הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו ב׳Hegyonei Uziel, Gate II 2
א׳נצחיות הגמול
מהרי״א [רבי יוסף אלבו ב״ספר העיקרים״] (מאמר ד פ׳ לו־לח) חקר: במה יזכה האדם בפעולותיו החולפות והזמניות לשכר נצחי; איך יענש בעונש נצחי בעד פעולותיו בחיים שהן זמניות? ותירץ: שורת הדין מחייבת עונש נצחי על כל פעולת חטא: מבחינת הנעבד, ומפני המרי שבה בהמרתו פי מלכו של עולם שמלכותו מלכות כל העולמים, וממדת החסד הקל בעונשם של חוטאים שאינם מפושעי ישראל בגופם, לדונם רק במדת זמן של שנים עשר חדש, וממדת החסד נותן ה׳ שכר טוב לשומרי מצותיו בעולם הנצח אף כי פעולותיהם הן זמניות.
מהרי״א [רבי יוסף אלבו ב״ספר העיקרים״] (מאמר ד פ׳ לו־לח) חקר: במה יזכה האדם בפעולותיו החולפות והזמניות לשכר נצחי; איך יענש בעונש נצחי בעד פעולותיו בחיים שהן זמניות? ותירץ: שורת הדין מחייבת עונש נצחי על כל פעולת חטא: מבחינת הנעבד, ומפני המרי שבה בהמרתו פי מלכו של עולם שמלכותו מלכות כל העולמים, וממדת החסד הקל בעונשם של חוטאים שאינם מפושעי ישראל בגופם, לדונם רק במדת זמן של שנים עשר חדש, וממדת החסד נותן ה׳ שכר טוב לשומרי מצותיו בעולם הנצח אף כי פעולותיהם הן זמניות.
1
ב׳ואחריו בא הרש״ל מורטירא (גבעת שאול מאמר מ״ח) וסתר דברי מהרי״א ותירץ הוא מדעתו לאמר: השכר והעונש מחויבים להיות נצחיים, משלש בחינות: א. בחירת הנעבד, זאת אומרת: ברית עולם שבין אלקי עולם ובין ישראל עמו הנצחי, המפר ברית עולם זו בעוברו על אחת המצות הבריתיות, או אפילו כל מצוה אחרת בזדון וביד רמה, בכונה להפר ברית, הרי הוא מפר ברית נצחית, ובעונש במדת הדין בעונש נצחי, לעומת זאת המקיים מצות הברית, וכן מצוה אחרת, בכונתו לקיים ברית עולם שבין ה׳ ובין עמו, זוכה לשכר נצחי.
2
ג׳ב. בחינת העובד. מקור כל חטא ופשע הוא באמונות ודעות כוזבות ותכונות נפשיות מושחתות, ולעומתם מקור הטוב וההצלחה האנושית הוא: אמונות ודעות אמיתיות, ותכונות נפשיות נעלות, כגון אהבת חסד ואמת, גבורה נפשית וענוה, והדומה להם. פעולות אלה בהיותן ממקור הנפשיות ודבקות בה, ראויות לענש ושכר נצחי באותה המדה שהעובד העקרי: הנפש, היא נצחית.
3
ד׳ג. בחינת העבודה עצמה, וזה במצות נצחיות: המלמד בן חברו תורה, פדיון שבויים, ומצדיקי הרבים, או עבירות נצחיות בבחינת ״מעות לא יוכל לתקון״ [קהלת א, טו], רציחה ומחטיאי הרבים. עכת״ד.
4
ה׳למקרא דבריהם של שני הרבנים האלה, אני עומד ותמיה, חי נפשי, על השאלה עצמה ועוד יותר על תשובותיה. כי לדעתי אין מקום לשאלה זו לפי תורת ישראל ומסורתה האומרת: נשמת חיינו, הקובעת צורתנו האנושית, היא אצילות אלקית חלק אלוה ממעל השוכנת בתוכנו, ממלאה את הויתנו, ומאירה את חשכתנו ״נר ה׳ נשמת אדם״ (משלי כ, כז), נשמה זו שהיא אצולה מאלהי הנצח, היא נצחית מטבע הויתה ואין המות שולט בה, וכן אומר הרמב״ן: נשמת האדם, נר ה׳ אשר נופחה באפנו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר: ״ויפח באפיו נשמת חיים״ [בראשית ב, ז]. והנה היא בענינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה, ותהיה לה סבת הויה והפסד במורכבים; אבל קיומה ראוי והיא עומדת לעד בקיום השכלים הנבדלים, ולכן לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצוה יהיה קיומה, אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי (הרמב״ן עה״ת ויקרא יח, כט).
5
ו׳ועוד שנצחיות הנפש, שהוא דבר קשור בתנאי מציאותה, אינה יכולה להיות מציאות שוא עומדת במקום אחד או פורחת באויר, כאבן זו הנתונה בכף הקלע, אבל היא מציאות של מנוחה ורוממות ממעלה אל מעלה, עד המעלה העליונה שאין מדרגה עליונית למעלה הימנה.
6
ז׳ועוד זאת: חיינו בעולם הזה הם חיי הכנה והכשרה, בחסד ה׳ על האדם נתן לו בחירה חפשית במעשיו, ובינה עמוקה ועליונה במחשבתו. בהצטרפות מותאמת של שני כחות אלה מצליח האדם לחזק את הקשר, להמשיך אור אלהים על נשמתו, להגדיל אורה ולהעצים זכותה. ולהיפך פעולות רעות ומחשבות און מסלקות שכינת הקדש מעליה, מערפלות ומכתימות אותה, נועלות בפניה דלתות הטרקלין, וממילא נופלת לבאר שחת לנצח או עד הזדככותה מטומאתה.
7
ח׳מתוך השקפה נאמנה זו, שהיא השקפת היהדות, הדבר ברור למדי כי השכר בעולם הנשמות הוא נצחי בהכרח, ורק הענש יכול להיות זמני לפי מדת הצורך להזדככות הנפש, או נצחי לנפש מטומאה ונשחתה שכל אש גיהנם אינו יכול להביאה לידי צרוף, ולא שהיא אובדת לגמרי, אלא שהיא נעשית אפר תחת כפות הצדיקים, או שמתמדת לעולם ועד בעוניה: ״כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה״ [ישעיה סו, כד] (ר״ה יז, א).
8
ט׳ומעתה מובן לכל שאין מקום לשאלה במה יזכה או יתחייב האדם לשכר ועונש נצחי, אבל השאלה היא במה יזכה האדם לתוספת שפע וברכת אלהים בחייו החולפים? ובתשובה לזה אמר דוד במזמוריו: ״ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ (תהלים סב, יג) – במדת הטוב או מדת היסורין.
9
י׳מהותו של גמול נצחי זה רמזוהו רז״ל באגדתם לאמר: אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה? ליום אחרון, הוי: ״ותשחק ליום אחרון״ [משלי לא, כה], זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרוס וריב״ל קראו כל אחד ואחד מהם בשעת סלוקן מן העולם, אחד מהם קרא: ״על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו״ [תהלים לב, ו], והאחד קרא: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [שם לא, כ]. ואחד קרא: ״כי בו ישמח לבנו״ [שם לג, כא]. הוי בשעת סלוקן של צדיקים הקב״ה מראה להם מתן שכרן ומשמחן (שמו״ר נב, ג).
10
י״אשלשה חסידים אלה בשעת מיתתן, הוי אומר: פרידתם מעולם הזה אל עולם הנשמות, ראו את נשמתם בזכותה ובהירותה, כדוגמת רבינו הקדוש בשעת פרידתו מן העולם שאמר: גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהיה שלום במנוחתי (כתובות קד, א).
11
י״בכן חסידי וקדושי עליון אלה ראו את עצמם קדושים וטהורים ואמרו: ״על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא״ [תהלים לב, ו], ואת שעת המיתה והקבורה (ברכות ח, א), ״רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו״, לאמר: יהי רצון שתהיה פרידתו מן העולם לא כשטף מים רבים השוטפים ועוברים, נעכרים ועוכרים את כל סביבותיהם וטובעים בים הנשיה, מבלי השאיר להם שם ושארית, ולא כל רושם בעולמם, וללא חיי נצח אחרי מותם, אבל הסתירני בסתר כנפיך והעלני אל הדום כסא כבודך: ״אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה״ [תהלים לב, ז]. זאת התפלה החרישית שהנשמה הטהורה אומרת בצהלה לפני יוצרה בשעה שהיא שבה אל מקורה וצור מחצבתה.
12
י״גהשני הוסיף ואמר: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״. זהו מתן שכרן של צדיקים שהוא דבר שאין העין יכולה לראות ולא הפה יכול לדבר, ואף לו המחשבה יכולה לצייר, לפי שהוא דבר למעלה מהשגת האדם וציורי המחשבה, וכמשלו הנאה של הרמב״ם ז״ל: הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים, ואין החרש משיג שמע הקולות, ולא הסריס תאות המשגל, כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיים, וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש, לפי שבהיותם ביסוד שהם הפכו, כן אין נודע בזה העולם הגופני תענוג עולם הרוחני… אלא הוא אצלנו בלתי מצוי, ואין אנו מכירין אותו, ולא נשיג אותו אפילו בתחלת המחשבה, אלא אחרי חקירה גדולה (פיה״מ הקדמה לפרק חלק). ויש להוסיף עוד שגם אחרי חקירה גדולה אין אנו משיגין אלא צל דמותו, בבואה דבבואה של השכר, אבל לא את מהותו וזהותו, ולכן אין בפינו לומר אלא: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך״. ואת אילת השחר של זריחת שמש מאירה זאת מראה הקב״ה לחסידיו בשעת מיתתן, שהיא שעת התפשטותא דגופא ואיתערותא דנשמה, לעלות אל עולם הנשמות ולהתעדן בענוגא דנשמתין. אלה אמרום השנים בשעת פרידה מעולם הזה.
13
י״דוהשלישי קרא ואמר: ״כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו״. כלומר: דבקותנו בחיים בקדוש ישראל ובטחוננו בו, הם נותנים שמחה בלב ורומזים על שכר הצפון לעולם הבא, כדברי רבי יהודה הלוי: ודע כי כל אשר יפגע נביא בעת פגעו אותו ושמעו דבריו האלקיים, מתחדש לו רוחניות ונפרד מסוגו בזכות הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההן, והדבקו בענוה ובטהרה. זאת תהיה אצלם הגדולה הנראית והאור הבהיר בגמול העולם הבא, כי המבוקש ממנו איננו אלא שתשוב נפש האדם האלקית, תפרד מחושיו ותראה העולם ההוא העליון ותהנה בראית האור המלאכותי (צ״ל המלכותי, וכן כתוב במקורו הערבי: אל נור אל מלכותי) ושמיעת הדבור האלקי, כי הנפש תהיה בטוחה מן המות כשיכלו כלי הגופיים (הכוזרי מאמר א סימן קג).
14
ט״והתחדשות רוחנית זאת שמתחדשת אצל הנביאים במעלה נשגבה, היא מתחדשת במדרגה יותר נמוכה לכל איש מישראל בעומדו בתפלה לפני השומע תפלה, וביותר ביום הכיפורים שהוא פרישות של קדושה ודבקות באור ה׳ קדוש ישראל. וכן בכל מעשה מצוה שהוא נעשה בדחילו ורחימו בגילה ורעדה, והוא מראה השכינה שנראה לחסידים בשעת פרידתם, שבה נשקפת בבהירות שכרן של צדיקים שהקב״ה מראה להם בשעת סילוק נשמתן.
15