הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם ד׳Hegyonei Uziel, Gate I 4
א׳נשמת אדם
״וייצר ה׳ אלקים את האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב, ז), כתוב קצר זה מלמדנו: יצירתו של האדם אינה דומה לכל שאר היצורים, שכל היצורים יש להם נפש חיונית שהיא נשמת רוח חיים, כלומר: נשימה של רוח חיים, אבל האדם יש בו נשמת חיים, שהנשמה היא עצם חיי האדם. וכן כתב הרמב״ן: נשמה זאת היא חלק אלוה ממעל אצולה מיוצר האדם שנפח באפיו נשמת חיים, להודיע, כי לא באה מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפו אחר (צ״ל: לאחר) מנשמתו יתן בו, וזהו שנאמר:״ ונשמת שדי תבינם״ [איוב לב, ח] (רמב״ן שם).
״וייצר ה׳ אלקים את האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב, ז), כתוב קצר זה מלמדנו: יצירתו של האדם אינה דומה לכל שאר היצורים, שכל היצורים יש להם נפש חיונית שהיא נשמת רוח חיים, כלומר: נשימה של רוח חיים, אבל האדם יש בו נשמת חיים, שהנשמה היא עצם חיי האדם. וכן כתב הרמב״ן: נשמה זאת היא חלק אלוה ממעל אצולה מיוצר האדם שנפח באפיו נשמת חיים, להודיע, כי לא באה מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפו אחר (צ״ל: לאחר) מנשמתו יתן בו, וזהו שנאמר:״ ונשמת שדי תבינם״ [איוב לב, ח] (רמב״ן שם).
1
ב׳הרי לך מפורש כי נשמת האדם היא נבדלת מכל נפשות, או נשמת רוח חיים של כל הנבראים, בהיותה אצולה מאת ה׳ מקור החיים ומוארה מאורו הגנוז שהוא ממלא כל עלמין, כמו שנאמר:״ כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ (תהלים לו, י), וזהו עומק פירוש הכתוב: ״ויהי האדם לנפש חיה״. כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה, או יאמר: שחזר כולו נפש חיה ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת (רמב״ן שם). וקרובים לזה דברי תרגום יב״ע: ונפח בנחירוהי נשמתא דחיי והות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין.
2
ג׳פירוש הדברים: כל היצורים בצבאות השמים והארץ, אין להם אלא נפש חיונית המשמשת לחיותם וקיומם הטבעי לפי תפקיד יצירתם, שור לעול וחמור למשא, ויצורי מעלה אף הם נבראו לשליחותם המיוחדת להם ברצון בוראם, שכולם שמחים לעשות רצון קונם בדרך השתלשלות זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכחו של הקב״ה וטובו (רמב״ם הלכות דעות פ״ב הלכה ה), והם הם הדברים שבתורת הח״ן: השתלשלות ד׳ עולמות: אצילות, בריאה, יצירה עשיה, בדרך עשר ספירות חכמה, והדברים עתיקים.
3
ד׳ועוד זאת: כל הברואים התחתונים רואים את המוחש לעין בשר בתואר וצורה, ושומעים בחוש השמע קול מוחשי המנהיג אותם, אבל אינם מדברים, כי הלשון הוא קולמוס הנשמה המדברת, ובאין נשמה מדברת אין קולמוס כותב, ולכן אינם משכילים לדעת את עצמם הם, וכל שכן הוא שאינם משכילים את אחרים, אבל האדם בסגולת נשמתו, הוא רואה מהמוחש את הגנוז וטמון בחביון העולם כולו ובכל פרטיו, משכיל לראות את חזיונות העולם ומאורעותיו, מכיר מתוכם את הסבה והעילה, ואת המסובב והעלול, ומגיע להכרת עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות – הקב״ה בחביון עזו, שומע באזניו את קול המדבר אליו ומבין בלבבו ושכלו את פנימיות הקול ומקורו הראשון, שאינו נראה וגם לא נתפש בחוש השמע, ולכן מתעלה האדם ומעלה גם את גופו וכליו למדרגה רמה שהיא גבוהה למעלה ממלאכי השרת ורואה מראות אלהים, שומע סוד שיח שרפי קדש ושירת היצירה כולה ומגיע עד שמיעת קול אלהים לפי מדרגת קדושתו והשכלתו. כל היצורים כולם אין תכלית למעשיהם ולצעדיהם מבלעדי התכלית הקרובה של המעשה עצמו, והאדם אינו עושה רק הצריך לו: לאכול ולחיות ליהנות ולהתענג, אלא שגם מזונותיו ותענוגיו, עלילותיו וצעדיו הם אמצעים לתכלית מחושבת ולפיכך הם נעשים בדעת ומחשבה על פי בחירתו החפשית והתכלתית.
4
ה׳כל דברים אלה שהם מיוחדים לאדם, הם סגולות נשמתו המיוחדת לאדם במינו ולכל איש באישו מאת יוצר האדם, והם הם צלמו של האדם שהוא צלם אלהים.
5
ו׳תוספת באור למהות הנשמה אמר החכם במשלי [כ, כז]: ״נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן״. נשמת האדם הוא נר ה׳ שממלא את כל הגוף, והוא חופש כל העמוקות אשר בנמצאות לעמוד על סודם, לפי מה שאפשר בעזר השם יתברך במה שישפיע עליו מאורו וזיוו, בו יעמוד על אמתת הדברים העיוניים (רלב״ג משלי שם).
6
ז׳נר אלהים שהוא נשמת האדם הוא חופש גם תעלומות לב האדם ויצר מחשבותיו ועצותיו, כי רק האדם הוא בעל תעלומות לב ואיש מחשבה ועצה בכח נשמתו, ותעלומות אלה הן גלוית לאדון הנשמות באשר הן אצולות מאורו וזיוו הגנוז בחביון כל הבריאה כולה, לפי כח קליטתה, ובאדם לפי דרגת השכלתו וקדושתו בחיים, שבה מאיר את נשמתו והיא נעשית לו נר לרגליו ואור לנתיבותיו בכל דרכי חייו עלי אדמות, להגיעו לאור זיו השכינה בעולם הנשמות. נר זה הוא צלם אלהים שבאדם שעליו נאמר: ״ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו״ [בראשית ב, כז]. זאת אומרת בצלמו המיוחד לאדם – היא נשמתו המיוחדת למינו ואישיו שאין דומה לה בכל היצורים כולם שבצבאות שמים וארץ, וצלמו זה הוא צלם אלהים שהוא דומה לאלהים יוצרו בהשכלתו ובקדושתו וטוהר מעשיו התכליתיים, ולפיכך גם בחיריים.
7
ח׳וכן כתב הרמב״ם ז״ל: אמנם צלם נופל על הצורה הטבעית, רוצה לומר על הענין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו, מאשר הוא הנמצא ההוא אשר הענין ההוא באדם, הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית, ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו: ״בצלם אלהים ברא אותו״ (מו״נ א, א).
8
ט׳וכן כתב בהלכותיו: נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם- היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זאת נאמר בתורה: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ [בראשית א, כו], כלומר: שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להם וכו׳, ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר ״בצלמנו כדמותנו״ (הלכות יסודי התורה פ״ד ה׳ ח).
9
י׳ובזה נכללים גם דברי הגאון: בצלמנו כדמותנו – בשולטנות. כי גם זאת מסגולות נשמת האדם שהיא מטילה את שלטונה על כל היצורים מפני צלם אלהים שבה, וכמאמרם ז״ל: ״ומוראכם וחתכם יהיה״ [בראשית ט, ב] – כל זמן שאדם חי – אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת – בטלה אימתו, אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: ״ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״ [תהלים מט, יג] (שבת קנא, ב), אימת אדם על הבריות כל זמן שהוא חי היא מסגולת נשמת אלהים שבקרבו, והיא מסתלקת גם בהסתלקות נשמתו ממנו בחייו.
10