כבר נמשך זה בדבריו שישים מלכות המלך כאלו הוא עולם מיוחד לו, רוצה לומר השמים והארץ (שם).
569
570הראב״ע כתב: יש אומרים: כי הטעם כאילו (וכן פירש הרס״ג בספרו ״האמונות והדעות״), ורבי יהודה המדקדק נ״ע אמר: כי טעם בריאת שמים וארץ על הפרטים, והנכון כי השמים הם הרקיע, והשם יחדש אויר טוב שיהיו בני אדם בריאים בגופם ויחיו שנים רבות, וגם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה. הרד״ק דחה פירוש זה וכתב: ואם כפירושו יהיה זה בכל העמים, והנה אמר הכתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ [ישעיה סה, כב] – לא עמים אחרים. ואין זה נכון לע״ד, כי אמנם יעוד זה הוא לכל העמים, ומה שנאמר: ״כי כימי העץ ימי עמי״ – הוא על ההתמדה, כמו שנאמר: ״כי כאשר השמים החדשים וכו׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם״, וכפירושו הנכון של רבנו הרמב״ם ז״ל: כי פעמים ישאר הזרע ולא ישאר העם, כמו שתמצא אומות רבות, אין ספק שהם מזרע פרס או יון, אלא שלא יודעו בשם מיוחד, אבל כללה אותם אומה אחרת (מורה נבוכים שם שם).
570
571הרי שלא נבדלו ישראל לטובה אלא לענין עמידתם התמידית, אבל בענין הנאתם משפורו של עולם זוכים גם הם בזכותם של ישראל. לכן נראה לקיים פירושו של הראב״ע בהסבר זה. כי בלשון התורה נאמר לשון ברכת שמים בכל השפע והטובה היורדת מן השמים, כגון: גשמים בעתם והשפעת הכוכבים והמזלות, וכן נאמר: ״ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת״ (בראשית מט, כה), ״יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו״ (דברים כח, יב).
571
572לעומת זאת בנוגע למשטר החיים המדיניים והחברותיים משתמש הכתוב במושג הארץ, וכן נאמר: ״ונתתי שלום בארץ״ (ויקרא כו, ו). וכן: ״מלך במשפט יעמיד ארץ״ [משלי כט, ד] וכאלה רבים.
572
573והנה בגלות ישראל כאלו נשתנו כלפיהם סדרי בראשית, ומן השמים נלחמו בם, ״ונתתי את שמיכם כברזל״ [ויקרא כו, יט], ״ותם לריק כחכם, ולא תתן ארצכם את יבולה, ועץ הארץ לא יתן פריו״ [שם כ], ״והשימותי אני את הארץ״ [שם לב], ולעומת זאת גם משטר הארץ יהיה לקוי כאמור: ״ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה׳ לך שם לב רגז״ וגו׳ [דברים כח, סה], הרי שהשמים והארץ לא היו כסדרם, ומתוך כך סבלו ישראל וכל אדם רעב וצמא שוד ושבר. מלחמות איש באיש, ועם בעם וכו׳ עשו את העולם בשמים ובארץ משחת ומעון פריצי חיות, לתקון זה יעד נביא הגאולה ואומר: ״אשר המתברך באחרץ יתברך באלקי אמן״ – לא בעושר ולא בנצחון ולא באלילי השקר והכח, אלא באלקי אמן, הוא אלקי אמת והנצח, ״והנשבע בארץ״ – אף הוא לא ישבע בחייו וחיי בניו אלא ״באלקי אמן״, חי ה׳ אשר עשה לנו את הנפש הזאת, ״כי נשכחו הצרות הראשונות״ שהביאו בני אדם על עצמם ועל אחרים, ״וכי נסתרו מעיני, כי הנני בורא שמים חדשים״ שיתנו שפע ברכה, ״וארץ חדשה״, וצדק ומשפט אמת יהיו בתוכה, ״ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא, כי הנני בורא את ירושלים״, ועמה שהיו מטרה לחצי מלחמה ושלהבת אש אוכלת, למקום שופע ״גילה ועמה משוש, וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה״ של שדודים ועשוקים [ישעיה סה, טז-יט].
573
574בחדושם של שמים וארץ יחד, יהיו החיים משופעים ומבורכים בבריאות ואורך ימים, לא יהיה עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, ״כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקולל, ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים״ [שם כ-כא].
574
575דברים אלה הם מוסכמים מדברי רז״ל שפירשו השמים הברואים והארץ הברואה, כי במעשה בראשית נבראו כל העולמות בשלמותם ושכלולם, כדרשתם ז״ל: ואשתכללו השמים והארץ (ת״א), ובמדרשם: אמר ריב״ל: נשתכללו שמים בחמה ולבנה ומזלות, ונשתכללה הארץ באילנות בדשאין וגן עדן, אלא שנתאררה בשביל האדם: ״ארורה האדמה בעבורך״ – שתהא מעלה לך דברים ארורים וגו׳ (בראשית רבה פ״כ ורש״י על התורה, בראשית ג, יז).
575
576ובשוב העולם לתקונו בימות המשיח ישוב הכל כשעת בריאתו, ולא עוד אלא שגם חיות האדמה ישובו לתרבות טובה, ״זאב וטלה ירעו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״ [ישעיה סה, כה]. נבואה זאת נאמרה בסגנון אחר – בישעיה י״א: ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ו-ט].
576
577וכן כתב הרס״ג: והרביעי, שבעלי חיים ישלימו קצתם את קצתם, עד שירעה הזאב והכבש, ויאכל האריה את התבן, וישחק היונק בפתן ובאפעה וכו׳ (האמונות והדעות מאמר ח פרק ט).
577
578הרמב״ם ז״ל פירש חזון נבואי זה בדרך משל וכתב: אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם, לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלם נמשכות אחר ההעדר… כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש לפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולת בחק אישי המין, ואלו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס כח הרואה אל העין, היו נפסקים נזקיו כולם לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטות, ויבטל היזק בני אדם קצתם אל קצתם, כבר יעד אותו ואמר: ״וגר זאב עם כבש״ וגו׳ ואחרי כן נתן סבתו ואמר: כי הסבה בהסתלק השנאות והקטטות וההתגברות, הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמתת השם, אמר: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ – ודעהו (מורה נבוכים חלק ג פרק יא).
578
579וכן כתב הראב״ע: ״וגר זאב״ – דרך משל מהשלום שיהיה בימיו. וכן מתפרשים דברי תיב״ע: ביומוהי דמשיחא דישראל, יסגי שלמא בארעא וידור דיבא וכו׳. אבל הרד״ק דחה פירוש זה וכתב: ולא יתכן פירוש זה לפי שאמר ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״, ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום, כמו שכתוב: ״וכתתו חרבותם לאתים״ וגו׳ [ישעיה ב, ד], ואמר: ״ונכרתה קשת מלחמה״ [זכריה ט, י], ואמר במשיח: ״ודבר שלום לגוים״ [שם], והנכון כי טבע החיות לא יתחלף וכו׳, אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל, זהו שנאמר: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״, והטעם – ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״, כיון שהם טובים… לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם, ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבנו ע״ה: ״והשבתי חיה רעה מן הארץ״ [ויקרא כו, ו].
579
580דיוקו של הרד״ק מדכתיב: ״בכל הר קדשי״ נראה נכון מצד עצמו, אבל סיפיה דקרא:
580
581״כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ סתמו כפירושו הוא על כל הארץ, ולא דוקא על ארץ ישראל, לכן מוכרחים אנו לומר: כי ״הר קדשי״ שנאמר ברישיה דקרא הוא על כל הארץ, שבזמן שתהיה מלאה דעת ה׳ תקרא בשם הכללי ״הר קדשי״.
581
582לעומת זאת פירושו של הרד״ק ״כי מלאה הארץ דעה״ כיון שהם טובים וכו׳ אינו מתישב על הלב, שאם כן הרי זה בכל הארץ ולא רק בהר קדשי.
582
583וראית הרמב״ם היא נכונה ותקיפה, שודאי מאמר ״ומלאה הארץ דעה״ הוא מכוון רק על האדם היושב בארץ, ולא על כל בעלי חיים שאינם בני דעה, מזה מוכח בפירוש שכל מקרא זה הוא דרך משל על מין האדם, וכפירוש הרמב״ם והראב״ע.
583
584והנה רז״ל מפרשים מקרא זה כפשוטו: ״והשבתי חיה רעה מן הארץ״, רבי שמעון אומר: משביתם שלא תזיק… וכן הוא אומר: ״מזמור שיר ליום השבת״ [תהלים צב, א], למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר: ״וגר זאב עם כבש״ וכו׳ (תו״כ, ילקוט שמעוני בחקתי רמ״ז תרע״ב).
584
585וכן כתב הרמב״ן: ״והשבתי חיה רעה״ – על דעת רבי יהודה שאמר: מעבירן מן העולם,
585
586הוא כפשוטו, שלא יבואו חיות רעות בארצכם, כי בהיות השבע, וברבות הטובה, והיות הערים מלאות אדם, לא תבאנה חיות בישוב, ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו וכו׳, והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם – אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית. וזה שאמר הכתוב: ״ושעשע יונק״ וכו׳, כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם, כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם, והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו… והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להן העשב לאכלה, דכתיב: ״ולכל חית הארץ וכו׳ את כל ירק עשב לאכלה״ [בראשית א, ל], ואמר הכתוב: ״ויהי כן״, כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כן למדו הטרף מפני החטא הממית… ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבות רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם… ויהיה המעשה על המשיח (תחלה) לעתיד לבא (הרמב״ן ויקרא כו, ו). וכבר כתבתי דברי רס״ג שהם כדברי הרמב״ן ונראים דבריהם.
586
587השתלמות חכמה ודעה זאת שתשיב גם את חית הארץ לטבעה הראשון, תבא בודאי אחרי השתלמותו של האדם בדעת אלקים אמת, שאז תחדלנה להיות מלחמת אדם באדם, עמים בעמים וממלכות בממלכות ולא מלחמת הרג ושמד, הריסה וחבלה, אלא שלום אמת ומשפט צדק ישרור בקרב כל הארץ, כיעוד ה׳ מפי נביאי קדשו: ״והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם, ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ (ישעיה ב, ג-ד) ״וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה׳ צבאות דבר, כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה׳ אלקינו לעולם ועד״ (מיכה ד, ד־ה).
587
588ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים הדברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא, ט] (הלכות מלכים פי״ב הלכה ה).
588
589זהו צביונו של מלך המשיח שאליו צפינו והננו מצפים יום יום, שהוא יביא בכנפיו עולם שכולו טוב וכולו שלום לישראל ולכל העמים כולם, לתקן עולם במלכות שדי. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים להחיש הופעתו של משיח ותקון עולם במלכות שדי במהרה בימינו.
589
590תחיית המתים
תחיית המתים לא נאמרה בפירוש בדברי התורה והנביאים, אבל היא מקובלת באומה כאחד מעיקרי התורה והיהדות ורז״ל מצאו אסמכתות מדברי התורה, הנביאים והכתובים (סנהדרין צ, צב). רמז גלוי לאמונה זו הוא חזון העצמות היבשות שראה יחזקאל שמסתיים בפסוק קצר: ״ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה׳״ (יחזקאל לז, יד). חזון נפלא זה הוא בכל זאת סתום וחתום ונעלם מבינתנו ומהשגת שכלנו אפילו בציור המחשבה, הרס״ג אמנם פתח לנו שער בינה בפרק ״תחיית המתים״ בספרו, ואחריו בא הרמב״ם והוסיף חלונות אורה ב״אגרת תחיית המתים״, והרמב״ן ב״שער הגמול״ הוסיף בה עוד קוי זהר.
תחיית המתים לא נאמרה בפירוש בדברי התורה והנביאים, אבל היא מקובלת באומה כאחד מעיקרי התורה והיהדות ורז״ל מצאו אסמכתות מדברי התורה, הנביאים והכתובים (סנהדרין צ, צב). רמז גלוי לאמונה זו הוא חזון העצמות היבשות שראה יחזקאל שמסתיים בפסוק קצר: ״ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה׳״ (יחזקאל לז, יד). חזון נפלא זה הוא בכל זאת סתום וחתום ונעלם מבינתנו ומהשגת שכלנו אפילו בציור המחשבה, הרס״ג אמנם פתח לנו שער בינה בפרק ״תחיית המתים״ בספרו, ואחריו בא הרמב״ם והוסיף חלונות אורה ב״אגרת תחיית המתים״, והרמב״ן ב״שער הגמול״ הוסיף בה עוד קוי זהר.
590
591ובכל זאת נראה לי כי החקירה בשאלה זאת היא בכלל מה שאמרו רז״ל: במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן [אין לך עסק בנסתרות] (חגיגה יג, א). לכן אסתפק בדבריו הקצרים של הרמב״ם ז״ל: תחיית המתים הוא יסוד מיסוד משה רבינו ע״ה, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים ולא לרשעים, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו (פיה״מ סנהדרין הקדמה לפרק חלק).
591
592זאת היא אמונתנו האיתנה שהננו משננים באמונה בתפלותינו יום יום, בקר וערב ואומרים: אתה גבור לעולם אדני, מחיה מתים אתה… ומקים אמונתו לישני עפר… ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה׳ – מחיה המתים.
592