הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם ו׳Hegyonei Uziel, Gate I 6
א׳נשמה, חיה ויחידה
מכלל הדברים למדנו: נשמת האדם היא אחת ויחידה מעצם בריאתה, כאור השמש שהוא אחד ויחיד וקוי אורו חודרים לכל מקום לפי כח קליטתו, או נעדר מהם לפי המחיצות האטומות שחוסמות חדירת קוי השמש אליהן.
מכלל הדברים למדנו: נשמת האדם היא אחת ויחידה מעצם בריאתה, כאור השמש שהוא אחד ויחיד וקוי אורו חודרים לכל מקום לפי כח קליטתו, או נעדר מהם לפי המחיצות האטומות שחוסמות חדירת קוי השמש אליהן.
1
ב׳מכאן נובע ההבדל שבין נשמתם של צדיקים לזאת של הרשעים, שאם אמנם שתיהן נחצבו ממקור אחד מקור הטוב שכולו טהור וקדוש. בכל זאת יש במעשה האדם להמשיך אור זה אליו ולהגבירו יותר ויותר עד הגיעו אל זיו שכינת הקדש. ואלה הם הצדיקים המשלימים נשמתם ומעלים אותה אל אוצרה הטוב שהיא: הנשמה החיה ויחידה, כמו שכן נקראת בפי בעלי תורת הח״ן נר״ן ח״י = נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, חיה היא הנשמה המקורית שנאמר עליה: ״ויהי האדם לנפש חיה״ [בראשית ב, ז] כלומר דבקה במקור החיים, ויחידה, שהיא נאצלת מיחידו של עולם.
2
ג׳לעומתם הרשעים משחיתים את נשמתם במעשיהם הנשחתים ונפרדים מחיות הנשמה ויחידותה, ועליהם אמרו רז״ל: רשעים בחייהם נקראים מתים, ולעומת זאת הצדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, א-ב).
3
ד׳בספר ״תגמולי הנפש״ להחכם הפילוסוף רבי הלל מוירונא, חקר בשאלה זאת בדברי הפילוסופים היונים ומפרשי דבריהם שנחלקו בדעותיהם, ואחרי שהעמיד מערכה מול מערכה דברי הכתובים שקצתם מראים יחידות הנשמה, וקצתם מראים ההפך שנפשות באי עולם הן רבות כמספר הגופות שהן מוצקות בהן, והן נבראות נפשות חדשות מוצקות בגופות המתהוות, הכריע ברוחב בינתו: שכל הנפשות הן אחת בעצם, ובמספר הרבה במקרים הנושאים, והיא מדרגה אחת משפע מוצק על הנושאים הנאותים אל קבלתו, כמו משל השמש והלכותיו, או כמו הנקודה שהיא אחת ויוציאו ממנה קוים הרבה.
4
ה׳ובעומק עיונו ורוחב בינתו הצליח לתרץ כל הכתובים הנראים כסותרים, ולהביאם לידי מסקנא אחת על אחדות הנשמות כולן, וכתב: ואני התאמצתי להעמיד אפשרות דעת האומרים שכולנה אחת, בעבור שאותה הדעת היא נוכחת בראיות נצחות מופתיות מוכרחות להתקבל מדרך השכל, ומסכמת ברוב עם פסוקי התורה וכו׳, והיה זה שלום בין השכל והאמונה בהעמיד שניהם. אמנם הדעה האחרת, כלומר שתהיינה רבות בעצם מיוחד לכל אחת מהן ונבראות מדי יום יום- אין לה שום שורש מופתי, והיא אמונה לבד בלי שכל ומשפט, והאמונה לא תחזק בהאמין באותם הדעות, ולא תחלש בהאמין בזו, אמנם תחזק יותר כי נוסיף עליה התחברה עם אופני השכל שהוא יסוד עולם, ולכן ראוי לכל איש משכיל שיבחר בה (תגמולי הנפש חלק א ד׳ ח י).
5
ו׳בעיה זאת שהתלבטו בה הפלוסופים במחקרם והיקשם, פירשה אותה התורה במאמרים קצרים מאד וברורים מאד, תדע שהרי ביצירת בעלי החי למיניהם נאמר: ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״, ״תוצא הארץ נפש חיה״ (בראשית א, כ-כד), מכאן שנפש החיה של בעלי החיים היא מחודשת בהתחדשות גופותיהם, כלומר: הויתם ונפשם החיונית באות בבת אחת ומתאחדים לגוף אחד, שכל זמן שהם דבקים ומחוברים יש חיים לגוף ולנפש, ובמות הגוף מתה אתו גם הנפש שנולדה אתו וחיתה בהויתו, ואילו בבריאת האדם נאמר: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכו׳ ויברא אלהים את האדם בצלמו״ [שם כו-כז], ללמדך שהוית האדם בגופו, אעפ״י שהיא נעשית מיסוד האדמה, כמו שנאמר להלן [שם ב, ז]: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״, בכל זאת הוא נבדל מכל יתר בעלי החיים גם במבנה גופו בהיותו מעשה ידיו של יוצר הכל, וכלי קליטה לנשמת חיה שבו, ואחרי יצירת גוף האדם בתור נרתיק לנשמה נאמרה בו בריאה שניה ברצון יוצר האדם והיא בריאת הנשמה האצולה בו ממקור החיים, כמו שנאמר: ״ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו״, והיא נשמת חיים שנאמר: ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״(שם), זאת אומרת כל האדם במינו היה ויהיה נפש חיה יחידה.
6
ז׳הרי לך מפורש שהאדם לא היה נפש חיה עם הויתו הגופית אלא אחרי שנפח ה׳ באפו רוח חיים, אז היה לנפש חיה, לפיכך אינה אלא יחידה נאצלת ממקור החיים שהוא יחידו של עולם, וכיון שכן, הדבר מחוייב מעצמו שמיתת הגוף שהיא פרוק הרכבו והפסק פעולת אורגני החיים החמריים, אינה מחייבת גם מיתת הנשמה, אלא הגוף שב אל העפר, כמו שנאמר: ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ [שם ג, יט] והנשמה שגדלה האדם בחייו במדעו ומעשיו הטובים עולה למקורה לפי מדת הזדככותה בצרוף אחרי צרוף, וזכוך אחרי זכוך, עד שתטהר ותשוב אל בהירותה ואורה, ותדבק בצור מחצבתה אדון הנשמות שממנו נאצלה. דבר זה שנוי בנביאים: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך״ (שמואל א כה, כט). ומשולש בכתובים: ״וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״ [קהלת יב, ז]. והדברים עתיקים אבל נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
7
ח׳דבר זה הוא יסוד ויתד נאמן למשפט האלהים וגמולו לטוב ולרע – כאמור: ״כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ (קהלת יב, יד), כי אם הנשמות הן מרובות ומתחדשות, בהכרח הן חלוקות בתכונות מיוחדות ומכריחות את נושאיהן לטוב או לרע לפי טבע הויתן, אבל בהיותן יחידה אחת – כל האדם שוים באצילות זאת ונדונים לפי מעשיהם להארת הנשמה או האפלתה, ועל זה אמרו רז״ל: ״ויקרא אלהים לאור יום״ [בראשית א, ה] – אלו מעשיהם של צדיקים, ״ולחושך קרא לילה״- אלו מעשיהם של רשעים (ב״ר ב).
8