הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו ד׳Hegyonei Uziel, Gate II 4
א׳דין ומשפט בעולם הזה
האדם, בהרכבו הגופני והנפשי, בחייו הארציים והשמימים, זוכה לשני עולמות: חיי שעה בעולם הזה וחיי עולם, שכל כמה שיארכו ימינו עלי אדמות הם נחשבים לחיי שעה: ״אדם להבל דמה ימיו כצל עובר״ [תהלים קמד, ד]. ולחיי נצח בעולם הבא שאין להם קצבה וגבול. שני עולמות אלה נבדלים בתוכנם הבדל רב חיי עולם הזה הם בטבע הויתם חיים חברותיים, משפחתיים, לאומיים ומדיניים, האדם באישו הוא חוליא אחת מכל ההויה העולמית, מקבל ממנה מזונותיו הגופיים והנפשיים, ונותן את מנתו וצורתו בכל חיי היחיד והצבור והמדינה והחברה בחייו, ואם יזכה גם אחרי מותו. האדם באישו ובמינו נותנים זה לזה ומקבלים זה מזה, ואחראים וערבנים זה לזה בהצלחתם ואסונם שהוא הצלחתו ואסונו, קיומו או אבדנו של כל העולם כולו, כי היחיד הוא חלק נפרד מהכל, מושפע מהכל ומשפיע על הכל, מבחינה זו האדם עומד לדין לפני אלקי המשפט בתור יחיד ונדון על מעשיו הטובים והרעים, בעצמו, ובתור חלק מהצבור כולו, בכל יום ובכל שעה, שנאמר: ״ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו״ [איוב ז, יח] (ר״ה טז, א).
האדם, בהרכבו הגופני והנפשי, בחייו הארציים והשמימים, זוכה לשני עולמות: חיי שעה בעולם הזה וחיי עולם, שכל כמה שיארכו ימינו עלי אדמות הם נחשבים לחיי שעה: ״אדם להבל דמה ימיו כצל עובר״ [תהלים קמד, ד]. ולחיי נצח בעולם הבא שאין להם קצבה וגבול. שני עולמות אלה נבדלים בתוכנם הבדל רב חיי עולם הזה הם בטבע הויתם חיים חברותיים, משפחתיים, לאומיים ומדיניים, האדם באישו הוא חוליא אחת מכל ההויה העולמית, מקבל ממנה מזונותיו הגופיים והנפשיים, ונותן את מנתו וצורתו בכל חיי היחיד והצבור והמדינה והחברה בחייו, ואם יזכה גם אחרי מותו. האדם באישו ובמינו נותנים זה לזה ומקבלים זה מזה, ואחראים וערבנים זה לזה בהצלחתם ואסונם שהוא הצלחתו ואסונו, קיומו או אבדנו של כל העולם כולו, כי היחיד הוא חלק נפרד מהכל, מושפע מהכל ומשפיע על הכל, מבחינה זו האדם עומד לדין לפני אלקי המשפט בתור יחיד ונדון על מעשיו הטובים והרעים, בעצמו, ובתור חלק מהצבור כולו, בכל יום ובכל שעה, שנאמר: ״ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו״ [איוב ז, יח] (ר״ה טז, א).
1
ב׳למעלה ממנה עומדת עין צופיה, אוזן שומעת ויד כותבת. כל צעדיו ספורים, מעשיו נכתבים בספר, והאדם עצמו במצפונו ובמעמקי נפשו רואה בכל פנות שהוא פונה ובכל צעדיו שהוא צועד, בעלילותיו ומחשבותיו, את העין המסתורית שהיא מסתכלת במעשיו ובמחשבותיו, מרגיש ויודע שהוא תמיד בשכבו ובקומו, במצפונו וגלויו עומד לפני כסא משפט העליון וקול מצפונו אומר לו: ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט״ (תהלים טז, ח), ומתדבק אל הכל לפי הכשרתו הנפשית וזכות השגתו השכלית, וכדברי רבינו ומאורנו הרמב״ם ז״ל: אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב מלך. ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם… והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר ביננו ובין השי״ת, וכמו שאנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמור: ״באורך נראה אור״ [תהלים לו, י], כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה: ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳״ [ירמיה כג, כד]. והבן זה מאד (מורה נבוכים חלק ג׳ פ׳ כ״ב).
2
ג׳דברים אלו העתיקם רמ״א בהגהותיו (שו״ע או״ח סי׳ א׳ סעיף א׳) ללמדך שידיעה זאת היא יסוד היסודות, ראשית חכמה ותכליתה להישרת האדם בכל דרכיו, עלילותיו ומחשבותיו, דבורו ומעשיו בחייו העולמיים, ובזה יצליח לזכות לחיי עולם הבא שהם חיי נצח, ומעדנים נשמתיים בדבקות אל יוצר הכל אדון הנשמות ורבון כל המעשים, ועם כל הצדיקים וחסידי עליון לפי הכשרתו המדעית וזכות מעשיו ומחיצתו המיוחדת לו, וכאמרם ז״ל: ״ונחל עדניך תשקם״ [תהלים לו, ט] – מלמד שכל צדיק יש לו מחיצה בפני עצמו (ויקרא רבה כז, א. שבת קנב, ב), וכל אחד עושים לו חופה לפי כבודו (ב״ב עה, א). והדברים עתיקים. והמשכיל על דבר אמת יבין הדברים לאמתם עד כמה ששכלנו מגעת להבין מתוך ציורי המחשבה והסברת האוזן את הצפון ונעלם הגנוז בתוכם.
3
ד׳אדם נדון בכל יום ובכל שעה, השעות מצטרפות לימים, והימים לתקופות, והתקופות לשנים, היחיד מצטרף אל הצבור בדורו הוא, בדורות שקדמו לו, ושיבואו אחריו: בראש השנה כל בני עולם עוברים לפניו כבני מרון, ונדונים בתור יחידים ובתור צבור: שהעולם נדון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות עבר עבירה אחת – אין לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה (קידושין מ, ב).
4
ה׳בשעת הדין נדון היחיד בראשונה ומקבל גזר דינו, ואחריו נדונית המדינה כולה, ואחריהם נדון כל העולם כולו לשבט או לחסד, לחיים או למות, דין היחיד מצטרף אל הצבור ומקבל הכרעתו, ודין הצבור משפיע על היחיד.
5
ו׳התלמוד והמעשה. התלמוד התוריי מקנה לאדם ידיעות אמתיות, ותכונות נעלות ונשגבות, יוצר את צורתו האישית ונותן לו מקומו החברותי בחיים. תלמוד שאינו מביא לידי מעשה, אינו משלים את האדם ולא מעלה אותו אפילו בחכמתו, ומעשה שאינו נובע מתוך הכרה מדעית ותלמודית אינו מזכה את עושיהם: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עם הארץ (ב״ב ח, א), ולפיכך תחילת דינו של האדם הוא על דבר תורה, וכשם שדינו – כך שכרו למעשה (קידושין מ, ב. סנהדרין ז, א).
6
ז׳התוס׳ (קידושין שם ד״ה אין), הקשו ממ״ש (בשבת לא, א): כשמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה. ולע״ד נראה שזה נאמר בדין שלאחר המות, שבו נדון האדם על תוצאות פעולותיו בחייו, ולכן שואלים בראשונה: נשאת ונתת באמונה, שהוא תוצאות התלמוד, וקבעת עתים לתורה, להשגות הלמודיות וידיעות האלקיות, אבל בדין האדם בעולם הזה על זכות קיומו בחיים, תלמוד קודם למעשה, בדינו ובשכרו בראשונה על הלמוד המביא לידי מעשה, ומקבל שכרו גם כן במדה זאת.
7
ח׳תלמוד מביא לידי בהירות המחשבה והתעוררות הרצון לשלמות המעשה, והמעשה הטוב הנמשך מתוך הכרה למודית יוצר תכונות טובות ושאיפות מעולות להרבות הדעת והזדככות הנפש, ושניהם יחד נותנים זכות הקיום בחיים העולמיים, שהם פרוזדור לטרקלין שהם חיי עולם הבא.
8
ט׳הגמול העולמי הוא – החיים עצמם במספר ימיהם ונעימותם: ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ובינונים תלויים ועומדים מר״ה עד יום הכפורים, זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה (ר״ה טז, ב). וכמו שנדונים היחיד והצבור ביום הדין, שהוא ראש השנה, על המשכת חייהם, או למיתתם, כן נדונים הם על מזונותיהם. זאת אומרת על תנאי חייהם, חיי הרוחה ונעימות, שלוה והשקט, או חיי בצורת, רעב, יסורים ומהומות: כשם שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, זכה – ״הלוא פרוס לרעב לחמך״, לא זכה – ״ועניים מרודים תביא בית״ (ב״ב י, א [ע״פ בישעיה נח, ז]).
9
י׳הכל נדונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג נדונים על המים, זה שאמרו חכמים ״לחיים ולמיתה״ אינם בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה: נגעים, ועוני, ומיתת הבנים, וכיוצא בהן – כולן כנו אותם חכמים בשם מיתה, וכנוי השכר הגמול הטוב אמרוהו – חיים (הרמב״ן בשער הגמול).
10
י״אהחיים במובנם המצומצם: אריכות ימים. ובמובנם הרחב: חיי נעימות וטובה. אינם קנויים לנו בטבע ולא בהשתדלות זהירות וחריצות. אמנם החריצות והזהירות, ההשתדלות והעבודה, ובמלה אחת: אהבת החיים ובחירתנו בהם – מועילים שלא לקצץ פתיל חיינו ושלא נמרר אותם במכאובים ודלות וזו היא חובתנו לעצמנו ולבנינו ולכל החברה האנושית, הכלל הגדול שבחיים הוא: חיה עצמך כדי שתוכל לתת חיים ואושר גם לחבריך.
11
י״בברם, כל השתדלותנו בחיים אינה מבטיחה לנו, לא החיים עצמם ולא נעימותם. החיים הם קצובים ומדודים ומותנים בזכות ברכת אלקים לעושי רצונו: ״את מספר ימיך אמלא״ (שמות כג, כו), ורז״ל מבארים ואומרים: זכה – משלימין לו, לא זכה – פוחתין לו, דברי ר״ע, וחכ״א: זכה – מוסיפין לו, לא זכה – פוחתין לו (יבמות נ, א).
12
י״גהשלמת מדת ימי חיינו הקצובים, או הארכת ימינו בחיים, אינה באה אלא בפעולות שמקנות לנו זכות החיים, ובאין פעולות של זכות פוחתים לנו משנותינו הקצובות, כי חיי האדם אינם אלא חיי פעולה ועבודה שהם טובים וישרים בעיני אלקים ואדם, ובהעדרם נוח לו לאדם שלא ימצא בחיים. ואשריהם הצדיקים שקונים עולמם בחיים בזכות, ועליהם אמרו: מלמד שיושב הקב״ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: ״את מספר ימיך אמלא״ (קדושין לח, א). ללמדך שגם במקרה שפוחתין לו במספר השנים, משלימין לו במספר הימים מיום ליום ומחדש לחדש (עין מהרש״א בח״א שם).
13