הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם י״זHegyonei Uziel, Gate I 17
א׳שכר מצוה
יוצר האדם חנן יציר כפיו גבורה נפשית ורוח אמיצה להכניע הבהמיות שבקרבו שממנה נמשכת שנאה וקנאה, גאוה וחמדה ואהבת בצע, ולפתח בנפשו נשמה עילאית טהורה שכולה אהבה וחרות, אהבת האלהים, אהבת האדם ואהבת הטוב. להיות טוב לשמים ולבריות, ולהיטיב לכל אדם ולכל הברואים בנדיבות לב ואהבת חסד, במדה הראויה להם לפי הכשרתם וכח קבולם.
יוצר האדם חנן יציר כפיו גבורה נפשית ורוח אמיצה להכניע הבהמיות שבקרבו שממנה נמשכת שנאה וקנאה, גאוה וחמדה ואהבת בצע, ולפתח בנפשו נשמה עילאית טהורה שכולה אהבה וחרות, אהבת האלהים, אהבת האדם ואהבת הטוב. להיות טוב לשמים ולבריות, ולהיטיב לכל אדם ולכל הברואים בנדיבות לב ואהבת חסד, במדה הראויה להם לפי הכשרתם וכח קבולם.
1
ב׳אלהי עולם ויוצר האדם בהשגחתו החסידית והרחמנית העדיף מדת טובו לישראל עמו בחירו, ונתן להם תורה ומצוות להאיר מחשכי נפשם. לטהר את לבם ומחשבתם ולקדש את מציאותם בחיים עלי אדמות וכן הוא אומר: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ אלהינו לטוב לנו כל הימים וכו׳, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת… כאשר צונו״ (דברים, וכד-כה). וכלל אמרו רז״ל: לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות (ויקרא רבה יג, ג). המצוות הן כור מצרף שבו מצטרף האדם מבהמיותו וטומאתו. אדם בלי מצוות – אין לפניו אסור והיתר, טומאה וטהרה. חולין וקדושה, צדק ועולה, אלא הכל נתון לרצונו ושרירותו ויכלתו ומאויו. אדם כזה נעשה מלא סיגים, שהפסולת מרובה על העיקר, עד שנשמת שדי שבו מתעלמת ואובדת ממנו. מעשי בני אדם הטבעיים אינם נקיים מטפשות יהירות שוא, ולפרקים גם מזדון, רוע לב ותאות הריסה, המתגלים בטבע הילדים.
2
ג׳האמונה במציאות מצוה עליון. שהוא קורא את האדם בחבה ואהבה להיות טוב ולעשות טוב להנזר מטומאה, להתקדש בקדושת אלהים בקיום מצוותיו המעשיות שמדריכות אותו בדרך החיים, היא כור מצרף, להדמות לאלהי מרום אשר יצר את האדם בצלמו.
3
ד׳מבחינה זאת מובן שאין מקום לשכר במובנו הפשוט של מושג זה. כי השכר הוא דבר שבא אלינו מן החוץ ולא הזדככות והתעלות עצמית שהיא דבקה ומתעצמת בנו. תורת מעשי־המצות, שההשגחה העליונה מעניקה לבני האדם, אינה אלא הדרכה טובה להנחות אותנו בדרך הטובה לנו ולבנינו אחרינו. יום יום ושעה שעה בת קול ממרומי השמים מכריזה ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו. ״מי הקדימני ואשלם״ – מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש פאה, תרומות ומעשרות עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש בכורות ומעשרות וקרבנות עד שלא נתתי לו צאן (ילקוט שמעוני איוב מא, ג).
4
ה׳בפעולות האדם כרוך גם שכרו: צרוף הנפש והזדככותה והכרעת עצמו לזכות, או השתקעות בטומאה, ירידה תהומית למדרגת הדומם והחי הבלתי מדבר, והכרעת עצמו לחובה; והוא העונש הגדול שאין ערוך לו לרעה. ובמובן זה אמרו רז״ל: בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ששכר מצוה־מצוה, ושכר עבירה־עבירה (אבות פ״ד מ״ב).
5
ו׳הרמב״ם (בפירוש המשניות לפ׳ חלק) פירש מאמר זה: שכר מצוה, הוא האפשרות לעשות המצוה בהסרת כל הסבות והטרדות העולמיות, המונעות מעשית מצוה, בנתינת תנאים נוחים לישוב הדעת ושלות הנפש. ולעומת זאת, שכר עבירה היא המצאת מונעים ומעיקים שימנעו מעשות המצוה. ורש״י פירש: שכר מצוה – סיבה שתבוא לידך (סיבה) [מצוה] אחרת, וכן בעבירה, מתוך עשיתה תכשל בעבירה אחרת. וקרוב לזה פירש רבנו יונה: בחירת דרך הטובה מסיעת את בוחרה ללכת בה. ולעומתה, בחירת הדרך הרעה גורמת התרחקות מהקב״ה ומסירתו לידי טבעו הרע. כי: מעשה תעודת האדם בחיים היא: להיות חפץ במצות מתוך רצונו החפשי העצמי והכרתו הפנימית״ ולא כעבד המשעבד את עצמו ורצונו אל השוכר.
6
ז׳זאת תורת האדם, וזאת היא תורת החיים שלא נתנה לשם השכר שבה, אלא לשם הטוביות שבה, בכלליה ובפרטיה. אין שכר מצוות משתלם בעולמנו השפל, גם באותן המצות שנאמר מתן שכרן בצדן, אין שכר למצות לפי שבפעולתן אין מי שמקבל הנאה מבלעדי עושיהן, ואין שכר של עונש לעבירות, לפי שאין העבירה גורמת הפסד לאחרים – ״אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך, ולבן אדם צדקתך״ (איוב לה, ו-ח), אלא המצוה היא סבה לפעולת צרוף הנפש והזדככותה, וממנה תמשך בהכרח פעולת מצוה דומה לה, כי בעשותנו פועל טוב הננו מקנים לנפשנו תכונה טובה, וקניני נפש אלה מושכים אותנו בכח פנימי נסתר במעמקי נפשנו והכרתנו לנטות אל הטוב ולעשות טוב. ולהפך, פעולת העבירות הן סיבה להמשכתן, והן מוסיפות סיגים ופסולת, טמטום וטומאה, התרחקות מקדושה ודבקות אלקית, והתמסרות פועלה לכחות החשך והאפלה שהוא נתקל בהם.
7
ח׳דברי בן עזאי אלה נאמרו בסגנון אחר בשם רבי: העושה מצוה אחת לשמה, אל ישמח על אותה מצוה לבד, שלסוף גוררת מצות הרבה. והעושה עבירה אחת אל ידאג עליה לבד, לסוף גוררת עבירות הרבה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה (ספרי שלח טו, ל). והם הם הדברים שנאמרו בפירוש שכר מצוה־מצוה, ושכר עבירה־עבירה שבדברי בן עזאי.
8
ט׳ולזה מכוונים דבריהם: ״אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד״ [תהלים קיב, א] – במצוותיו ולא בשכר מצותיו (ע״ז יט, א). אין שכר למצוות, לפי שאין אדם ראוי לשכר, ואינו רוצה בשכר. ״במצוותיו חפץ מאד״ – ולא בשכר מצוותיו. ואין שכר במצות, לפי שאין לך דבר בעולם ומלואו, שישוה לערך פעולה הנעשית מתוך כוסף נפשי ותבונה שכלית. אין שכר מצות נוסף על שכר המצוה עצמה, אבל יש גמול אלהים, שאת פירותיו אנו אוכלים בחיינו עלי אדמות, והקרן שמורה לנו לעולם הנצחי שכולו טוב.
9