הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם ח׳Hegyonei Uziel, Gate I 8
א׳נשמת האומה
החכם באדם אמר במשליו: ״נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז), פשוטו דקרא הוא: נשמת אדם הוא הנר הפנימי שבאדם שבודק מסתרי לבו ומחשבתו ומפיץ אור על כל עלילותיו ומעשיו, וכדרשת רז״ל: הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך ובגלוי ודפתראות כתובות לפני הקב״ה, על מה שבני אדם עושים (ילקוט שמעוני שם). (ראה לעיל פ״ה).
החכם באדם אמר במשליו: ״נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז), פשוטו דקרא הוא: נשמת אדם הוא הנר הפנימי שבאדם שבודק מסתרי לבו ומחשבתו ומפיץ אור על כל עלילותיו ומעשיו, וכדרשת רז״ל: הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך ובגלוי ודפתראות כתובות לפני הקב״ה, על מה שבני אדם עושים (ילקוט שמעוני שם). (ראה לעיל פ״ה).
1
ב׳אבל מדרשו של מקרא זה הוא: נר אלקים המתהלך בארץ הוא נשמת אדם, שהיא דומה לאבוקה שמאירה את כל האדם באור השכל והחכמה, לדעת מסתרי הטבע ומפלאות תמים דעים, ואור חודר הוא אל כל חדרי בטן, אלו מחשבות ועלילות להיישירם באור החכמה והשכל. נר אלהים זה הצטמצם בכל זכותו ובהירותו בגופו של אדם הראשון, שהוא יציר כפיו של יוצר האדם, וכדברי הפילוסוף התורני רבי יהודה הלוי: כי אדם היה שלם מבלתי תנאי, כי אין טענה בשלמות מעשה, מעושה חכם יכול, מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה, ולא מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם, ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגידול והינקות והתחלפות האויר והארץ והמים, כי יצרו מגיע לתכלית ימי הבחרות השלם ביצירותיו ומידותיו. והוא אשר קבל הנפש על תומה, והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי, והכח האלקי אחר השכל, רוצה לומר: המעלה אשר בה ידבק באלקים וברוחניים וידע האמתות מבלי למוד, אבל במחשבה קלה, וכבר נקרא אצלנו בן אלהים, וכל הדומים לו מזרעו – בני אלקים, והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו (הכוזרי מאמר א, צה).
2
ג׳דברים אלה כלולים ורמוזים בדברי רז״ל: אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר: ״נר ה׳ נשמת אדם״ (ירושלמי שבת פ״ב הלכה ד). כוונת דבריהם לומר: שאדם הראשון הוא אשר הצטמצמה בו נשמת האדם כאור האבוקה הנאחז באור, וכל האדם אחריו עד סוף כל הדורות נאצלים מאור זה שהוא אורו של עולם, והם הם הדברים שאמרו רז״ל באגדתם על הנשמה שבאדם מעת הויתו ועד צאתו לאויר העולם: ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: ״בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך״ [איוב כט, ג]. ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא וכו׳ ומלמדין אותו כל התורה, שנאמר: ״ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה״ [משלי ד, ד], וכו׳ ומשביעין אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע, והוי יודע: שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתתי בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך, תנא דבי רבי ישמעל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו: אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני שורפה לפניך. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה, שנאמר: ״לפתח חטאת רובץ״ [בראשית ד, ז] (נדה ל, ב).
3
ד׳מדבריהם למדנו: נר אלקים – שהיא נשמת האדם – מצוי לכל תולדותיו של האדם הראשון מעצם הוויתם בדמות נר דלוק על ראשו, שלאורו מביט מסוף העולם עד סופו, הוא אור החכמה והתבונה האמיתית שאין מחיצות אטומות חוסמות לפניה את אור האלהי הנאצל על האדם, כאור האבוקה שמדליקים ממנו כמה וכמה נרות, בבחינת אבות ותולדות, והאבוקה עצמה אינה חסרה כלום.
4
ה׳נשמה עליונה זאת לומדת כל התורה כולה ממקורה הראשון, ללמדך שיוצר האדם שחנן את יציר כפיו בנשמה נאצלת ממנו, חנן אותו גם בתורתו הטהורה שהיא תורת חיים, והוא מסוגל ללמדה להבינה ולקיימה בחייו ובכל פעולותיו בחייו עלי אדמות שהן מסועפות ומעונפות לאין חקר ואין מספר. נשמה זאת בהתלבשה בגופו של האדם – היינו בשעת הלידה – משביעין את הגוף הנושא אותה להיות צדיק ויודע בצדקתו לפי הבנתו ותבונתו, ולא לפי דברתם של אחרים, וגם מודיעים ומזהירין לשמור את נשמתו בטהרתה, שאם לא כן תסתלק ממנו ותכלה בפניו כתרומה טמאה שהיא נשרפת לעיני בעליה, ובשעה שהוא יוצא לאויר העולם ונמסר לחיי הגוף לזונו ולקיימו בעבודתו ובמזונותיו ובחברתו, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו את כל התורה, ומעמידו לפני מחיצות אטומות וחשוכות כדי שהוא יסול לו מסילה בחיים בבחירתו והשכלתו. וזהו כל האדם.
5
ו׳וכן שנו רז״ל במשנתם ואמרו: מלך מלכי המלכים הקב״ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחברו, לפיכך כל אחד חייב לומר: בשבילי נברא השלם [סנהדרין לז, א]. וכן הוא הדבר בצורות הנשמה, אעפ״י שכל הנשמות הם זיקוקין דנורא אצולים מאור הנשמה שנתנה לאדם הראשון, בכל זאת נבדלים הם בצורותיהם הנשמתיות הנשקפות מדעותיהם ועלילותיהם בחיים, לפי מזונותיהם הנשמתיים שהם שואבים בכל ימי חייהם. למה הדבר דומה: למנורה טהורה בכפתוריה ופרחיה, בזיכיה ונרותיה, שהיא שואבת את אורה ומאירה לכל סביבותיה משמן זית זך כתית למאור, ומתוך פתילה מתוקנת שהיא ראויה לאחיזת האור והארתה הבהירה, ובכל זאת הנרות הנדלקים ממנה אינם כמותה, יש שעולים עליה לפי הכשרת השמן והפתילות, או שיורדים הימנה כמה מעלות עד שמתקרבים אל החושך, או שמסכסכים את האור ומעורים את העינים בעשנן ומטמטמים את הלב בריחן וכעורן, וכמו שמנו חכמים השמנים והפתילות למניהם בדין הדלקת נרות השבת [מסכת שבת פ״ב], כן הוא הדבר באורות הנשמה, יש שהאדם מתעלה בנשמתו למדרגה רמה מאד, עד שהוא נעשה נר אלקים מתהלך בארץ, וכמאמרו הנפלא של המליץ: לבי לבי – התורה והאדם, חבורם הוא נר אלקים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושב בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גיוו, פתילה נפתלת, ונשמתו, שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה (בחינת עולם פרק טז).
6
ז׳ואחריו בא רעהו החוקר הגדול ומעמיק הרי״ע [רבי יצחק ערמא] ושנה את פני המשל ואמר:
7
ח׳הגוף הוא נושא האורה ככלי חרש או זכוכית שהאור עומד בו ויוצא מתוכו, שהוא היה מן העפר וישוב לעפר בהשברו, נשמתו, לפתילה דולקת כי באמת חוט החסד הנמשך עליו ממרום והוא מעמיד הנר על עמדו וקיומו ומקבל האור השופע ממעלה, כמו שהפתילה מקבלת אוד הניצוץ המאירה בה, והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה, כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (עקידת יצחק שער מ״ד).
8
ט׳אין אני חושב להכריע בין שתי צורות משל זה, אבל נראה לי שהגוף אינו רק דבר אחד:
9
י׳כלי המנורה, אבל הוא מורכב מחלקים ואברים רבים שבהרכבתם ומזוגם יתהוה ויעמוד בקומתו ופעולתיו. ולפיכך נדמה לי להמשיל את הגוף אל הארץ וכל אשר עליה שממנה צומח האדם, בה הוא גדל ובה מוציא את כחותיו הנפשיים המדעיים לפעולות לקיומו העצמי, וקיום כל החברה השכנית הקרובה ביותר, ולכל התבל, שכולה היא קשורה ואחוזה יחד לכל ממלכות האדמה ללשונותיהם גוייהם וארצותם, והיא הכלי נושא האורה.
10
י״אב. מצורף לזה הוא גוף האדם בשלדו ובאורגן החיים שבו, שכולם הם לקוחים מהעפר ושבים אל העפר.
11
י״בהפתילה, זו היא הכח התבוני שבאדם שהוא מתחלק לשני ענפים- השכל המעשי והעיוני, והתורה שהיא מקור החכמה שבה מתאחז האור, ולא בגופו הפיזי או הטבעי או האומנותי שבאדם שאין לו אלא חום טבעי ולא אור אלקי, והנשמה הוא שמן זית שהוא נושא האור בכח ונותן את כחו להפתילה השואבת את האור הכחני ומוציא אותו לפועל.
12
י״גובהצמדם כל אלה לחטיבה אחת מוצקה: הארץ והחברה, הבית והמשפחה, הגוף ותכונותיו ופעולתיו מתמלא כולו אורה.
13
י״דהפתילה, המחשבה והשכל והתורה שהיא ברה ומאירת עינים, יגדל כחה והארתה של הנשמה שהיא שמן זית זך, ויתמלא הבית – זה האיש והאומה והעולם – כלו אורה, ומכאן ההבדלים הרבים שבצורות הנשמות של האישים האינדבידואלים, והאומות – הם הקבוצים הקולקטיביים של האדם.
14