הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו ג׳Hegyonei Uziel, Gate II 3
א׳זכות הגמול
תורת ישראל בהיותה תורת החיים, היא מרובה במצוות ואזהרות, שהם מקיפות את כל דרכי החיים של היחיד והעם, כדי להעלותם למדרגה העליונה של השתלמות וקדושה, ולהאיר את האנושיות בכללה באור ה׳, כאמרו: ״ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו, יט), וכן אמרו רז״ל: תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני, רמ״ח מצות עשה כנגד רמ״ח אברים, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד שס״ה ימות החמה (מכות כג, ב), זאת אומרת מצות התורה בשני חלקיה מדריכות את כל כוחות הפעולה שבאדם ומסייעות אותם בכל שטח הפעולה שהוא זמן החיים. מכאן שכל התורה בשני חלקיה היא מסכת אחת שזורה וארוגה בכל חוטיה לתכלית אחת.
תורת ישראל בהיותה תורת החיים, היא מרובה במצוות ואזהרות, שהם מקיפות את כל דרכי החיים של היחיד והעם, כדי להעלותם למדרגה העליונה של השתלמות וקדושה, ולהאיר את האנושיות בכללה באור ה׳, כאמרו: ״ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו, יט), וכן אמרו רז״ל: תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני, רמ״ח מצות עשה כנגד רמ״ח אברים, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד שס״ה ימות החמה (מכות כג, ב), זאת אומרת מצות התורה בשני חלקיה מדריכות את כל כוחות הפעולה שבאדם ומסייעות אותם בכל שטח הפעולה שהוא זמן החיים. מכאן שכל התורה בשני חלקיה היא מסכת אחת שזורה וארוגה בכל חוטיה לתכלית אחת.
1
ב׳ההגיון מחייב אפוא, כי השתלמות וקדושה זאת אינה מושגת אלא בידיעת התורה בשלמותה ובקיום כל מצותיה, וממילא זכות הגמול איננה באה אלא בשלמותה שהיא תכליתה ולא במקצתה, לעומת זאת כל המחסר ממנה דבר בידיעה או במעשה ראוי לעונש, באשר הוא פוגם את שלמות התמונה של האדם השלם.
2
ג׳דבר זה מחוייב מעצמו, שאם אפשר להשיג זכות זאת בחלק מהמצות לא היתה צריכה התורה להרבות במצותיה ללא תכלית. אולם אם נאמר כן תעמוד לפנינו שאלה חמורה מאד: שאם כן נמצא שהתורה שהיא כולה חסד ה׳ על בריותיו נהפכת למדת דין קשה, שהרי ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז, כ], ואין אדם אשר יכול לקיים כל מצות התורה, כי מה יעשה אותו האיש אשר אין לו אחוזת קרקע לעובדה ולשומרה ולקיים כל מצות התלויות בארץ, או מה יעשו ישראל כולו בזמן שאין המקדש קיים ונבצר מהם כל מצות המקדש והכהונה המוטלות על היחיד ועל העם.
3
ד׳הרמב״ם ז״ל בעומדו על שאלה זאת אמר: מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי״ג מצות כסדר וכהוגן, ולא ישתף עמה דבר מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה מאהבה לשמה – הנה זכה בה לחיי העולם הבא, וע״ז אמר (רבי חנניא בן עקשיא): רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כי בהיותם הרבה אי אפשר שלא יקיים אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה, בעשותו אותה מצוה תחיה נפשו באותו מעשה, וממה שיורה על עיקר זה: רבי חנינא בן תרדיון ששאל את רבי יוסי בן קסמא: מה אני לחיי עולם הבא? והשיב: כלום מעשה בא לידך? כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן? והשיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות בכל מה שאפשר, וזכה בה לחיי עולם הבא [עבודה זרה יח, א] (פיה״מ להרמב״ם סוף מכות).
4
ה׳אולם דברים אלה אין בהם כדי לישב את הדעת וכמו שהר״ן בדרשותיו השיג עליו: כי אין הדעת נוחה לומר שרבי יוסי בן קסמא יסתפק על רבי חנינא בן תרדיון שהיתה תורתו אומנותו ושלם בתורה ומצות, אם קיים מצוה אחת מן המצות כהוגן, ולכן כתב: שלא שאל ממנו כי אם אחד מפרטי מעשיו, כדי לדעת חשקו במצות ושלמותו בעבודת אלקים, ובענין הגמול יש מצות מועטות שמתן שכרן שקול כמצות רבות ולכן לא גלתה התורה (לגלות) משקל המצות כדי שלא ירוצו כל בני אדם אל אותן ששכרן מרובה, ויעזבו את השאר, והוא אומרם: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (נחלת אבות פ״ב מ״א).
5
ו׳אולם גם בדברי הר״ן אין הדעת נוחה, שגם לדבריו קשה תשובתו של ר״ח בן תרדיון שלא מצא זכות לעצמו אלא במעשה אחד מקרי שנתחלף לו מעות פורים במעות של צדקה, ומי זוטרי מעשיו בתלמוד תורה שהיה מקהיל קהלות ברבים ומלמדם תורה, למרות סכנת עונש המות שרחפה עליו? ומזה היה יכול להוכיח רבי יוסי בן קסמא חשקו ושלמותו של ר״ח בן תרדיון במעשה המצות.
6
ז׳ולעצם דברי הרמב״ם ז״ל נראה שמאמרם ז״ל: תרי״ג מצות וכו׳ כנגד רמ״ח אברים ושס״ה ימים. מוכח שיש צורך לקיים את כל מצות עשה, כמו שיש צורך חיוני לכל אברי הגוף, שבהעדר אחד מהם הרי הוא בעל מום, או גוף טרפה, שגורם לחיי צער ומכאובים וקצור ימים. וכן במצות לא תעשה צריך שתהיינה תמיד בלא הפסק, כדוגמת זמן החיים שאין בהם הפסק אפילו כל שהוא, ושהפסק שבהם הוא המות או דבר המקרב את המות.
7
ח׳לפיכך מאמר רבי חנניא בן עקשיא זהו פירושו: רצה הקב״ה לזכות [לזכך] את ישראל בכללו ובאישיו זכוך שלם ומוחלט, כזוהר הרקיע כשאין בו אף ענן קל, ולפיכך הרבה להם תורה ומצות, שרוב הלמוד ורוב המעשים מזככים את האדם בנפשו ורוחו, מדותיו ותכונותיו, הליכותיו וצעדיו, פעולותיו ומעשיו.
8
ט׳ומעשה ר״ח בן תרדיון מתפרש בדרך זה, כי לפי מה שאמרו עליו: דלא עבד כדבעי למעבד בעניני צדקה לעניים (ע״ז יז, ב), ובתלמוד תורה עשה יותר ממה שהיה צריך לעשות, בהעמידו בסכנה את עצמו ואת הקהלות שהיה מקהיל ללמדם תורה, וכמו שכן הוכיחו רבי יוסי בן קסמא, ולא קבל תשובתו של ר״ח בן תרדיון שאמר לו: מן השמים ירחמו, הרי שבמקום אחד קצר ממה שהיה צריך לעשות, ובמקום שני הוסיף על מה שהיה רשאי לעשות, לכן שאל ר״ח בן תרדיון ואמר: מה אני לחיי עולם הבא, ועל זה השיב רבי יוסי בן קסמא בשאלתו: כלום מעשה בא לידך שנהגת בו בדרך הנכונה בעניני צדקה, וכשהשיב לו: מעות פורים התחלפו במעות של צדקה וחלקתים לעניים, מצא שאמנם עשה כדבעי למעבד, וזוכה הוא בכך לעולם הבא, אעפ״י שבמה שהקהיל קהלות ברבים עבר על המדה, שאין עבירה לשמה כזאת מכבה מצוה, ולפיכך אין ללמוד מזה שמצוה אחת כתקנה מספיקה לזכות עולם הבא.
9
י׳אולם דברי הרמב״ם יש להם סמך רב. מדתנן: כל העושה מצוה אחת – מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת – אין מטיבין לו, ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ, ופרש״י: ונוחל את הארץ – חיי העולם הבא (קידושין לט, ב), וכן פירש הרמב״ם: וענין נוחל את הארץ – ארץ החיים – רוצה לומר עולם הבא. ואם אמנם בגמרא פרשו: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו וכו׳, וכל שאינו עושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו – לא מטיבין לו (שם), אין זה אלא לזכות כפולה של אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכדתנן: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם [פאה פ״א מ״א]. וכן פירש״י: הני הוא באוכל פירות והקרן קיימת, אבל מצוה אחריתי לא (שם), אבל לזכות עולם הבא מספיקה מצוה אחת שהיא נעשית כתקנה ובשלמותה.
10
י״אוהנה מהר״י אלבו עמד בחקירה זאת: אם התורה האלקית נותנת שלמות בכללה או אפילו בחלקיה. ואמר: שבדבר זה נחלקו רז״ל ואמרו: ״לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק״ [ישעיה ה, יד], אמר רבי שמעון בן לקיש: למי שמשייר אפילו חק אחד מן התורה, אמר רבי יוחנן: לא ניחא להו למריהו דאמרת עליהו הכי, אלא למי ש(לא) קיים אפילו חק אחד מן התורה [יש לו חלק לעולם הבא] (סנהדרין קיא, א). והיה נראה שהוא ראוי שתהיה התורה נותנת השלמות בכללה ולא בחלקיה, כדברי רבי שמעון בן לקיש, לפי שאם היה חלק ממנה מספיק להקנות השלמות האנושית, למה יעמיס השם יתברך עלינו מצות הרבה, וכן לעומת זאת אם נאמר שכל המצות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות להקנאת השלמות הוא דבר זר וקשה מאד, שאי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההיא, לפי ש״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז, כ] וכו׳, וגם המקובל באומה הוא הפך כל זה, שהרי אמרו: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״ [סנהדרין צ, א].
11
י״בוגדולה מזאת נמצא לרז״ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינה מצוה ולא אזהרה, אם יכוין העושה לשם שמים ולכבוד השי״ת, או כבוד תורתו – יזכה לחיי עולם הבא, כלומר למדרגה ממדרגות העולם הבא, ואמרו בכתובות [קג, ב] על ההוא כובס דהוה בשבבותיה דרבי וסליק לאגרא ונפל ומת, יצאת בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן לחיי עולם הבא, וכן במס׳ ע״ז על השוטר שהיה ממונה להמית את ר״ח בן תרדיון [יח, א וראה עוד שם: י, ב. יז, א], וכן במסכת תענית בפרק סדר תעניות בתרא מביא הרבה מעשים שאמר אליהו עליהם שהם מזומנים לחיי עוה״ב, אעפ״י שלא עשו מעשים שיהיו מצוה או אזהרה אלא פעולות טובות, כמו שומר בית הסהר שהיה מפריש אנשים מהנשים כדי שלא יבואו לידי עבירה [שם כב, א. כט, א].
12
י״גוכבר בארו רז״ל כלל הפעולות הטובות המביאות את האדם להשגת חיי עולם הבא, מזולת מצות המפורשות בתורה ואמרו: ״והלכת בדרכיו״ [דברים כח, ט] – מה הוא רחום, אף אתה היה רחום וכו׳ [ראה שבת קלג, ב]. ועוד אמרו: ״בכל דרכיך דעהו״ [משלי ג, ו] – ואפילו לדבר עבירה (ברכות סג, א). ואמרו עוד: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה [נזיר כג, ב].
13
י״דמכל האמור למד מהר״י אלבו ז״ל: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לפי שאי אפשר שלא יעשה כל אחד מהם מצוה ממצות התורה שעל ידה יזכה למדרגת מה ממדרגות עולם הבא, ואעפ״י שיש חכמים חולקים על זה ואומרים כי צריך רבוי גדול מן המצות כדי שיזכה לחיי עולם הבא, אין הדבר כן, אולם לפי רוב המצות תגדל מדרגתו בו, ולזה היה משה כוסף ותאב להכנס לארץ, כדי שעל ידי קיום המצות התלויות בארץ יזכה בלי ספק למדרגה יותר גדולה בעוה״ב, ופעמים יגיע רבוי המצות המקויימות על יד איש אחד, אל שיהיה במדרגת שיושגח בעולם הזה בכל פרטי ענינו, כרבי חנינא בן דוסא וזולתו מן החסידים, ואפשר שימצאו רבוי המצות או כללותם באישים מתחלפים, ויהיה כלל האנשים ההם מושגח יותר מאיש אחד, וזה כי הכלל ההוא ישוב במדרגת האיש האחד שימצאו בו רבוי המצות, וזאת היא המדה שיהיה הכלל לעולם יותר מושגח מהפרט להמצא בכלל רבוי המצוה או כלל מצות התורה יותר ממה שימצאו באיש האחד, ולזה יהיה הכלל נענים בתפלתם ומושגחים ומנוצלים מהמקרים יותר מן הפרט, וזה יהיה בהצלחות, אבל בעולם הבא מדרגת כל אחד לפי מעשיו, ורוב המצות שיעשה, אבל במצוה אחת בלבד ישיג מדרגה מה ממנו, וכמ״ש: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (ספר העקרים מ״ג פכ״ט).
14
ט״ובכיוון זה כתב מהרי״א [רבי יצחק אברבנאל] ז״ל: בענין השכר יש שתי בחינות: א. למלט נפשו מני שחת ומעונשי עולם הבא ולהיות לו שכר מה, וזה יקרא חיי עולם הבא, וחלק לעולם הזה, רוצה לומר שהנפש לא תמות בפשעה אבל חיה תחיה בעולם הנשמות, ויהיה לה חלק בתענוג הרוחני אי זה חלק שיהיה, והמדרגה אין ספק שיספיק אליה עשית מצוה אחת כסדר וכהוגן, וכדברי הרמב״ם ז״ל וכו׳, ולפי שכל איש מבני ישראל אי אפשר שלא יעשה מצוה מן המצוות בכל ימיו, לכן אמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וכן אמרו בענין תלמוד תורה: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים, וזהו מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדין קיא, א).
15
ט״זאמנם הבחינה השנית היה בתוספת השכר ורבויו, הנה אם כן תספיק איזו מצוה לשיקנה האדם חיים לעולם הבא, ויצטרכו מצות רבות ותורה הרבה כדי שיגיע האדם למדרגה עליונה, ולזה כיון באמת רבי חנניא בן עקשיא במה שאמר: רצה הקב״ה לזכות את ישראל וכו׳ [מכות כג, ב], כי היתה זכות לאומה לתת להם דרכים ואמצעים רבים שיקנה החיים הנפשיים בכל אחד מהם. ואם לפי שברבוי התורה יתוסף שכרו ושלמותו וכו׳, ולכן אמר השלם: אם למדת תורה הרבה יתנו לך שכר הרבה (נחלת אבות סוף פ״ב).
16
י״זאלה הם דברי קדמונינו ומאורנו ז״ל, ולדעתי כמתלמד מדבריהם נראה לי שאומנם תרי״ג המצות ופרטי פרטיהם נאמרו רק מבחינת חסד של המצאת דרכים רבים להמצאת השלמות, שאם כן יכול כל אדם להזניח מצוה זאת או אחרת ולהחזיק אותה המצוה הרצויה לו ולעשותה כהוגן, ולזכות על ידה כל הגמול הטוב בשני העולמות, אבל באמת מצאנו לרז״ל שכופין על כל מצות עשה לקיימה עד שיאמר: רוצה אני [ראה ר״ה ו, א. קידושין נ, א. ערכין כא, א במשנה], וכן הענישה התורה על כל עברה במצות לא תעשה בעונשי כרת ומיתות בית דין לכל העושה בזדון, והענישה בכריתת הנפש את כל העושה ביד רמה להפר מצוה מן המצות, אעפ״י שהוא מקיים את כל יתר המצות כהוגן, ורז״ל מנו בכלל אלה שאין להם חלק לעולם הבא גם את המכחיש נבואת התורה אפילו בפסוק אחד, או הכופר במצוה ממצותיה (סנהדרין צט, א).
17
י״חולא עוד אלא שגם בשכר ועונש, אמרו רז״ל: אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה (ב״ק לח, ב), וכמו שמצאנו בעובדא דההוא כובס (כתובות ק״ג, ב), וכן המעשים שנזכרו במסכת תענית (כב, א).
18
י״טמכאן שכל המצות והאזהרות שבתורה, הן הכרחיות וחיוביות להשלמת האדם בכל דרכיו ופעולותיו, מדותיו ותכונותיו, השכלתו ומדעו, וכן אמר אדון כל הנביאים ורבן של כל חכמי ישראל לדורות עולם: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל״ (יהושע א, ח).
19
כ׳מכאן שגם בידיעת התורה ולמודה, וגם במעשה מצותיה, מצווים אנו להגות ולעשות ככל הכתוב בו ולא במקצת הכתוב בו, וכך שורת הדין מחייבת את כל אדם בכלל, ואת כל איש מישראל ביחוד, להיותו שלם בכל דרכיו וחסיד וצדיק בכל פעולותיו, וכל אדם שלקה באבר מרמ״ח אבריו וגיד משס״ה גידיו הרי הוא פגום בכל גופו, והוא הדין כשהוא מחסר אחת ממצות ה׳ בכל פרטיה. פוגם את דמותו הישראלית, ולא עוד אלא שלפי מדת השתלמותו ורמת דרגתו המדעית והמעשית של האדם, במדה זאת מרובה פגמו ובושתו, צא ולמד ממ״ש רז״ל בעונשו של ת״ח שגם ברבב שעל בגדו חייב מיתה, וגם אם חבריו בדלין ממנו מפני ששמועתו אינה נאה הרי זה בכלל מחלל ה׳ (יומא פו, א), וכלל גדול אמרו: ״כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם״ [קהלת יב, יד], והכל בא בחשבון לפי רוב המעשה ואיכותו ומסיבותיו לגמול שכר ועונש בעולם הזה, ובעולם הבא, וחשבון זה אינו יודע אותו אלא יודע תעלומות לב (רמב״ם ה׳ תשובה פ״ג ה״ב).
20
כ״אאולם אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו להענישם על בטול מצות עשה מסיבת אי אפשרות לקיימה, ולא על עבירה על לאו מסבת אונס, שאין החוטא גורם לו לאונס, אלא שהוא נסחב אליו שלא מדעתו ואין בכחו להתגבר עליו. מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן היא: במבטל מצוה אחת שנזדמנה לידו ואינו מקיימה מסיבת רשלנות והזנחה, שריש לקיש סובר שגם שיור זה הוא חטא של מרי, ורבי יוחנן סובר שאינו נקרא מורד, אלא הבועט ואינו מקיים מתוך כוונה של מרד, אבל שניהם מודים שכל איש מישראל מצווה לקיים כל מצוה שמזדמנת לידו, זאת אומרת לעשות כל מעשיו בדרך ההשתלמות העליונה, כאומרם ז״ל: וכל מעשיך יהיו לשם שמים [אבות ב, יב]. ולא עוד אלא שצריך לרוץ ולקדם את מעשה המצוה, וכמאמרם ז״ל: והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות [שם שם א]. ולעשות כל המצות במועדם ושעתם כתקנן ושלמותן, כדי להשיג השלמתו האישית במדה היותר עליונה בחייו בעולם הזה, שהיא גוררת אחריה זכות הגמול של ברכת אלקים בעולם הזה, ובמדה זאת גם לעולם הבא שהוא עולם הגמול האמיתי והנצחי, כאמור: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [תהלים לא, כ]. ועל גמול זה שאין בינתנו יכולה להשיגו ולא אפילו לתארו אמרו רז״ל: ״עין לא ראתה אלקים זולתך״ [ישעיה סד, ג. ברכות לד, ב].
21