הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם ז׳Hegyonei Uziel, Gate I 7
א׳צורת הנשמה
נשמת האדם שהיא אצולה מיוצרה – יוצר העולם הגדול ויוצר האדם – זה עולם הקטן, לכן היא דומה ליוצרה בהתעלמותה מעיני כל חי. ולא עוד אלא שהיא נסתרה גם מהשגת המחשבה, ולית למחשבה תפיסה בה כלל להשיג את מהותה וצורתה, והיא ממלאה את כל הגוף, כיוצרה שהוא ממלא את כל העולם בבחינת ״מלא כל הארץ כבודו״ [ישעיה ו, ג], ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מניה כלל.
נשמת האדם שהיא אצולה מיוצרה – יוצר העולם הגדול ויוצר האדם – זה עולם הקטן, לכן היא דומה ליוצרה בהתעלמותה מעיני כל חי. ולא עוד אלא שהיא נסתרה גם מהשגת המחשבה, ולית למחשבה תפיסה בה כלל להשיג את מהותה וצורתה, והיא ממלאה את כל הגוף, כיוצרה שהוא ממלא את כל העולם בבחינת ״מלא כל הארץ כבודו״ [ישעיה ו, ג], ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מניה כלל.
1
ב׳אבל היא נגלית במדעה ובמעשיה שהם נקראים בפי המשכילים על דבר אמת בשם: השכל המשכיל והמושכל. וכדי להבין הדברים נעתיק אותם בדרך משל אל החוש ומיחושו, הא כיצד? חוש הראות שבעין הוא דבר שבכח שאינו פועל אלא על ידי אור השמש או אור הנר, ובהעדר האור נשאר חוש הראות בטל, לעומת זאת בהעדר כח הראות אין תועלת באור, כאמור: ״והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה״ (דברים כח, כט), ובהצטרפות החוש והמוחש ישובו שניהם להיות יוצאים מן הכח אל הפועל ולהשיג את המוחש שהוא מצטייר באשון בת עין (ראה מו״נ חלק ראשון מאמר סח). דברים אלה אני אומרם לשבר את האזן, אולם אין הנמשל דומה למשל: כי השגות החושים הם מוגבלים במקום, עד כדי שהעין יכולה לראות ובזמן שהמוחש הוא נמצא, ואף גם זאת השגת המוחש מוגבלת לפי כחות הגוף, לכן ככלות הגוף בטל החוש ואובד המוחש. נבדלים מזה כוחות השכל שהם צורות הנשמה שאינן נגבלות במקום ולא בזמן, ואינן מזדקנות ולא נחלשות ונפסדות בחולשת הגוף והפסדו, ועליהם נאמר: ״והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע״ [דניאל יב, ג]. צורות הנשמה אלה נקראות בפי רבותינו מרי דרזין עילאין קדישין בשם: חכמה בינה ודעת שהן מעין עשר ספירות חכמה, הנשמה נאצלת מספירה ראשונה שהיא: ״כתר״, שאין לה דמות ולא צורה, נעלמת מעיני כל חי ומכל ציורי מחשבה, והיא מאצילה את ה״חכמה״ שהיא נקראת: אבא, באשר הוא נותן הכח ולא הצורה, ממנה נמשכת ה״בינה״ שהיא נקראת: אמא, באשר היא מעצבת צורת החכמה ומביאה אותה לידי גלוי צורה, בהתחבר החכמה והבינה שהם הכח והצורה נולד מהם ה״דעת״, שהוא הבן שבו מתעצמים האבא ואמא ומהוים חוט משולש שאין לו הפסק והפרדה. וכן נאמר בתורה: ״וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת״ (שמות לה, לא).
2
ג׳חכמה בינה ודעת הן הנה צורת הנשמה הטהורה, ובהיותן שזורות והדוקות מטבע הויתן, יוצרות חוט משולש החורז את כלל מחשבות האדם ועלילותיו, דבורו ומעשיו, שכולן נמדדות בקו מדה זה, ועליו נאמר: ״בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים״ [משלי כד, ג-ד]. החכמה היא ציורי המחשבה האדריכלית, התבונה היא מעצבת הצורה, והדעת היוצאת מביניהם ממלאה כל חדרי הבינה, והזכרון הון יקר ונעים שאין דומה לו בכל קניני האדם והישגיו בעולמו, והן פולשים את הדרך הנכונה לעולם הנשמות שהוא עולם שכולו אורה ומנוחה: צדיקים יושבים בו ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז, א). לכן קבעו רז״ל בתפלת יום יום: וחננו מאתך חכמה בינה ודעת. שהם מביאים לידי יראה ואהבה, יראה כוללת כל מצות לא תעשה, ואהבה מביאה לידי מעשה בכל מצות עשה, וזה הוא כל האדם, כאמור: ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״ (קהלת יב, יג), וכדרשת רז״ל: כל העולם לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו, ב).
3