הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו א׳Hegyonei Uziel, Gate II 1
א׳הגמול בכללו
מדברי התורה והמסורה, מן השכל והסברא, מן ההגיון והבחינה, מתברר ברור גמור שאין כל ספק אחריו, חיוב מציאות גמול האלקים על כל מעשי האדם. וכן אומר הנביא: ״גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו״ (ירמיה לב, יט), וכן חותם קהלת את ספרו המחקרי ואומר במסקנת חקירותיו: ״כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ [קהלת יב, יד].
מדברי התורה והמסורה, מן השכל והסברא, מן ההגיון והבחינה, מתברר ברור גמור שאין כל ספק אחריו, חיוב מציאות גמול האלקים על כל מעשי האדם. וכן אומר הנביא: ״גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו״ (ירמיה לב, יט), וכן חותם קהלת את ספרו המחקרי ואומר במסקנת חקירותיו: ״כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ [קהלת יב, יד].
1
ב׳הספקות בשאלה זו הם:
2
ג׳א. גמול אלקים האם הוא תולדה מחויבת ונמשכת מעצם הפעולה, ואיש פרי מעלליו יאכל לטוב או לרע וחסד אלקים וגמולו לבני אדם, הוא: נתינת תורתו, למוד דרכיו הטובים ועזרתו להולכים בדרכיו להנחותם בדרך הישרה והטובה, כרופא נאמן זה המיעץ את החולה הדרך בה ילך, המזונות שבם יתכלכל לקיום בריאותו? או הגמול אינו כרוך ומחויב בעצם הפעולה, אבל השגחת ה׳ על ברואיו נותנת להם ברכה וחנינה, או קללה וענש לאיש איש כמפעלו לפי מדת דינו שהיא נעלמת ממנו. או שנאמר צד שלישי מכריע, שהגמול לטובה או רעה נמשך מצד הפעולות והמעשים עצמן, כמזונות בריאים וטובים המבריאים נפש בריאה, או מזונות מושחתים ומורעלים, וזוללות ושכרות, שמרעילים בטבעם, או שמביאים ברבויים קללה ויסורין, מחלות ומרעין בישין, ועל גמול טבעי וחיובי זה נוסף גמול אלהים בטובה וברכה, או קללה והענשה לאיש כמפעלו.
3
ד׳הספק השני הוא: הגמול הוא רק עולמי, כמשמעותם השטחי של יעודי התורה והנביאים. או שלבד גמול עולמי זה, יש גמול נעלה בעולם הנשמות, עולם שאחרי המות שהוא עולם האמת וחיי הנצח.
4
ה׳כשנסתכל בדברי התורה והנביאים ובמשנתם ואגדתם של רז״ל נמצא פנים לכאן ולכאן, במשנה תורה נאמר: ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳ אלקיכם… והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה׳ אלקיכם״ (דברים יא, כו-כח), וכן נאמר בנביא: ״אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה׳ דיבר״ (ישעיה א, יט-כ).
5
ו׳משמעותם הפשוטה של כתובים אלה ורבים שכמותם בכל הספרות התוריית והנבואית היא: שהברכה והקללה נמשכות ובאות כתולדה מחויבת מהמעשים, הברכה נמשכת מעצם הפעולות הטובות שמביאות בכנפיהן ברכה, כמזונות מבריאים שמביאים אחריהם בריאות ועדינות, וכן נאמר: ״הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳ אלקיכם״ [דברים שם כז] – כי בשמעכם הנכם מבורכים, כפירוש הראב״ע [שם], והקללה באה אף היא מאליה: ״אם לא תשמעו אל מצות ה׳ אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם״ [שם כח]. ולפי זה שתהיה התורה כדוגמת מצות הרופא. החולה השומע מצותיו ואזהרותיו בדיקנות ושלמות – מתרפא ושב אל בריאותו, וזה שהוא סר מפקודתו והוראותיו – הולך מדחי אל דחי ומת בדמי ימיו במכאוביו ותחלואיו.
6
ז׳מתאים לזה מאמר רז״ל: א״ר אלעזר: משאמר הקב״ה הדבר הזה בסיני, מאותה שעה: ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״ [איכה ג, לח], אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה. ד״א א״ר חגי: ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ״ובחרת בחיים״ [דברים ל, יט] (דברים רבה שם).
7
ח׳אבל כשנעיין בדבריהם היטב נמצא כי הגמול אינו כרוך ומחוייב עם המעשים בדרך טבעי, אלא בדרך זכוך הנשמה וטהרתה שבה מתכשרת לגמול אלקים בשני העולמות וכן כתב הרמב״ן ז״ל: יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני שזרעו בשנה השביעית וכל יעודי התורה בטובות ההן, וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו, וכל תפילותינו – נסים ונפלאות אלא שאין ביניהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם (בראשית מו, טו). מדבריו למדנו: הברכה והקללה שהם ההצלחות והאסונות הם דברים הכרוכים בטבע ומצויים בו, והאדם זוכה בהן ומצליח, או נענש ונכשל לפי מעשיו, זכה – נעשה כלי ברכה וצנור של שפע טובה וברכה לעצמו ולעולמו, לא זכה אלא שקלקל מעשיו – מביא עליו ועל עולמו אסונות ופגעים בישין.
8
ט׳אולם גם הברכה וגם הקללה הן תלויות באותן המעשים הטובים או העבירות והפשעים שקבעה התורה לכל אדם בכלל ולישראל בפרט, שהם דרך החיים או דרך המות.
9
י׳יוצר האדם שהוא מקוה הטוב נתן תורת חיים ליצוריו, ובחסדו הגדול על ברואיו מוסיף לקוראם באהבה וחבה ואומר להם: ״ובחרת בחיים״. ומושכם בחוט של חסד לבחור בחיים כדי להשיג ברכת ה׳ הגדולה והשופעת בעולמו. ואלה הסוררים ומורים ישאו את עונם, וברכת ה׳ תהפך להם לקללה, כשם שהמזונות הטובים והמבריאים נהפכים לרעל אצל החולים והזוללים. רעיון זה עצמו במלים אחרות למדונו חז״ל במאמרם: הסיף והספר, הככר והמקל, ירדו כרוכים מן השמים. אם עשיתם התורה הכתובה בזה, אתם נצולים מזה, ואם לאו – אתם לוקים בו, אם תעשו התורה – הרי ככר לאכול מזה, ואם לאו – הרי מקל ללקות, היכן הוא משמעו של דבר? ״אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו״ [ישעיה א, יט-כ] (ויקרא רבה לה, ב. ספרי עקב י. דברים רבה ד, ב).
10
י״אבבאור רחב ומקיף יותר אמרו דבר זה במשנתם: רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא: שכל העולם כדאי הוא לו, נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות. ומלבשתו ענוה ויראה, מכשרתו להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ונהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה… ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלים לו רזי תורה. ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. אמר ריב״ל: כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף וכו׳ שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה (אבות ו, א־ב). ״עוסק בתורה״ שנאמר בדברי רבותינו אלה, אינו יכול להתפרש במובנו המצומצם של עוסק בתורה מבחינה עיונית ומדעית: לדעת מדרשה של ההלכה לעומקה והקיפה, כי עסק עיוני שאינו מצטרף למעשה אינו ראוי לשכר, ואינו מעלה את האדם למדרגתו הגבוהה והנעלה שהזכירו רז״ל במשנתם. והפך מזה אמרו: הלומד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא, ונוח לו שנהפכה לו שוליתו על פניו (ירושלמי ברכות פ״א). כמו כן לא יובן מאמרם זה על העוסק במעשה המצות גרידא, כי מעשה בלא דעת הוא כגוף חנוט נטול נשמה, וכאומרם ז״ל: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (אבות פ״ב, ה). פרישת הבור מעבירה, או עשית דבר מצוה מבלי דעת והבנת ערכה וטעמה, אינה משלימה את האדם בצורתו האישית, אבל כונת רז״ל במאמרם זה הוא על העוסק בתורה בעיון ובמעשה, לומד ועושה מתוך למוד והבנה, הכרה ואהבה, ועושה פעולות ומעשים שמקנות לו תכונות ומדות נפשיות שמכשירות אותו אל הלמוד, והפכם הוא: מי שאינו עוסק בתורה, שאינו לומד ולא עושה.
11
י״במדברי רז״ל אלה נלמד ברור: שהגמול אינו קשור ותלוי בהנאות חמריות של ברכת שדים ורחם בתולדותיהם, והארץ בתנובתה, ולא בעושר וגבורה, בריאות ועליזות. אבל הגמול הוא רוחני צוריי, בהרמת צורתו האישית ודמותו הרוחנית של העוסק בתורה למעמד רוחני ומוסרי גבוה ונעלה, שעושהו לטוב ובן חורין, שמח ומכובד בעיני עצמו, וטוב במובנו הרחב, בעיני אלקים ואדם. והפכו הוא מי שאינו עוסק בתורה שהוא נקרא ״נזוף״. אולם גמול צוריי ורוחני זה כרוך עם הצלחה חמרית, שהיא מכשירה הצלחת הנפש ברוחניותה, או אסונות טבעיים שמביאים מהומת הלב וטמטום המחשבה.
12
י״גגמול זה אינו מתן שכר נבדל, אבל הוא קשור ואחוז כשלהבת בגחלת עם הפעולה עצמה, עם עסק התורה בעיון וקיום מצותיה במעשה מתעצם העוסק ונקרא בשמה: ריע, אוהב משמח.
13
י״דעם למוד התורה והצטיירותה בשכל נוצרת גם הצורה האישית של העוסק בה: מלבשתו ענוה ומכשרתו להיות צדיק וכו׳. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ומי שעוסק בתורה הוא מתעלה. ולהיפך מי שאינו עוסק נקרא: נזוף, פרוש, נבדל מגמול זה שהיה יכול להתעצם עמו ולהתעלות בו, ומכיון שכן הוא יורד ומאבד צורתו האנושית ונכרת מן החיים.
14
ט״ובמאמרם זה לא נרמזו היעודים הגמוליים שנאמרו בתורת כהנים ונשנו במשנה תורה (ויקרא כו ודברים כח) שהם יעודים ארציים, ולא הגמול הנצחי שבעולם הנשמות המקובל והרמוז בתורה, בנביאים ובהלכה ואגדה.
15
ט״זיעודים גמוליים אלה נזכרו במאמר קצר אבל ברור מאד בדבריהם ז״ל: גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא (אבות ו, ז). ״חיים לעושיה״ מובנו חיים מבורכים ומשופעים במובנם הכלכלי והשלום החברותי, וברמתם המוסרית והמדעית וחיי נצח לעולם הבא. אבל גם במאמר זה דקדקו ואמרו: ״שנותנת חיים לעושיה״, זאת אומרת שהתורה עצמה בלמודיה אוצרת בקרבה חיי נעם בעוה״ז וחיי נצח לעוה״ב ללומדיה ועושיה הסופגים אל נפשם, בלמוד ומעשה, את אוצרותיה, מקבלים ממנה ועמה חיים בעוה״ז ועוה״ב.
16
י״זועוד אמרו ביחס לעוה״ב: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות פ״ד, טז). מאמרם זה מוכיח: הטרקלין או עולם הבא, פתוח לרוחה לכל באי עולם, אלא כל המתכשר לכך הוא נכנס בו והטרקלין קולטו, וכל שלא התקין עצמו לכך – לא יעיז להכנס בו, שאין הטרקלין קולטו.
17
י״חמאמרים אלה מוכיחים ומבררים שהגמול הטוב או הרע כרוך בעצם פעולת האדם הלמודית או המעשית, אבל לא בדרך הטבע, אלא בדרך הנס הגנוז בטבע בלי שנוי בטבעו של עולם, וכדברי הרמב״ן, וזו היא באמת דעת הרמב״ם בהקדמתו שכתב: והרעה השלמה והנקמה הגדולה, היא: שתכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת, והוא ה״כרת״ הכתוב בתורה וכו׳, הנה כל מי שבחר והרגיל בתענוגי הגוף, מאס באמת ואהב שקר, נכרת מאותה המעלה וישאר חומר נכרת. ולענין השכר כתב (שם): כשיאמין שיש שם חכמה, והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המדות הטובות והם המצות, והמדות הרעות והן העבירות, ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג, שיעשה הטוב ויסור מן הרעות, וכשיעשה זה, שלם בו ענין אנושי ויהיה נבדל מן הבהמה, וכשיהיה אדם שלם, הוא מטבע האדם השלם, אשר אין לו מונע, שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזהו העוה״ב כמו שהזכרנו.
18
י״טהמלבי״ם (דברים יא, כז) כתב: ״את הברכה אשר תשמעו״, זה עצמו שתשמעו אל מצות ה׳ הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר והעונש שבעוה״ז הוא דבר שמחוץ למעשה וכו׳ ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו, לא כן הוא, כי דומה למצות הרופא להחולה וכו׳ שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו, אולם ה׳ נתן להם הברכה כדי שיהיה להם ארץ חפץ שיוכלו לקיים בה תורת ה׳ ומצותיו.
19
כ׳דעה זו אינה מוסכמת והיא דחויה בדברי רז״ל שאמרו: ברכה וקללה, ברכה אשר תשמעון, וקללה אם לא תשמעון, רבי אליעזר בנו של ריה״ג אומר: מי לחשך אמרה תורה ברכה וקללה, הברכה אם תשמעון והקללה אם לא תשמעון, כיוצא בו אתה אומר: ״מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה״ [משלי יח, כא], אוהב את הטוב אוכל הפירות, אוהב הרעה אוכל פירות, ר״א בנו של ריה״ג אומר: מי לחשך אמרה תורה: ״מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע״ [תהלים לד, יג-יד], כיוצא בו אתה אומר: ״הן צדיק בארץ ישולם״ [משלי יא, לא], ר״א בנו של ריה״ג אומר: מי לחשך אמרה תורה: ״כל פעל ה׳ למענהו״ [שם טז, ד] (ספרי דברים שם). הנה ר״א בנו של ריה״ג שהוא הפוסק המובהק באגדה (כמאמרם ז״ל: כל מקום שאתה מוצא דבריו באגדה – עשה אזנך כאפרכסת. חולין פט.) ואומר: הברכה אם תשמעו, כלומר אינה מחויבת מעצם המעשה, אלא היא מותנית בתור פרס ושכר. ועוד אמרו: העושה מצוה אחת – מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת – אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ (קידושין לט, ב). ובד׳ פרקים העולם נדון, ובר״ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ושלשה כתות ביום הדין וכו׳ (ר״ה טז, א-ב). הא למדת שהגמול ניתן במשפט מידי אל גמולות ובמשפטו אנו זוכים לברכה בעולמנו ולנצחיות בעולם הבא.
20
כ״אאל שני הכתובים האלה בא הכתוב השלישי ומכריע ואומר: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה׳ אלקיך״ וכו׳ (דברים ל, טו-טז). הא למדת שבכל פעולת האדם העיוניות והמעשיות ישנם שני גמולים, האחד הוא חיובי נמשך מעצם הפעולה, והשני הוא משפטי נמשך מאת יוצר העולם, המביא במשפט את האדם על כל נעלם וגומל לו כמפעלו.
21
כ״במצרוף מאמרים אלה נלמוד: ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״ [איכה ג , לח], אין טוב מוחלט ולא רע מוחלט יורד מן השמים, כל המציאות היא טובה בעצמותה לכל אלה הראוים לה ומוכשרים לקבלה, הטוב והרע, הברכה והקללה ההחלטיים, הם הבחירה הטובה או הרעה המצורפת למעשים.
22
כ״גהבחירה הטובה תביא את עוסקיה לידי זכויות מרובים, התרוממות מדעית ומוסרית, שלמות מדות ותכונות טובות שהאדם מתאהב, מתחבב ומתעלה בהן, ונותנת לו חיי נועם וחיי עד. העובד באמונה ותם לב, קוצר פרי עבודתו ברנה, נותן מנת חלקו בחיי החברה והאנושיות ומקבל ממנה גם מנת חלקו הראויה, ככר לאכול וספר ללמוד וללמד, או סיף ומקל ללקות בו, אבל למעלה מכל זה עומדת השגחת האלקים, המנהגת את עולמה ומשגחת על האישים ועל הכללים לברך מעשה ידיהם של חסידיו, להוריד על ידם שפע ברכותיו ולעשותם שפע ברכה לעצמם ולאחרים, או למנוע מהם ברכתו ולעשותם שבט אפו ומטרה לחצי משפטו וזעמו, והכל במדת הדין ממוזגת במדות האהבה, החסד והרחמים.
23
כ״דלזה מכוונים דברי רז״ל: משאמר הקב״ה הדבר הזה בסיני, מאותה שעה ״מפי עליון לא תצא״ וכו׳ (ראה לעיל), כי הטובות והרעות שאין בהם שנוי הטבע הן קשורות אל טבעו של עולם, על ידי מצות התורה שנאמרה בסיני שהיא קיומו של עולם.
24
כ״ההשאלה האוילית שבה נאחזים פורקי עול מלכות שמים, ובה מונין את תורת ישראל היא: מדוע לא הזכירה התורה מפורש בדבריה גמול יסודי זה, ויפה מאד השיב רבינו בחיי בשאלה זו ואמר: צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו, כל שכן מה שתתענג בו או תצטער בענין ההוא מגמול ועונש, ועוד הוסיף ואמר בין יתר תשובותיו: שגמול עולם הבא אין אדם ראוי לו במעשהו הטוב, אך יהיה ראוי מן האלקים בשני דברים אחר מעשה הטוב: האחד שיורה בני אדם עבודת הבורא יתעלה וינהיגם לעשות הטוב, כמאמר הכתוב: ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ [דניאל יב, ג], וכאשר יתקבץ למשתדל גמול הצדקתו אל גמול צדקתו וגמול אמונת לבו וסבלו, יהיה ראוי לגמול עולם הבא, והשני, חסד מאלקים ונדבה וטובה, כמו שכתוב: ״ולך אדני חסד״ [תהלים סב, יג] וכו׳, אך העונש בשני העולמים הוא באמת בדין. וחוב שחייב בו האדם. אלא שחסד הבורא יתגבר עליו בשני העולמים, כמו שכתוב: ״ולך אדני חסד״, ״והוא רחום יכפר עון״ [תהלים עח, לח] (חובת הלבבות שער ד׳ פ״ה).
25
כ״ותשובתו הראשונה של רבנו בחיי היא לדעתי תשובה נצחת ומכרעת, וכן כתב בעל העקדה ב״עקדת יצחק״ (שער ל״ג), אולם תשובתו השנית שהגמול בעולם הנצח הוא רק למצדיקי הרבים היא תמוהה בעיני, אמנם גדולה זכותם של מצדיקי הרבים, כשם שגדול עונשם של מחטיאי הרבים, אבל אין זאת אומרת שמי שלא זכה לזכות הרבים אין לו חלק לעולם הבא.
26
כ״זבעל העיקרים אומר בשאלה זו: היעודים שנזכרו בתורה כוללים לכל האומה, והוא מבואר כי היעודים הכוללים לכל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים, שאף אם תהיה האומה כולה צודקת וראויה לחיי עולם הבא, אי אפשר שהרשע שבה יזכה לחיי שלם הבא, ולפי זה הדרך יתאמת כי כלל יעודי התורה הגשמיים אינן נאמרים על היחיד רק על כלל האומה, ואין התפיסה עלינו כלל מדוע זכרה התורה היעודים הגשמיים, כי לא זכרה אלא במקום שאי אפשר לזכור היעודים הרוחניים, וזהו ביעודים הכוללים לאומה בכללה שאי אפשר להיות רוחניים (ספר העיקרים מאמר ב פ״מ).
27
כ״חתשובה זו מופרכת משני צדדיה: א. גם ביעודים הנועדים להאומה בכללה זכות מיוחדת בגמולים הנפשיים. וכמאמר רז״ל: כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב שנאמר ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ [ישעיה ס, כא] (סנהדרין ר״פ חלק), זאת אומרת שישראל בכללם וכל אחד מהם בהיותו מתיחס לאומה זו באמונותיה ודעותיה, נגמלים בגמול נפשי לפי מדרגתם בעולם הנפשות, ואם אמנם גם צדיקי וחסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה״ב, אבל רק בתור יחידים ולא בתור חלק האומה.
28
כ״טב. גם ליחידים נאמר בתורה גמולם בעולם הזה, ובנין אב לכולם מה שנאמר בכבוד אב ואם: ״למען יאריכון ימיך״ [שמות כ, יב] וכן נאמר: ״פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי״ [שם שם ה-ו] וכן נאמר: ״למען יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידיך״ [דברים כד, יט].
29
ל׳ואם כן עדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע לא נזכר בתורה ובדברי הנביאים בפירוש גמול הנפש? אולם התשובה הנכונה ביותר לדעתי היא זו שאמר ר׳ יהודה הלוי לאמר: אבל יעודנו הדבקנו בענין האלקי בנבואה, ומה שהוא קרוב והתחברות ענין האלקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים, ועל כן אינו אומר בתורה: אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ״ואתם תהיו לי לעם״ [ראה ויקרא כו, יב] ואני אהיה לכם לאלקים ואנהיג אתכם, ויהיו מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים וכו׳, ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת אל המעלה הזאת והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה וטובתה ורעתה בענין האלקי כפי מעשיכם וכו׳, ואז תדעו כי ענינכם מנהיג אותו דבר שהוא גדול מן הענין הטבעי, והיה כל זה והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, לא יפול מהם דבר, ויעודיה כלם כולל אותם שורש אחד – והוא יחול קירבת האלקים ומלאכיו, ואיך יתפארו אלה בטענת מה שיגיע אליו אחרי מותם על מי שיגיע אליו בחייו, והלא טבע הנביאים והחסידים קרוב אל הקיימים בעולם הבא, יותר מטבע מי שלא קרב אל המדרגה הזאת (כוזרי מ״א פרק קט).
30
ל״אוכעין זה כתב בחובת הלבבות (שם): גמול עולם הבא, אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון, כמו שכתוב: ״והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך״ [ישעיה נח, ח]. ואמר: ״והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע״ [דניאל יב, ג], ואמר: ״לאור באור החיים״ [איוב לג, ל], ולא יגיע אליו אלא מי שרצה הבורא בו וכו׳, ואמר בפרשת אם בחקותי רמזים שמורים אל רצון האלקים, והוא מה שאמר: ״ולא תגעל נפשי אתכם״, ואמר ״ופניתי אליכם״, ״והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ [ויקרא כו, ט-יב].
31
ל״בובדברי רז״ל מצאתי מאמר נפלא מאד: אמר חזקיה: מאי דכתיב: ״ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה״ וגו׳ [איוב לו, טז]. בוא וראה: שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם. בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה, והקב״ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, שנאמר: ״ואף הסיתך מפי צר״, מגיהנם שפיה צר ועשנה צבור בתוכה וכו׳ שמא תאמר זה הוא שכרה, תלמוד לומר: ״ונחת שלחנך מלא דשן״ [שם] (מנחות צט, ב).
32
ל״גהסתה זו מה היא? לא נתפרשה בדבריהם, אבל נתבארה בדברי רבנו הרמב״ם ז״ל (בהקדמתו לפרק חלק) שכתב: הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים, ואין החרש משיג שמע הקולות, כן לא ישיגו הגופים התענוגים הנפשיים, וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני, ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים, אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד, אינם נפסקים ואין ביניהם יחס ולא קירבה בשום פנים וכו׳, כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה, ולהיות בכבוד ובמעלה וקיום הנפש עד אין סוף בקיום הבורא יתברך, שהוא סבת קיומה לפי שהשיגה אותו וכו׳, והרעה השלמה, והנקמה הגדולה היא: שתכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת וכו׳, אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא: אם תעשה קצת המצות מאהבה והשתדלות – אעזרך לעשותם כולם, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים, ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי – אביא עליך מונעים, ימנעוך מעשותם כלם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום לעוה״ב (וראה הרמב״ם ה׳ תשובה פ״ט ה״א). והם הם הדברים שרמזו רז״ל במאמרם: גהינם. רוצה לומר: הגמול העונשי שבעולם הגמול הוא נסתר מעיני בשר ואין אדם יכול להשיגו ולציירו לו כדי להמלט מפגעיו: גהינם פיה צר ועשנה צבור בתוכה, ואין העין שולטת בה, והתורה במצותיה וביעודיה המוחשיים כדוגמת יעודי הרב לתלמידו לפי יכלת הבנתו, וברמזיה המחוכמים מסיתה את האדם לדרכי החיים הנצחיים, שבהם נעזרים להשגת השלמות הנפשית, ״ונחת שולחנך מלא דשן״, ועל ידם מכירים קרבת אלקים ויחולו לעולם הבא. שלשת תשובות אלה בהצמדם יחד נותנות פתרון נכון להעלמת יעודי העולם הבא בדברי התורה.
33
ל״דתורת אלהים אמת, לא תשקר ולא תכזב להזכיר בדבריה יעודים וגמולים נפשיים שאין אדם בחייו יכול להשיגם ולתארם, ושלא נתנו לבטוי מפני שאין להם דמיון ואין ערך לגדולתם, כמאמר הכתוב: ״עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו״ [ישעיה סד, ג]. אבל יעדה למאמיניה יעודים מוחשים שבהשגתם הננו נעזרים להשיג את שלמותנו וגמולנו הנצחי, ומתוכם נשקפת לנו כבאספקלריא מאירה ועדות נאמנה השגחת האלקים הדבקה בבני אדם לפי מדת הדבקם בו, וכריתת הנפש מהשגת קרבת אלקים והתרחקותה ממנו, לפי מדת התרחקותה ממנו, וכמאמר המשורר: בהדבקי בך – חיי במותי, ובהרחקי ממך – מותי בחיי (רבי שלמה בן גבירול בפיוטיו לראש השנה).
34
ל״הוכן דוד אומר במזמוריו: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [תהלים לא, כ]. טובך אשר צפנת ליראיך הוא אצלנו בבחינת מה, דבר שהוא מאומת אצלנו, אבל אין אנו יודעים מהותו, אבל שמץ דבר נודע לנו ממה שפעלת לחוסים בך נגד בני אדם. וכן אמרו רז״ל: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל עולם הבא – ״עין לא ראתה אלהים זולתך״ [ישעיה סד, ג] (ברכות לד, ב).
35