הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם ט״וHegyonei Uziel, Gate I 15
א׳הגמול הגדרתו ומובנו
מושג הגמול מורה על פעולה בחירית בלתי מחוייבת להרע או להיטיב לעצמו או לזולתו תמורת מעשה רע או טוב במובן הראשון נאמר: ״גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי״ (משלי יא, יז), רז״ל פירשו מאמר זה בהוראת: נזירות ואמרו: גומל נפשו – היינו שהוא מענה את נפשו וגומל עצמו מהנאת הגוף, כילד זה שהוא גמול משדי אמו, או שגומל לה טובה בתעניתו שהוא משליש נפשו לקונו, איש זה הוא: איש חסד ונקרא חסיד (פירש״י), התוס׳ פירשו: גומל חסד לנפשו, שאינו מתענה, נקרא חסיד (תענית יא, ב), וכן פירש הרלב״ג: מי שמגדל נפשו החמרית ומחזיק אותה לתת לחומר, ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו.
מושג הגמול מורה על פעולה בחירית בלתי מחוייבת להרע או להיטיב לעצמו או לזולתו תמורת מעשה רע או טוב במובן הראשון נאמר: ״גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי״ (משלי יא, יז), רז״ל פירשו מאמר זה בהוראת: נזירות ואמרו: גומל נפשו – היינו שהוא מענה את נפשו וגומל עצמו מהנאת הגוף, כילד זה שהוא גמול משדי אמו, או שגומל לה טובה בתעניתו שהוא משליש נפשו לקונו, איש זה הוא: איש חסד ונקרא חסיד (פירש״י), התוס׳ פירשו: גומל חסד לנפשו, שאינו מתענה, נקרא חסיד (תענית יא, ב), וכן פירש הרלב״ג: מי שמגדל נפשו החמרית ומחזיק אותה לתת לחומר, ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו.
1
ב׳אסמכתא לפירוש זה יוצאת ממאמרו של הלל הזקן: אנא אזיל למגמל חסד עם הדין אכסנאי דאית בגו ביתא וכו׳ והדא נפשה עלובתא לאו אכסנאי היא גו גופא? ביומא דין היא הכא ולמחר לית היא הכא (ילקוט שמעוני משלי שם).
2
ג׳ולי נראה בפירוש מאמר זה: החסד שאדם גומל לזולתו הוא חוזר לעצמו, שעל ידי החסד שהוא עושה לאחרים נעשה הוא עצמו, איש חסד ואוהב חסד, וזהו הגמול הטוב ביותר שהאדם גומל לנפשו, כלומר לעצמו. לעומת זאת עוכר שארו ומתעלם מקרוביו – הוא גומל רעה לעצמו שהוא נעשה אכזרי. וכן כל פעולות האדם שהן מכוונות להרע גומלות רעה לפועליהן בזה שעושים אותו בעל נפש רעה ומושחתת ועל זה נאמר: ״הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה״ (ישעיה ג, ט).
3
ד׳במובן גמול לאחרים נאמר: ״והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו… שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך״ (בראשית נ, טו-יז), וכן: ״גמלתהו טוב ולא רע״ (משלי לא, יב), וכן הרמב״ם אומר: שומר חנם שאין תועלת לו כלל הוא גומל חסד לבעל הממון, ושואל שהתועלת כולה שלו בעל הממון הוא הגומל לו חסד (מו״נ ג, מב). הנה בזה שתי צורות של גמול לאחרים, הראשון הוא גומל לחבירו בגופו, והשני גומל חסד בממונו. ושניהם פועלים לא מתוך חובה והכרח חצוני, אלא מתוך רצון מחשבי ובחיריי לטוב או לרע, וזהו מה שנקרא ״גמול״, או ״גמילות חסד״.
4
ה׳וכן אומר הרמב״ם ז״ל: וידוע שגמילות חסד כולל שני עניינים. האחד מהם לגמול טוב מי שאין לו עליך חק כלל, והשני להיטיב למי שראוי לטובה יותר ממה שראוי (מו״נ ג, נג). וכן להיפך גמול רע הוא גם למי שאין לו עליך חק כלל להרע לו, או שמריעים לו יותר ממה שהוא ראוי, כמו שנאמר ביוסף: ״כי רעה גמלוך״, רעה שלא היתה מוצדקת כלל או שהיתה גדולה יותר הרבה ממה שראוי לה. ולעומת זאת: ״גמלתהו טוב״, הוא גמול מופלג על חובות אשה לבעלה.
5
ו׳הרד״ק הגביל פעל הגמול וכתב: התחלת הטובה או הרעה, ויש להשבת הטובה או הרעה (השרשים שרש גמול). פירוש הדברים: הגמול הוא התחלה טובה או רעה בלתי מחוייבת כלל, או השבת הטובה או הרעה במדה יותר גדולה מהראוי, כדברי הרמב״ם.
6
ז׳מושג הגמול הושאל לאלקים במובן של גמול טובה במדה מופלגת על מה שראוי, שכל פעולותיו ויצירותיו אינן מחוייבות לו ואין לו כל תועלת והנאה בהן, אלא הכל הוא ממדת טובו וחסדו ומרצונו המוחלט להיטיב עם כל בריותיו במדה גדולה מאד, וכן נאמר: ״חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו״ (ישעיה סג, ז). ולכן בכל גלויי השגחתו בעולם ובאדם שהיא נגלית לעינינו ניכרת מדת חסדו וטובו ונותנת שירה בפינו, לאמר: ״ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה׳ כי גמל עלי״ (תהלים יג, ו). וכן נאמר גמול אלהים: ״הוא יבוא וישעכם״ (ישעיה לה, ד), ולא עוד אלא שגם אותם מקרי אסון ועונש שאנו נתקלים בהם, גם הם אינם אלא במדת השבת או תשלום גמול, כמו שנאמר: ״כי אל גמולות ה׳ שלם ישלם״ (ירמיה נא, נו), ״תשיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם״ (איכה ג, סד). וגם תשלום גמול זה הוא נעשה במדת חסד וחנינה כדכתיב: ״לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו״ (תהלים קג, י-יא).
7
ח׳מכאן נובעת ההלכה: חייב אדם לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. שנאמר ״חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה״ [שם קא, א]־ אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה, ובין כך ובין כך לה׳ אזמרה (ברכות ס, ב וירושלמי פ״ט ה״ז). וכן תנא משמיה דר״ע: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות שם).
8