הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם י״טHegyonei Uziel, Gate I 19
א׳מהות הגמול
האפשר לחשוב ולהסכים, שגמול אלקים הוא אשרנו ושלותנו בחיינו הקצרים והחולפים?
האפשר לחשוב ולהסכים, שגמול אלקים הוא אשרנו ושלותנו בחיינו הקצרים והחולפים?
1
ב׳גם אם נרצה להסתכל בעולמנו במבט אופטימי נראה כי המציאות העולמית בכללה ובחלקיה, בשלל צבעיה ובעושר צורותיה, היא חטיבה אחת שכולה יופי והדר. אדם יושב בגן עדן אלקים זה שבארץ, יונק לרויה ממנעמי התבל וחמודותיה, כובש כוחות הטבע, משתמש בהם להנאתו ומקבל מנת חלקו לפי מכסת עבודתו כשרונותיו וחריצותו.
2
ג׳גם אם תעמוד השאלה לפנינו לאמר: הלגמול הזה קוינו? ותשובתנו מוכרחה להיות: לא זה הוא הגמול המקוה.
3
ד׳הבריאה כולה לפי טבע הויתה, נתונה לאדם בבחינת: ״יותר ממה שהעגל רוצה לינוק – הפרה רוצה להניק״ [פסחים קיב, א]. ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״ (תהלים קטו, טז) – איתני הטבע וכחותיו, הטמונים והגלויים, נמסרו לרשותו של האדם לכבשם לרשותו. כולם נשמעים לו ומשתעבדים לרצונו ובינתו. כי הלא ברכת אלהים על האדם: ״מלאו את הארץ וכבשוה״ (בראשית א, כח).
4
ה׳המציאות העולמית כולה, היא חנות מזוינת מכל מנעמי הטבע, שכל היצורים מוצאים בה את כל ספוקם בשפע, מזון לנפשם, כסות מגוונת לבשרם, חסות ומבצר לגופם, והכל מוכן לפניהם בלי עמל ובלי צער: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי (קדושין פב, ב), והאדם אינו מוצא את מזונו ולא את כסותו, וגם לא מקום מחסה ומסתור אלא בעמל רב, שכן נגזר לו בחטאו של אדם הראשון: ״בזעת אפיך תאכל לחם״ (בראשית ג, יט), ולא עוד אלא שגם אחרי עמל ויגיעה צריך לברור את הפסולת מן הבר: ״וקץ ודרדר תצמיח לך״ [שם יח] ואחרי כל זאת אין נחת ולא עונג שלם: ״בעצבון תאכלנה כל ימי חייך [שם יז]. ואין אדם נמלט מעצבון זה שהוא כרוך עם החיים שהאדם מביאו על עצמו בסכלותו ובחמדתו שאינה יודעת שבעה.
5
ו׳ומה הוא איפוא הגמול שבעולם הזה? הלא גם עצם מזונות האדם וכל סיפוקיהם נתונים לכל אדם, אמנם אחרי עמל ובעצבון, כלכל היצורים, אם אינו מקפחם בידיו: הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ועוד אמרו רז״ל: ״הכל נתון בערבון, ומצודה פרושה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, הפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללות יבא וילוה״ (אבות ג, טז). זהו מנהגו וטבעו של עולם. ומהו איפוא הגמול העולמי? ומה הם היעודים התורניים שבחיינו העולמיים בצורתם הכללית הלאומית או האישית?
6