הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם ט״זHegyonei Uziel, Gate I 16
א׳גמול שכר ופרס
תשלום שכר נאמר על פעולה הכרחית מצד הפועל שנעשתה במצותו ולהנאתו של משלם השכר, והיא נמדדת לפי ערך העבודה בטיבה וזמנה וערך ההנאה של מקבל הפעולה, ולכן היא יוצאת בדיינים ונגבית בעל כרחו של מקבל ההנאה. ולא עוד אלא שכל נצול מצד נותן העבודה ביחס לפועל נחשב לעבירה פלילית, וכן נאמר: ״לא תעשוק שכר עני… ביומו תתן שכרו… כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא״ (דברים כד, יד-טו).
תשלום שכר נאמר על פעולה הכרחית מצד הפועל שנעשתה במצותו ולהנאתו של משלם השכר, והיא נמדדת לפי ערך העבודה בטיבה וזמנה וערך ההנאה של מקבל הפעולה, ולכן היא יוצאת בדיינים ונגבית בעל כרחו של מקבל ההנאה. ולא עוד אלא שכל נצול מצד נותן העבודה ביחס לפועל נחשב לעבירה פלילית, וכן נאמר: ״לא תעשוק שכר עני… ביומו תתן שכרו… כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא״ (דברים כד, יד-טו).
1
ב׳אבל תשלום הגמול, שהוא בא על פעולה בחירית ורצונית, מתוך הכרתו העצמית של הפועל, לא נתן להוציאו בדיינים, שאין מדת הדין יכולה להעריך ולחייב בתשלומין על פעולה בחירית, והיא נמדדת לפי מחשבתו הרצונית, התאמצותו הנפשית והנדיבית של הגמול, ולפי הערכתו של הגומל בין שהוא נהנה ממנה הנאה חמרית, או הנאה נפשית של קורת רוח והתפעלות. במובן זה קראו רז״ל לכל פעולת מדת החסד, בשם ״גמילות חסדים״, ובמובן זה אמרו רז״ל: ״אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה״ (סוכה מט ע״ב), רש״י פירש: הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון שמוליכה לביתו וכו׳. ולדעתי נראה לפרש שבנתינת הצדקה עצמת טמונה מחשבת החסד שבה: כדמיון הזורע שמכוין במחשבתו אל הקצירה הנמשכת בתור תכלית, והזריעה היא פעולה אמצעית המביאה לידי גלוי כח הצמיחה וההפראה הטמון בגרעין הזרע ובמעבי האדמה, ולזה סיימו רז״ל באמרם, שנאמר: ״זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד״ [הושע י, יב].
2
ג׳פעולת הצדקה שהיא פעולה נדיבית, אינה נמדדת בכמות הנתינה ואיכותה. ולא במדת הנאת המקבל, אבל היא משתלמת לפי המחשבה השכלית והנפשית שהניעה את נותן הצדקה, לעשות צדקה עם מי שראוי וזקוק לה בשעה שזקוק לה ובדרך נתינתה, כי עושה הצדקה לשם החסד שבה הוא בוחר גם דרך נתינתה בצורה היותר מכובדת כלפי המקבל.
3
ד׳תשלום גמול במובן זה נקרא בפי רז״ל בשם נתינה או קבלת פרס ואמרו: ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב, שלא על מנת לקבל פרס״ (אבות א, ג). עבודה הראויה למתן פרס היא זו הנעשית מאהבה וכוסף נפשי לטוביות שבפעולה, אבל עבודה שאינה נעשית מאהבת הפעולה עצמה, אלא להשגת הפרס הנמשך ממנה, מורידה את האדם ונפשו אל מדרגת עבדות שפלה ביותר של בעלי החיים המשתעבדים לבעליהם, כאמור: ״ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו״ (ישעיה א, ג). לפיכך עבודת ה׳ צריכה להעשות שלא על מנת לקבל פרס, אלא להפך: ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה), אפילו הוא נוטל נפשך. אבל סוף הפרס לבא, בתור הערכה צודקת ונדיבה מאת אלהי הגמול (ברכות סא, ב).
4
ה׳וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ״פרס״ יקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאין לו טובה עליו, אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה, כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו: עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים, זהו ההפרש בין פרס לשכר, כי השכר הוא שינתן בדין, ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו השי״ת על מנת שיטיב ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו, ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד, רצה בזה שיהיו עובדין מאהבה. מהרי״א [רבי יצחק אברבנאל] השיג על פירוש הרמב״ם ז״ל מבחינה לשונית ומבחינה אמוניית:
5
ו׳א. מבחינה לשונית כיצד? מונח פרס ניתן על תשלום הכרחי וחיובי, כמו שתרגם יונתן: ״ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה״: נטלי פרס [שמואל ב, ח, ב] ואונקלוס תרגם: ״בערכך נפשות״: בפורסן נפשתא [ויקרא כז, ב]. ובדבריהם: חמש נשים מקבלות פרס, וכן האחים שמקבלין פרס (עירובין עג, א), וידוע שזה כולו אינו חסד ורחמים, כי אם כופר נפש ופדיונו או דבר קצוב ומוגבל על פי השורה.
6
ז׳ב. גמולי ה׳ נקראו שכר: ״שכרך הרבה מאד״ (בראשית טו, א); מתן שכרן של צדיקים (אבות ב, טז).
7
ח׳ג. לשון המשנה אינו הולם פירוש הרמב״ם, כי מה ענין אומרו: כעבדים המשמשים את הרב, כי הנה העבדים לא יעבדו את הרב לשמה ומאהבה, ולא מפאת המעלה כי אם מפאת ההכרח והאונס בעל כרחם.
8
ט׳מבחינה אמוניית כיצד? כי הנה יש בדעה זאת המעדה רבה מדרכי התורה האלהית, כי הפלוסופים לפי שלא קבלו ההשגחה האלהית בפרטי בני אדם, וכחשו בשבר ועונש לפי המעשים, לא מצאו תועלת אחרת בפעולות המעלה כי אם פעולתה בעצמה, אמנם אנחנו מאמיני ההשגחה העליונה הפרטית ויעודי המצות התורניות בשכר ועונש, היה האושר המיועד לנפשותינו בעוה״ב ולעצמנו בעולם הזה. אינו פועל המעלה כפי עצמה, כי בידוע שפעל החקים ומצות הציצית והתפילין והמזוזה אינו דבר נבחר מפאת עצמו, ואינו השכר הנפשי המגיע עבורה לנפש אחרי הפרדה מן הגוף, וגם המעשים התוריים ההם אינם מתיחסים אל השכר הגשמיי, כי מה יחס יש להורדת המטר עם הציצית והתפילין והמזוזה ושאר המצות?
9
י׳וכן העבירות אינם דברים נמאסים מפני עצמם, לשלא יהיה תכלית אחר באזהרתם כי אם ההתרחקות מהכיעור המעשים המגונים, אינו כן כי אין הדברים ההם רעים ונמאסים, כי אם לפי שהזהיר הקדוש בחך הוא מעשייתם וכאמרם ז״ל: לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה והקדוש ברוך הוא אסרו עלי [ספרא ורש״י ויקרא כ, כו]. ומפני זה גם במצות שהשכל מחייב אמרו: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה [קידושין לא, א]. לפי שהגודל והמעלה בהם וצורתם העצמית היא היותם מצות מאתו יתברך, ומזה הצד אינו מגונה שיהיה למצות תכלית בעשייתם בהפקת רצונו יתברך, או קבול השכר עליהם ולכן אמרו (במסכת פסחים ח, א): האומר סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני – הרי זה צדיק גמור (נחלת אבות פ״א), וכעין זה כתב מהרי״ע ז״ל (עקידת יצחק שער מ״ד).
10
י״אהשגות מהרי״א נראות לכאורה תקיפות, אבל לאידך גיסא לא יעלה על הדעת לעשות את מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל טועה גם מבחינה בלשנית וגם ביסודות האמונה, וכשנעיין בדבר נראה שדבריו צדקו מאד, והם הם הדברים שנאמרו בגמרא: ״אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד״ [תהלים קיב, א]. וכדתנן: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו׳ (ע״ז יט, א. אבות א, ג). מכאן אתה למד שמושג השכר נאמר בעיקרו על השכר שינתן בדין, אבל הושאל גם לשכר שהוא בבחינת פרס הניתן על דרך חסד וחנינה, והעבודה הרצויה וראויה לכל איש מישראל היא זאת שהיא מכוונת לעצם המצוה בטוביות שבה, ולא זאת המכוונת לקבלת שכר או אפילו פרס.
11
י״בהראיות שהביא מהרי״א להוכיח כי מושג ״פרס״ נאמר גם על שכר הניתן בדין, הם מופרכות, כי הלא עבדים נושאי מנחה, אין פירושו משלמי מס עבדות, אלא הכרת מרות האדון מפני גדולתו ונדיבותו, ושלכן נקראו נושאי מנחה, ואין מנחה אלא נדבת חסד. דומה לזה ערך נפש, שהוא בא מנדבת הנערך לכופר נפש, באותה ההערכה שנתנה התורה ולא הערכת הגוף שהיא משתנה לפי מהות העבד בהכשרתו וחוסנו הגופני.
12
י״גוכן נשים המקבלות פרס מבעליהן, אעפ״י שעיקר המזונות ניתן להוציאו בדיינין, היינו בדמי מזונות, אבל מזונות ממש משלחן בעליהן הוא בבחינת פרס, וכן פרס האחין מאביהן ודאי שאינו שכר תמורת עבודה, אלא פרס של חסד וחנינה, אהבה וחסד.
13
י״דב. מונח עבד, אינו מוגבל רק לאלה העובדים מתוך אונס והכרח, אלא הוא כולל כל עבודה שאדם עושה לתועלת או לרצון חברו, בין שהוא מוכרח לו מתוך אונס או הנאה עצמית, או שעושה זאת מתוך אהבה וחבה, ומקרא מלא דבר הכתוב: ״כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים״ [ויקרא כה, נה]. ומי לנו גדול ממשה שנקרא ״עבד ה׳״, ומצוה עלינו לעבוד את ה׳ כאמור: ״את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד״ [דברים ו, יג]. אבל עבדות זאת היא עבדות של אהבה וכבוד להשתעבד למי שראוי לעבוד, ובדרכי עבודה הראויים, וזהו פירוש הנכון של משנה זאת: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. זאת אומרת שהעבדות מכוונת להפרס ולא לרצון האדון עצמו, אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, אלא למלאות רצונו שהוא מכובד ואהוב לעובדים, ובעבודתנו אותו מתכבדים ברבונותו ומתענגים באהבתו.
14
ט״וג. עבודה מאהבה, שהיא מחוייבת לנו, אין לה כל דמיון עם דעת הפילוסופים שתולים כל העבודה בהטוביות שבה, כי אלה מודדים את פעולותיהם לפי השכלתם הם, ולכן שמים טוב לרע ורע לטוב, ומשנים את דעותיהם יום יום, וגם חולקים בינם לפין עצמם בהגדרת הטוב והרע, אבל עבודה מאהבה היא קשורה ומותנית בידיעת רצון האהוב, שהוא גם האוהב, ולכן רצונו הוא טוב לעושי רצונו ואהבתו מנעימה להם את החיים, בין בקיום מצות עשה ובין בפרישה מכל מצות לא תעשה, שכל אוהב באותה מדה שהוא רץ מאהבה למלאות רצון האהוב שהוא גם אוהב, הוא נמנע מעשות כל דבר שהוא למרות רצונו, וכמו שהשלים הרמב״ם וכתב: כי בא בתורה המצוה ביראה, והוא אומרו: ״את השם אלהיך תירא״ [דברים י, כ]. ואמרו החכמים: עבודה מאהבה, עבודה מיראה, ואמרו: האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשות, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו, כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה, וכל שכן במצות השמעיות (פיה״מ אבות שם).
15
ט״זמהרי״א טען נגד הרמב״ם ואמר: שפעל החקים והמצות אינו דבר נבחר מפאת עצמו, והמעשים התוריים אינם מתיחסים אל השכר הנפשי המגיע בעבורם לנפש אחרי הפרדה מן הגוף, לא אל השכר הגשמיי. כי מה יחס יש להורדת המטר עם הציצית והתפילין והמזוזה, וכן העבירות אינן דברים המאוסים מצד עצמם, כי אין הדברים ההם רעים ונמאסים כי אם לפי שהזהיר הקב״ה מעשייתם, ומאותו צד הם עבירות לפי שנעבור בעשייתם על דברו יתברך (נחלת אבות שם).
16
י״זדברים אלה ביסודם הם נכונים וברורים ולא חלק עליהם הרמב״ם ז״ל, ואדרבה מפירושו: עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד. רצה בזה שיהיו עובדין מאהבה. נלמד ברור שבחירת המעשה אינה בידי האוהב הנאהב אלא ברצון העובד, וכן הפרס שאיננו בא בתור תמורה אינו נקבע על ידי הפועל, אלא על פי מצוה הפעולה, כמשל האומר לבנו או לאשתו: עשה עמי דבר זה ואתן לך כך וכך, ודייק לומר לבנו או אשתו שהם מוכנים לעשות רצונו גם בלי קבלת הפרס, ולעומת זאת נותן הפרס לקרובים אליו קרבת נפש אינו שוקל את המעשה לפי הפרס, אלא מתן הפרס הוא עיקר רצונו, והמעשה שהוא דורש הוא מכוון להכשיר את הבן לקבלת הפרס, שהיא ההטבה היותר עליונה ויותר שלמה.
17
י״חדברים אלה הם נכונים ביסודם והם מקיפים את כל מצות התורה בשני חלקיהם: מצות עשה ומצות לא תעשה, שגם המניעה מעבירה היא עבודה מאהבה ויראה, בכל זאת אין להתעלם מזה שבכלל המצות והאזהרות יש מצות שכליות שאנו צריכים לקיימם מפני הטוביות השכלית שבהם, ולהמנע מעבירתם מפני הכעור שבהם, וכמו שכתב הרמב״ם בהקדמתו למסכת אבות (פרק ו), אולם אעפ״י כן אינן יוצאות מכלל מצות כדי שתהיה עשייתן או פרישתן מתוך אהבה ויראה, ועל ידי כן נעשות בשלמותן ומעלות את עושיהן אל השתלמות עליונה ונעימות נפשית שאין דומה לה ואין למעלה הימנה. וזהו פירוש דבריהם ז״ל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. לפי שהמצווה עושה מאהבה ויראה, שהן עצמן מבוא גדול להשתלמות האדם ודבקותו בה׳ האהוב ואוהב.
18
י״טמהרי״א ז״ל בסוף דבריו מחליט ואומר: ומזה הצד אינו מגונה שיהיה למצות תכלית בעשייתם בהפקת רצונו יתברך או קבול שכר המיועד להם, ולכן אמרו: האומר אתן סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור. ואין זו ראיה סותרת לפירוש הרמב״ם ז״ל, כי לא נאמר זה אלא במתן סלע לצדקה, נוסף על מצות הצדקה המחוייבת לפי מדת עושרו ולפי צורך העניים, וזו היא בכלל מדת הרחמים שעליה אמרו רז״ל: המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא, ב), ומבחינת התנדבות של רחמים הרי הוא צדיק גמור, אבל האומר על מצות המחוייבות כגון: מניח תפילין או לומד תורה וכן שאר המצות:על מנת שיחיה בני, ודאי שאינו צדיק גמור, אלא מכלל העבדים שמשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, ובכל זאת שכר מצוה יש לנו, וכאומרם ז״ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה [פסחים נ, ב].
19
כ׳טוב ורע. עומדת לפנינו חקירת מהרי״א שכותב: כידוע שפעל החקים ומצות הציצית והתפילין והמזוזה אינו דבר נבחר מצד עצמו וכו׳, וגם המעשים התוריים אינם מתיחסים אל השכר הגשמי, כי מה יחס להורדת המטר עם התפילין והמזוזה ושאר המצות. וכן העבירות אינם נמאסות מצד עצמם, לשלא תהיה תכלית אחרת לאזהרתם כי אם ההרחקות מכיעור המעשים המגונים, אלא הם רעים ונמאסים לפי שהזהיר הקדוש ברוך הוא עליהם.
20
כ״אואין זו טענה לפי דעתי, אלא להיפך – היא הנותנת. לפי שעינינו רואות הקללה והברכה הנמשכות מהפעולות והמעשים שצותה התורה בעשייתם, או במניעתם אעפ״י שאינם מתיחסות אליה, זו היא הוכחה מכרעת על טיב המעשים, ואין לך דבר מגונה מגורם הקללה לעצמו ולאחרים, ואין לך דבר משובח וטוב ממעשה שמביא אתו ברכה לעושיו, ולא הזהיר הקב״ה במצותיו אלא כדי להרחיק מעלינו המגונה ולקרבנו אל הטוב והמועיל. וכן נאמר בתורת קודשנו: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים״ (דברים ו, כד), וכן הוא אומר: ״החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״ (שם ל, יט).
21
כ״בכלל גדול אמרו רז״ל: ״לא תאכל כל תועבה״ [דברים יד, ג] – כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [עבודה זרה סו, א]. ועוד אמרו: הרחק מן הכעור ומן הדומה לו [חולין מד, ב].
22
כ״גואם דעתנו קצרה מהשיג את הדברים על בורין, לא נכחיש מפני כך העובדות הנגלות לנו, כמו שלא יכחיש העור במציאות האור והחושך, אעפ״י שאינו יודע מהותם ופעולתם.
23
כ״דועוד זאת תורת ישראל בכללה ובכל אחת ממצותיה הוא לשלום כל איש ואשה מישראל בגופו ונשמתו, שלום החברה הישראלית בכל ענפי החיים, שלום בית ישראל בקרב משפחתו, ושלום מלכות ישראל ונצחיותה בפנימיותה ובשלומה וכבודה עם כל העמים. זו היא תעודתה הגדולה של היהדות להביא לידי התגשמות חזון הנבואה של אחרית הימים, כל פעולה ומעשה המעכב או מפריע תעודות אלה הרי הוא מגונה, וכל פעולה המקרבת את הגאולה זהו מעשה טוב, והתורה ומצותיה היא מאירת עינינו להבדיל בין הטוב והרע ובין המגונה והמשובח כדי לעשות הטוב והישר הנאה והמשובח להיות טוב וישר, ונאה ומשובח, ולהתרחק מהרע ומן הכעור, וכן נאמר: ״מצות ה׳ ברה מאירת עינים״ [תהלים יט, ט].
24
כ״הדברים אלה אמורים ביחס לערך החיים הארציים של האדם באישו, משפחתו, חברתו, ועמו, לדורו, ולדורות עולם. אבל נוסף לכך יש בתורת ישראל ומצותיה שני עמודי יסוד, שהם יכין ובועז של האומה, והם: קדושה וטהרה, שהם דברים בלתי גלויים לעין, כשם שאין אנו יכולים להכיר את הטומאה וסבותיה, כן אין עינינו ואף לא שכלנו יכול לראות ולהשיג את עצם הטהרה ודרכה, ולא את הקדושה עצמה ודרך התקדשותנו בה, לזה מכוונות כל המצות שהן מלמדות אותנו דרבי הטהרה, מקדשות אותנו בקדושתן, לזה צריכה להיות כוונתנו בעשייתן וכמו שכן תקנו רז״ל בברכת המצות: אשר קדשנו במצותיו וצונו.
25